שוב חוזרת על עצמה עוגמת הנפש של שבוע הספר: אני מגיע חדור בתעצומות נפש רק כדי למצוא שהדוכנים עולים על גדותיהם
בזבל מודפס, חרולים ודרדרים שהשד יודע מי אזר תעצומות נפש להדפיסם.
ואז אני שב אל קיטוני, ליתר דיוק, אל המדפים המאכלסים את ספרי ילדותי.
ושם מחכים כולם, מלאים וממלאים בתעצומות נפש. גם הוא שם, דיוויד, החטוף הצעיר.
קאט, הרבה שנים אחורה.
בכל פעם מהפעמים הרבות שהיינו יוצאים באישון ליל לעבור את את הגבול, היה את הקטע הזה בתדריך - מה קורה אם
אתה מוצא עצמך בידיהם. לא אלאה אתכם בפרטים, משום שלפני כמה שנים התפרסמו הפרטים הללו מתוך תדריך כזה ועוררו הרבה סערה.
וכמובן שתוך כדי הליכה, בואדי כזה או אחר, בטיפוס על רכס כזה או אחר, אין אתה יכול להימנע מלהרהר בזה - מה יהיה ומה אעשה, אם אמצא את עצמי בידיהם, איך אגיב, האם אוכל לגייס תעצומות נפש?
ומאז, בכל פעם שקורה מקרה כמו בשבוע האחרון, אני מהרהר באלה שנפלו לידיהם - מה עשו? מה חשבו? איך הגיבו?
דייוויד הצליח לגייס תעצומות נפש, בעיקר משום שפגש את אלן ברק סטיוארט אבל גם משום שסטיבנסון מצייד תמיד את גיבוריו
בתעצומות נפש.
כמו כל הספרים של רוברט לואיס, גם זה הוא פואטרי אין מושן, תזכורת לכך שלצער כולנו, בתחום הזה, השנים שחולפות, רק
עושות רע. אין מי שכותב הרפתקאות כמו השחפן שההספד החרוט על קברו, מבטא הכל - כמובן טוב מכולם.
"....לעפרו הוא חזר, כמו ספן מן הים
וכצייד לביתו - מגבע רם".


















