אין הרבה ספרים שמצליחים ללכוד את הדופק הפנימי של אישה באמצע החיים, אך אוסנת <mark>גואז</mark> בספר לא כוס התה שלי עושה זאת בעדינות ובאומץ שנדיר לקרוא .
על אף שאינני נכללת באוהדי התה ומכורה לקפה , משהו בכריכת הספר בסגנון הבינלאומי נקי מודרני ומוקפד צד את עיניי ביופיו ולפת אותי אל תוכו .
מהרגע הראשון הרגשתי שאוסנת לא כתבה רק סיפור , היא כתבה אמת . אמת מוכרת , כואבת אך גם משחררת להפליא , רומן שגורם לנו להניח יד ע

המחברת יצרה פה מעין הכלאה בין קומדיה רומנטית של שנות האלפיים, לרומן תקופתי עם אווירת "אדונים" ו"משרתים" שמרפרר לרומניים היסטוריים (ג'יין אוסטין וכאלה).
פה ג'יימס מלך הכיתה הוא לא רק מלך הכיתה.
יש לו ולרוב הגברים בסיפור צורת חשיבה של גבר מהמאה הקודמת, שבטוח שהאישה היא חולד מפוחד בלעדיו (ביטוי שהופיע פעמים רבות בהקשר לגיבורה), בנוסף גם הכינוי "אבו ארבע" לבחורה שמרכיבה משקפיים.

הגיבורה מקבלת הז