היה לי שבוע לא מזהיר. הסיבות לא כל כך משנות, ואולי הן כן משנות אך אני מעדיפה להתעלם מהן.
השורה התחתונה – שבוע לא מזהיר.
בדרך כלל אני כותבת על רגעי השפל, למרות שהתעמקות בהם מדכדכת אותי. כאילו שאם אערוך עם עצמי חשבון נוקב ואנבור בעומק קרבי אצא מחוזקת מהעניין. אז הפעם החלטתי לכתוב על רגעי שיא, או לפחות על רגעים קטנים ומשעשעים. למעשה, בהסתכלות נכונה כמעט תמיד ניתן למצא רגעים כאלו.
היום היה לי קטע טוב קטן כזה, שמתאים לי לפספס. לא טוב כמו "או-מיי-גאד זכיתי בלוטו" ולא טוב כמו "הנסיך-הציע-לי-נישואין-והוא-לא-צפרדע", אלא טוב קטן כזה, חם ואנושי.
יצאתי לסדר משהו, ולהפתעתי הכל נגמר מהר מכפי שציפיתי. זה אמר שהתפנתה לי שעה לפני הדבר הבא שתכננתי. רציתי להכנס לבית קפה ולקרוא בשקט, אך ליד בית הקפה ראיתי איש זקן עם לוח שח. הוא מפתה אנשים לשחק נגדו בליץ-שח, המפסיד משלם עשרה שקלים. בניגוד גמור לאופיי הזמנתי אותו לשחק. תוך כדי משחק התבוננתי בו: כבן 65, לבושו ישן, גילוחו מוקפד, עיניו עצובות וקצת מודלקות. רזה מאד, בעל ישיבה כפופה. הוא שיחק טוב ממני. אני עשיתי כמה טעויות שלא מתאימות לי, פעם הייתי משחקת לא רע, ומערך ההגנה שלי היה רעוע. ראיתי עליו שהוא יודע שתוך מהלכים ספורים הוא מחסל אותי. רציתי לכפות מט מהשורה האחורית, בובי פישר סטייל, אך הרגלים שלו סודרו באלכסון יפה שלא איפשר לי להכנס להקרבה הראשונית. להפתעתי, הוא שבר את הפורמציה הרגלית ואיפשר לי, בעיכוב של מהלך,לבצע את התכסיס שתכננתי. הייתי בטוחה שהוא מכין לי גמביט, אך לא הצלחתי לגלותו. החלטתי לזרום. צריח מכה רגלי, הוא מכה אותי באגף השני, ואני מתחילה בשורת איומי שח. זה עבד – הוא הפסיד.
הניצחון הקטן הזה שמח אותי, אבל משהו במשחק היה מוזר. שאלתי אותו איך הוא פיספס את היערכות הצריחים שלי אחרי שביצעתי הצרחה. הוא הסיט את מבטו. רק אז הבנתי שהוא נתן לי לנצח. שאלתי למה והוא אמר שנראיתי לו מאד עצובה והוא רצה לשמח אותי.
זה באמת שימח. יותר מאשר נצחון אמיתי. פשוט שימח אותי. לסתם מישהו זר ברחוב היה אכפת שאני עצובה. אז כנראה שלעולם לא אהיה אלופה בשח, ואולי אני לא מתכננת היטב את זמני העבודה שלי. ובכל זאת, שמחתי היום.
השורה התחתונה – שבוע לא מזהיר.
בדרך כלל אני כותבת על רגעי השפל, למרות שהתעמקות בהם מדכדכת אותי. כאילו שאם אערוך עם עצמי חשבון נוקב ואנבור בעומק קרבי אצא מחוזקת מהעניין. אז הפעם החלטתי לכתוב על רגעי שיא, או לפחות על רגעים קטנים ומשעשעים. למעשה, בהסתכלות נכונה כמעט תמיד ניתן למצא רגעים כאלו.
היום היה לי קטע טוב קטן כזה, שמתאים לי לפספס. לא טוב כמו "או-מיי-גאד זכיתי בלוטו" ולא טוב כמו "הנסיך-הציע-לי-נישואין-והוא-לא-צפרדע", אלא טוב קטן כזה, חם ואנושי.
יצאתי לסדר משהו, ולהפתעתי הכל נגמר מהר מכפי שציפיתי. זה אמר שהתפנתה לי שעה לפני הדבר הבא שתכננתי. רציתי להכנס לבית קפה ולקרוא בשקט, אך ליד בית הקפה ראיתי איש זקן עם לוח שח. הוא מפתה אנשים לשחק נגדו בליץ-שח, המפסיד משלם עשרה שקלים. בניגוד גמור לאופיי הזמנתי אותו לשחק. תוך כדי משחק התבוננתי בו: כבן 65, לבושו ישן, גילוחו מוקפד, עיניו עצובות וקצת מודלקות. רזה מאד, בעל ישיבה כפופה. הוא שיחק טוב ממני. אני עשיתי כמה טעויות שלא מתאימות לי, פעם הייתי משחקת לא רע, ומערך ההגנה שלי היה רעוע. ראיתי עליו שהוא יודע שתוך מהלכים ספורים הוא מחסל אותי. רציתי לכפות מט מהשורה האחורית, בובי פישר סטייל, אך הרגלים שלו סודרו באלכסון יפה שלא איפשר לי להכנס להקרבה הראשונית. להפתעתי, הוא שבר את הפורמציה הרגלית ואיפשר לי, בעיכוב של מהלך,לבצע את התכסיס שתכננתי. הייתי בטוחה שהוא מכין לי גמביט, אך לא הצלחתי לגלותו. החלטתי לזרום. צריח מכה רגלי, הוא מכה אותי באגף השני, ואני מתחילה בשורת איומי שח. זה עבד – הוא הפסיד.
הניצחון הקטן הזה שמח אותי, אבל משהו במשחק היה מוזר. שאלתי אותו איך הוא פיספס את היערכות הצריחים שלי אחרי שביצעתי הצרחה. הוא הסיט את מבטו. רק אז הבנתי שהוא נתן לי לנצח. שאלתי למה והוא אמר שנראיתי לו מאד עצובה והוא רצה לשמח אותי.
זה באמת שימח. יותר מאשר נצחון אמיתי. פשוט שימח אותי. לסתם מישהו זר ברחוב היה אכפת שאני עצובה. אז כנראה שלעולם לא אהיה אלופה בשח, ואולי אני לא מתכננת היטב את זמני העבודה שלי. ובכל זאת, שמחתי היום.