הספר שגרם לי להסתכל באוטובוס על אנשים ולפחד אני אתחיל בוידוי: אני לא קוראת ספרי היסטוריה. בדרך כלל אני מחפשת ב"סימניה" רומנים שוברי לב או ספרי פסיכולוגיה שנותנים לי כלים לעבודה שלי עם אנשים. הגעתי ל"חושך בהיר" לגמרי במקרה, אחרי שמישהי בקבוצת קריאה כתבה שזה "הספר הכי פסיכולוגי שהיא קראה השנה". כשראיתי על הכריכה שמדובר על גרמניה הנאצית, כמעט הנחתי אותו בחזרה. חשבתי לעצמי – "אוי, לא עוד ספר על הזוועות ההן, אין לי כוח למשקולת הזאת על הלב עכשיו". אבל אז התחלתי לקרוא, ולא יכולתי להניח אותו. זה לא ספר על הנאצים. כלומר, הוא כן, אבל הוא בעצם ספר עלינו. המחבר (שכותב בצורה מדהימה ונגישה, כמעט כמו פרוזה) לא מנסה לזעזע אותנו עם תיאורי זוועה. הוא עושה משהו הרבה יותר גרוע: הוא גורם לנו להבין למה הנאציזם היה נראה לאנשים אז כמו דבר "טוב", "נאור" ואפילו "מוסרי". וזה, חברים, הדבר הכי מפחיד שקראתי בחיים שלי. מצאתי את עצמי יושבת בבית קפה בגבעתיים, קוראת פרק, ומסתכלת סביב על האנשים. פתאום הבנתי שהמנגנונים האלה של השכנוע העצמי, של הרצון להיות "בצד הצודק", של הדרך שבה אנחנו הופכים את ה"אחר" למשהו פחות אנושי בשם ערכים נשגבים – זה לא קרה בכוכב אחר. זה קורה בתוך הנפש שלנו. הספר הזה פשוט פירק לי את כל מה שחשבתי שאני יודעת על טוב ורע. הוא אקטואלי בצורה כואבת. כל פעם שפתחתי טלוויזיה או גללתי בפיד בזמן שקראתי את הספר, הרגשתי פיזית את הדמיון. זה לא שההיסטוריה חוזרת, זה פשוט שהנפש האנושית לא השתנתה. יש לי גם ביקורת: הספר הזה מאוד אינטנסיבי. לפעמים הרגשתי שהכותב לוחץ חזק מדי על הנקודה הזאת של "הרוע כטוב", וזה לא נותן לקורא רגע אחד של חסד או של תקווה. זה ספר שדורש ממך המון כוח נפשי, כי הוא לא משאיר לך שום פינה חמה להתחבא בה. הוא דורש ממך להסתכל למציאות בעיניים, וזה לפעמים מרגיש כמו עומס רגשי כבד מדי לספר אחד. בשורה התחתונה: אל תתנו לנושא ההיסטורי להטעות אתכם. זה ספר פסיכולוגי עמוק, מטלטל ומעורר מחשבה שחייבים לקרוא, במיוחד עכשיו כשנראה שהעולם סביבנו הולך לאיבוד. לקח לי כמה ימים להתאושש ממנו, ואני חושבת שזה הסימן הכי טוב לספר שבאמת משנה משהו במי שקורא אותו. מומלץ בחום, אבל תכינו לעצמכם אוויר לנשימה.

4 אהבו