השקר הלבן
השקר הלבן (המשך)
הם לוטשים בך עיניים. הבנים פורצים בצחוק פרוע ושיכור, אחת הבנות מכסה את פיה בשאת נפש והשנייה אומרת את שמך בזעזוע "אופיר!", הפה שלה פעור, היא נראית הלומת רעם.
אתה מחייך חיוך זחוח, דוחה. החיוך הזה נהיה כבר אינסטינקט אצלך, רפלקס שבא לך על אוטומט. כל פעם שאתה מספר בדיחה מינית, בדיחת אוננות, בדיחת גייז או בדיחת פדופיליה, אתה ישר שולף את החיוך הזה, ואתה השולף הכי מהיר בכל המערב הפרוע.
מתי בעצם למדת שזה עד כדי כך קל? אתה תוהה לעצמך, מעין הרהור פילוסופי שכמו כל ההרהורים הפילוסופיים סופו לתת תשובה לא חשובה ולא פרקטית. ובכל זאת, מתי זה קרה? מתי למדת שהדרך הכי קלה למשוך תשומת לב זה להגיד את הדבר הכי טינופת שעולה בדעתך?
כי זה הרי ברור מאוד, מיותר אפילו לציון. כשאתה בגן אתה מושך לה בצמות, ביסודי אתה דוחף אותה במגרש המשחקים, בתיכון אתה רואה איך רון מרים את הסנדוויץ' של שירה באוויר ולא נותן לה אותו, ואיך היא מצד אחד כועסת עליו ומצד שני מנסה להבליע חיוך, אתה לומד שחנפנות מוגזמת מושכת חיוכים ותשומת לב, אבל שמעל הכל, הקנטות, בין אם על עצמך ובין על אחרים, הן אלה שישר גורמות לכולם להפסיק לעשות את מה שהם עושים ולהסכית אוזניהם אליך, וככל שזה יותר מגעיל, ככה יותר נקודות בונוס.
כי אתה אוהב להיות במוקד, אתה אוהב להיות במרכז, אתה הסיבה שלשמה כולם התרכזו ולכן אתה שמח. אז אתה לומד לא לסנן שום דבר, אם זו בדיחה והיא גסה אז הופ! היא יוצאת החוצה, ולא משנה מי בסביבה ולא משנה קהל היעד. ולאט לאט אתה מוצא את האנשים שלך, קהל יעד מאוד ספציפי שצוחק כשאתה מספר לו על הילדה בת ה6 שקשורה אצלך במחסן ועל איך שהבאת לאחד מההורים שלו ביד באותו בוקר, אנשים שהחוקיות איתם היא פשוטה: כמה שיותר ג'ורה, יותר מצחיק. לא אכפת לך, אין לך עכבות, אין לך רסן כלשהו, אתה חופשי ומתרוצץ אנה ואנה, יורה קליעים של רפש לכל הנקרה בדרכך.
הטריגר הוא נורא פשוט ונפוץ, כל מה שצריך זה שמישהו יגיד את המילה "ארוך", "נשק", "צינור", "גדול", "אמא שלי", "חור", "בור", "בגן", "נוזל", "סמיך", "רטובה", "מיטה", "עומד", "עבה", "כואב", "זקוף", "צועקת", "פותחת", "מלקק", "יונק", "שואב", "טעם", "למטה", "למעלה", "ביד", "חזה", "גבעות", "הרים", "עמק", "עמוד", "מקל", "יתד", "מהר", "חזק", וכו' וכו'
לא מאמינים?
"וואו תראה כמה המטלית הזו לחה."
"כן גם אמא שלך היתה לחה היום בבוקר."
עוד דוגמאות? "איזה יום ארוך היה היום."
"לא ארוך כמו הזין שלי."
אז כן, זה לא שנון במיוחד ובטח שלא מתוחכם, למרות שכן יש לך בדיחות שנונות ומתוחכמות בארנסל, אבל כאן זה הבסיס, עמודי הטווח, פה זה מאיפה שאתה שואב את מירב ההשראה שלך.
אתה נזכר פתאום שוב פעם באותה תנועת הנוער, אולי שמה למדת את הסוד, שמה שמגעיל לרוב יגרור תגובה?
המדריך בדיוק הנחה אתכם איך להכין אוהל שדה וחילק אתכם לצוותים של שלוש. תפסתם סדינים ושני מקלות של מטאטא ובעוד שניים מחזיקים השלישי מכה עם אבן, תוקע יתד באדמה.
ואחרי שסיימתם את האוהל שלכם ראשונים (!), התרוצצתם בין שאר החבר'ה, טווסים שראשיהם מונפים בגאווה, שואלים בחסד ובצניעות מעושה מי צריך עזרה, כי אתם כבר סיימתם.
וכך מצאת את עצמך מחזיק מקל של מטאטא בעוד אורן והג'ינג'ית עם הכובע קאובוי תוקעים יתדות ברצפה (הצעת להם שתתקע אתה את היתדות, אבל הג'ינג'ית היתה מאוד פמיניסטית ונעלבה מההצעה, ואורן היה בבירור יותר חזק ממך).
ואז פתאום, כאילו נפל לך האסימון, כאילו מלאך שלח לך מברק מיוחד אקספרס מהקדוש ברוך הוא שכותרתו היא "אחי איך לא חשבת על זה עד עכשיו זה ממש מצחיק". ובאותו רגע שמת את הפילטר, כן זה ששומר שרק דברים הגונים ומוסריים יצאו מפיך, אז אותו שמת בפח ופנית אליהם, חיוך לא כבוש של מרי וצחוק על פניך.
"כן אורן, כן! תתקע את היתד שלך, כן! בדיוק ככה. תתקע אותו עמוק יותר אורן, חזק יותר! מהר אורן תתקע אותו בתוך החור! כן אורן כן! תתקע אותו עמוק, יותר עמוק, יותררררר עמוקקקק. חזק יותר, חזק יותר!" וככה גנחת ושעשעת את כל הצופים. אורן והג'ינג'ית, כמובן, היו מזועזעים, והמדריך שלך אף בא אליך ואמר לך שתפסיק עם זה תכף ומיד אבל הנזק כבר נעשה, ומעתה ואילך יקרא שמך בישראל "זה שעושה בדיחות גרוטסקיות דוחות".
לעיתים הן סיבכו אותך בצרות, הבדיחות האלה, היו אנשים שנעלבו מהם, אנשים שפנו ממך עם פנים של בא-לי-להקיא, ואף גרוע מכך, אנשים שלא נהנו במיוחד מהתיאור המפורט של איך פתחת את אמא שלהם ב360 מעלות, והיו מכים אותך.
מכות, אח, אלימות. כשהיית ביסודי היית רב מכות מלא, והיית מפסיד, כי היית חלש ולא היתה לך טכניקה. היה לך זעם ואמוציות חזקות וזה, אבל בקרב פנים אל פנים עם אסף אבוטבול לא היה לך סיכוי, והוא היה מבריין אותך בהפסקות וגם לפעמים אחרי הלימודים, אם דרכיכם היו מצטלבות. אז הורגלת למכות, הורגלת להיות מוטח על הרצפה. מה שכן הפתיע אותך, כשהגעת לתיכון, היה היחס של כולם למכות.
ביסודי מכות זה היה כמו WWE, הכיתה היתה נרגשת, היה טעם של דם באוויר, היו מעודדים, מעודדות, אנשים שמטרתם להפריד בין הניצים, ואתה, אתה היית כמו בסרט IMAX בקולנוע, גרסאתו של הבמאי, עם פוקוס וזום אין והנה תראה איך הוא מחליש את הפסקול כדי שתוכל לשמוע את הדם של הדמות הראשית פועמת ברקותיה, ויש צווחות של גיל, ויש קהל צמא דם, זה פיאסקו שלם, זו סנסציה עולמית.
ואז פתאום, בבת אחת, הגעת לתיכון וגילית שמכות זה עניין של מה בכך, הערת שוליים לא מעניינת. אם אתה מדבר עם בן אדם, נניח, ופתאום מרחק שולחן וחצי ממך עומר ורותם תופסים אחד את השני ומשננים מבין שיניהם דברי נאצה, תפסיק פתאום את הדיון עם בן שיחך? מה פתאום. מה לך ולבבונים שמתקוטטים בפינה, אל תשים ליבך אליהם, והם במהרה ישימו לב שהם מתנהגים באוויליות ויחדלו. וגם בתור זה שמכה (או יותר נכון מוכה), פתאום לא היה WWE, פתאום לא היה פסקול ושלוש זוויות שונות של מצלמה, כדי שייתנו לפייט הזה פרספקטיבה. פתאום זה היה מתחיל ונגמר ולא היית מרגיש, עד שפעם אחת באת לחברך הטוב ואמרת לו "תגיד רבתי עכשיו מכות?" והיית מאוד מבולבל, וגם הוא.
בצבא אבל, נניח, היה דרוזי אחד, אמיר שמו, ואם היה משהו אחד, חוק, שאמיר החזיק מעל הכל, זה שאסור לדבר על אמא שלו. אסור! בשום פנים ואופן, בין שבצחוק ובין שלא, בין שכהערת אגב ובין שכהנושא המרכזי, לא לתת לה מחמאות, לא לשאול לשלומה, לא להזכיר את שמה, כלום! ואוי איך הוא היה מתעצבן, אמיר, כשמישהו היה מדבר על מריאם (איך אתה עדיין זוכר את השם שלה, אחרי כל השנים), פניו היו נהפכות לאדומות ולא משנה מי היה בסביבה, רק אתם החבר'ה, המפקד שלכם, כל הקצינים הזוטרים, הרמטכ"ל, מיד הוא היה מסתער עליו עם קריאת קרב בהמית, ששליש ממנה קללה עסיסית בערבית, שליש ממנה זעקה ויקינגית עתיקת יומין ושליש ממנה נהמה של ברדלס, ולא משנה מי היה מנסה לעצור אותו, הוא היה מוריד את העולב לרצפה ומכה בו במה שהיה לו, בין אם זה מפתח שוודי ובין אם זו כפית חד"פ.
היה לך הרבה כיף עם אמיר, כי הוא לא יכל לעצור בעצמו מלהגן על כבודה של אימו, ואתה לא יכלת לעצור בעצמך מלספר בדיחות שחיללו אותה. ואז למדת סטייל חדש של התגוננות עצמית, הוא היה מוריד אותך לרצפה, מטיח בך אגרוף וישר, מיד היית מתחיל.
"הו כן אמיר כןןןןןןן, תרביץ לי, כןןןןןן ככה. כןןןןןן. חזק יותר, אווווווו אני מרגיש שעומד לך. עומד לך אמיר? מה? רק ככה אתה מעמיד אותו? רק כשאתה מרביץ לי? הו כןןןןןן אמיר כןןןןןן אני מרגיש אותו דרך המכנסיים שלך." ומול טקטיקה שכזאת אמיר היה מרפה, נבוך, לא יודע מה לעשות, בעוד ששאר חברי המחלקה שלך היו נופלים, דמעות של צחוק בזויות עיניהם. כי כולם ידעו, אם יש דבר אחד שאמיר שנא יותר משדיברו על אימו, זה אם מישהו רמז, אפילו רמז קל שבקלים, שהוא הומו.
"יעלי ולירז" היית שר, בקול מתנגן וחצוף.
"הוס!" היו עונים לך כולם, מכים על השולחנות.
"על אמיר הן נלחמות."
"הוס!"
"חבל רק שאמיר לא בקטע של בנות!"
"איזה בלאגן, איזה בלאגן..." היו שרים כולם ואמיר היה מחפש איפה לקבור את עצמו, כששאגות של צחוק מכל צדדיו. או שהוא היה מוצא אותך, וחונק אותך על הרצפה, והיית גונח כל כך חזק שהוא היה מרפה, והנה בדיחה על אמא שלו, ומכות, וגניחה, וחוזר חלילה.
אבל למה בעצם אתה מדבר על מכות? למה בעצם אתה מדבר על הבדיחות הסוטות שלך? אתה מנסה כאילו למשוך זמן, זה הקטע? אתה מנסה להתחמק בצורה אלגנטית?
אז לא, עלו עליך, לפרק קוראים "השקר הלבן", אתה הבטחת עוד מקודם שתדבר עליו, אז הנה, במטותא, בוא תפתח בפנינו, בוא תשפוך עוד קצת ממה שיושב עליך.
כי כל הבדיחות האלה שאתה מספר, הן בעצם מחסום, אתה מערים אותן אחת על השנייה כדי לכסות על אמת נוראית, שאתה בוש בה בצורה לא נורמאלית, האמת שהיא, בעצם, שאתה בתול.
כן כן, אתה! אתה עם הבדיחות על איך שזאתי ירדה לך, ועל מה שעשית לאמא של ההוא בשירותים, ועל איך שאחות של אמיר צווחה מעונג אתמול אחרי השעת ט"ש (במהרה למדתם שאין לאמיר אחות, ולכן לא אכפת לא שכל המחלקה פותחת אותה, חייל אחרי חייל, בכל השעות של היום). אז כל הבדיחות האלה באות להסתיר, באות לבלבל, אתה מזין לאויב מידע שגוי והוא בתמורה, לא מסתער לכיוון הזה. לא היה שם נפש חיה אבל גרמת למודיעין שלו לחשוב שיש שם שלושים טנקים, אז הוא עושה עיקוף, אולי אפילו פרסה.
אתה בן 23, ראבאק. וכשהיית בן 18 תהית לעצמך כמה זמן תהיה עוד ככה, בתול. תהית לעצמך אם תהיה גם בתול בגיל 20, ואז כשנהיית בן 20 תהית אם גם תהיה בתול שנה הבאה, וגם עכשיו, כשאתה מקליד לעצמך במחשב, אתה תוהה לעצמך אם תהיה בתול גם כשתהיה בן 40, מתי בעצם תזדיין כבר? מתי תרגיש שמישהי חושקת בך, רוצה אותך, נותנת לך את הגוף שלה, נותנת לך להכניס לה לבפנים, מתי?
מה אם זה לא יקרה אף פעם? אתה שוכב ער בלילה, הנשק שלך בין הרגליים שלך, ואתה מפחד שהוא לעולם לא ישתתף בפעולה מבצעית, שלעד הוא ישאר בבסיס הטירונים, מתמרן בין מטווח רטוב למטווח יבש, אף פעם לא יחדור לשטח האויב.
אפרופו נשקים, כשהיית טירון אהבת לתת לM16 שלך שמות, ולמרות שכולם... רגע, לא, אתה משנה נושא, אתה שוב פעם מתחמק, דבר על זה.
מה יותר מפחיד אותך, שתישאר בתול לנצח או שחברים שלך יגלו על זה שאתה בתול? אתה לא יודע, ושני התרחישים האלה מבעיתים אותך ממש, אולי יותר ממה שצריך.
וזה לא שאתה משקר להם, חלילה, לפרק הרי קוראים "השקר הלבן", שקר שלא באמת אומרים. אף פעם לא אמרת במפורשות ששכבת עם מישהי, לא באמת, לא בפומבי, לא מול כולם. עשית בדיחות, כן, אמרת הערות שיכולות להשתמע לשני פנים. העמדת פנים שאתה מומחה בתחום, שאתה יודע איך זה מרגיש כשמישהי מביאה לך ביד, שאתה יודע איך זה לרדת למישהי. וכולם חושבים שעשית את זה, זה לא שהם חושבים שאתה איזה זיין על שמביא כל יום במישהי אחרת, אבל הם יושבים שם, על הספה, שומעים את הסיפורים שלך ואת הבדיחות שלך, רואים עליך שאתה בן 23 ואחרי צבא ואומרים לעצמם "כן, הוא בטוח עשה את זה לפחות פעם אחת, אין מצב שאופיר מעיין בתול."
הם העמידו אותך למבחן, החברים שלך, בלא יודעין. פעם אחת סטפני שאלה אותך, כשהייתם באיזה שחנ"ש, מתי היתה הפעם הראשונה שלך, והסמקת, ידעת שסטפני גם ככה הרבה יותר אוהבת לדבר על עצמה וביקשת ממנה לשמור את הסיפור הזה לפעם אחרת, מאז הנושא הזה לא עלה שוב. הם שוב פעם העמידו אותך למבחן, הלכת הביתה עם עוד שניים, היתה לכם שיחה עמוקה, רצינית, על פחדים ולבטים ומה שבין לבין, ופתאום ליאור פוצח בווידוי סוער, נרגש.
"אני יודע שלא תשפטו אותי, אבל אני חייב להגיד את זה. אתם חברים שלי ואני רוצה להתוודות," ופה יש בך ניצוץ רגעי ששואל, לא יכול להיות שליאור הומו, נכון? הרי ראית אותו מתנשק עם בחורה, למרות שלפעמים זה לא אומר כלום כי... "אתם מקשיבים? אופיר, אתה איתי? אני בתול, חבר'ה, כל הדיבורים שלי זה באוויר."
ואתה עוצר מלכת, הזמן גם. ואתה לוטש בו עיניים, חזק. גם החבר השני שלך מדשדש בעקבותיו פתאום, הבירה כמעט מחליקה לו מהיד.
"מה? אבל... אבל..." אתה מגמגם.
"אבל אחי, לא סיפרת לנו פעם שמישהי ביקשה ממך לעלות אליה לדירה ואמרת לה ששכחת את הקונדומים שלך בבית?"
"כן," ליאור, עד עכשיו פניו היו מרוכזות בפנינו, מרכין לפתע ראש אל הרצפה, "וזה סיפור נכון. אני פשוט... הסיפור הזה גורם לזה להישמע כאילו יש פעמים שכן יש עלי קונדום ואני כן עולה אליה לדירה אבל למען האמת... אני תמיד משתמש בתירוץ הזה, שאין עלי קונדום."
וכשהוא פוצה פה בכדי להמשיך נורת אזהרה אדומה מהבהבת בראשך, רגע רגע, אם השיחה זורמת בכיוון הזה... ואתה מתחיל לחשוב שאולי תצטרך להקרא אף אתה לדוכן הנאשמים, ואתה מפחד שמישהו יגיד "אפרופו אנשים שהם בתולים", ותצטרך לצחוק, או לשקר, או אפילו גרוע יותר, להגיד את האמת.
מיד, לחוץ, אתה פונה בטון מאשים לליאור, הרי אם מנהלים נגדו חקירה, אז מנהלים נגדו חקירה, וזה מתפקידך לוודא שהחקירה מופנית אך ורק אליו, ולא אל אף אחד משאר הנוכחים "אבל מה אם הסיפור על הזאת שירדה לך ואז נישקה אותך ואמרה לך "הנה טעם של שפיך"?" אתה שואל.
"זה היה שקר," ליאור מסתכל עליכם בעיניים מתחננות, "בבקשה תסלחו לי, אני אפילו לא יודע למה שיקרתי."
הוא אפילו לא יודע למה הוא שיקר.
גם אתה, בעצם, לא יודע למה אתה משקר (שקר לבן! אתה מזכיר, כאילו שאתה בבית משפט ומנסה לסטור את טענותיו של הקטגור). אתה מסתיר את זה מהם, ואתה לא יכול שלא לתהות. מלא אופציות מציפות את ראשך, אתה מפחד שיצחקו עליך, שירחמו עליך, שיהיו מופתעים ממש, שפתאום ירד להם ממך, שיהיו מאוכזבים. ופתאום אתה דוחק את המחשבות האלה הצידה וגל של הערכה זורם ממך אל ליאור, איזה גבר על! כמה אומץ, כמה תעוזה, איזה תותח. איך הוא הרגיש ככה פתוח, זה ממש... וואו.
"אחי," אתה לופט את הכתף שלו ולוחץ, ודמעות עולות בעיניך ואתה מרגיש שאתה עומד להגיד עכשיו שיט כל כך גיי, כל כך קיטשי "שתדע שאני מה זה מעריך שככה הרגשת פתוח איתנו. להגיד לנו את זה, אחי, זה לא קל, ושתדע שאנחנו לא נצחק עליך ולא כלום. בעיני זה שאתה מודה בזה, זה שאתה גם שומר את הבתולין שלך ולא נותן אותו סתם ככה, זה, זה ממש יפה."
וגם החבר השני שלנו נרגש, לופט כתף שנייה, מחבק. "בקרוב אצלך", הוא לוחש לו ואנחנו צוחקים.
"אל תדאג," אני צובט אותו בלחי, "יום אחד גם אתה תצטרף למועדון."
"כן", מיסטר יד לוחש לי, "יום אחד גם אתה תצטרף למועדון."
אתה מנסה, ממש מתאמץ חזק, לחשוב על הפעם האחרונה שכמעט היה לך, שהיית קרוב, ולא עולה לך כלום. אפילו לא יצאת עם בנות בחמש שנים האחרונות וגם כשיצאת איתן זה אף פעם לא היה הצלחה מסחררת. "מה יהיה איתך?" מיסטר יד שואל, ואתה אובד עצות.