השקר הראשון שאתה מספר
בכיתה ט' היתה הנשיקה הראשונה שלך.
היית בטיול, עם תנועת נוער חדשה לגמרי. אף אחד לא הכיר אף אחד. הייתם לבד באיזה נחל נידח באיזו חבל ארץ שאף אחד לא גר בה. רובכם הייתם מכונסים בעצמכם, נבוכים, מעטים מכם היו הפוך, יפים וזוהרים ומלאי ביטחון וחשיבות עצמית, קולניים, מרכז תשומת הלב של השאר. ואתה, אתה היית שקט, מפחד שיצחקו עליך גם פה, מפחד שלא תתחבר לאחרים, מפחד שיגלו שאתה מוזר.
אבל אז המדריכים הביאו לכל אחד פתק שעליו מצויר שעון, ואמרו לכם למלא בכל משבצת של שעה שם של מישהו אחד, כדי שבסוף יהיו לכם 12 שמות, אחד לכל שעה. ואחרי שעשיתם את זה הם אמרו שכל כמה זמן הם יכריזו ש"עכשיו השעה היא X, והנושא הוא Y" ואז אתם צריכים להתחלק לפי השעות שעל השעון, זוגות זוגות, ואו שתדברו על הנושא שהמדריכים יכתיבו או שתדברו על הא ועל דא, זה לא כזה משנה, העיקר שתדברו עם אנשים שאולי לא הייתם מדברים איתם ברגיל.
וזה עובד פלאי פלאים, כשאתה אחד על אחד אתה נהדר. אתה מקסים. מצד אחד אתה מקשיב, הפנים שלך אכפתיות, שפת הגוף שלך רוכנת לכיוונו של הדובר השני, כיף להם לשתף אותך בדברים ואתה בתורך כיף לך שהם מרגישים מספיק בנוח לשתף, מצד שני, אתה גם מצחיק ושנון, אתה חד ומבריק, תיאטרלי ומוגזם, והם נהנים ממך. לאט לאט אתה מבסס את מעמדך בתור הליצן של המחלקה, מישהו שזורם לדבר איתו, שכיף להקניט אותו כי הוא מחזיר אש, אחלה גבר.
עם הג'ינג'ית, שלובשת כובע בוקרים וששמת עליה עין עוד מההתחלה, אתה נפתח ממש, אתה מספר לה על אחיך המאומץ, על אביך שעזב את הבית כשהיית בן 5 ומאז לא שמעת ממנו מילה. היא נרגשת, אתה רואה, אבל היא לא נמשכת אליך, בטח לא בצורה שבה אתה נמשך אליה. אתה בכיתה ט', ואתה לא בררן, אם יש לזה שדיים ודופק אתה מעוניין, אתה אקסטרה מעוניין אם יש לזה שיער ג'ינג'י ונמשים כאלה שבא לך לספור, למרות שזה לא מאסט.
דווקא עם עינת אבל יש לך קליק. יש פה כימיה, יש פה חשמל. עם עינת גם נולד לו מיסטר יד. מי זה מיסטר יד? זו פשוט דרך שלך להמחיז דיאלוגים עם עצמך. אתה קופץ את יד ימין והופ! יש עוד בן אדם בשיחה, מדיאלוג זה נהיה טריאלוג, פתאום יש עוד מישהו שמסכים איתך, או שאתה יכול להתווכח איתו בצורה משעשעת. האגודל שלך משמש בתור השפה התחתונה שלו, אבל גם בתור הלשון, וכשהוא מדבר אתה מעבה את קולך.
"אז, עינת מה את אומרת, מאיפה את?" אתה שואל.
"אני? אני ממודיעין."
"מודיעין זה חור של תחת." מיסטר יד מחווה את דעתו.
"מיסטר יד!" אתה שם את ידך אל פיך, מזועזע, ועינת כובשת צחקוק.
גם אחרי שנגמר הסשיין של השעונים ואתם מקימים מחנה ללילה אתה ממשיך לדבר עם עינת. יש פה קליק, יש פה חיבור.
העיניים שלה מהממות, כחול-טורקיז כזה, שלמה ארצי ניסח את זה בצורה הכי טובה, הוא אמר ש"בתוך עיניה הכחולות, ירח חם תלוי", כפרה על שלמה ארצי. היא בלונדינית עם צמה, ויש לה שפתיים אנג'לינה ג'ולי ואף כפתור, אבל למרות שהיא יפה נורא היא גם נורא ביישנית, ונוטה להיצמד לחברה שלה, שהיא יותר דומיננטית, ושמכתיבה לה מה לעשות.
במהרה אין מה לעשות, ואתה משדל את עינת להוסיף לקבוצה המוזרה שיצרתם גם את מיסס יד, אישתו המציקה והמעצבנת בעלת הקול הדקיק הצורמני. אתם מנהלים שיחות, ארבעתכם, לפעמים עם קהל ולפעמים בלי, וצוחקים וצוחקים.
"מיסטר יד לא אמרת לי שאתה נשוי!" אתה מטיח בו.
"אני לא מספר לך הכל." הוא מחזיר, נרגן.
"אתה מתבייש בי?" מיסס יד שואלת, כולה אבי נעלבי.
"די נו את סתם מגזימה." עינת לועגת לה, ואתה מוקסם ממנה, מכמה שהיא בתוך הדמות, מכמה שהיא משתפת פעולה, שהיא לא מתביישת ככה לעשות מול כולם.
"ואם אני מתבייש, אז מה?" מיסטר יד נמלא תעוזה פתאומית שנוטשת אותו בין רגע, "סתם, סתם, סתם. אל תקחי את זה קשה, בסך הכל התלוצצתי."
"הוא סתם התלוצץ." אתה ועינת נחלצים להגנתו, שניכם מפנים את פניכם לכיוונה של ידה הימנית של עינת, ומנסים למזער את הנזק שמיסטר יד עשה.
השבוע מתנהל לו בעצלתיים, ואתה ועינת מתקרבים אחד לשני לאט לאט. החברה של עינת, שני, לא אוהבת את זה שגנבת לה את החברה שלה, אז בהתחלה היא משתפת פעולה ומייצרת לעצמה פרסונה גם, מר. האנד, אבל משאתם מתוודעים לעובדה שהיא לא משקיעה בהצגה הזאת כמוכם זה נהיה הרבה פחות כיף, ועד מהרה היא מנסה לעצור את עינת. "את לא רואה כמה מגוחכת את נראית? משחקת משחקי ידיים מטופשים עם האופיר הזה. אנשים צוחקים עליך, לא איתך."
ביום האחרון עולה לך בגרון תחושה מרה של החמצה, וכשאתם מטיילים את הטיול האחרון שלכם ביחד, עולים ביחד על שביל המצדה, אתם מחזיקים ידיים.
"אם הם מחזיקים ידיים," עינת תוהה, כולה תמימות של ילדה בכיתה ט', "מה זה אומר בעצם, שהם מתנשקים?"
אתה מהסס, ומיסטר יד עוזב לרגע את מיסס יד, אתה לחוץ במקצת, מנסה להבין אם היא רומזת לך משהו.
היא מחייכת אליך חיוך מעודד ומחפשת את ידך שוב. הפעם, כשמיסטר יד מנשק את מיסס יד, גם אתה מנשק את עינת.
איזה סיפור חמוד, נכון? אתה מספר אותו כל פעם ששואלים אותך מתי היתה הנשיקה הראשונה שלך. אם יש בנות הן תמיד עושות קול של "אוווווו, איזה חמודים". הבנים תמיד יותר פרקטיים, "וראית את עינת מאז?" ואתה עונה שלא, מה שמוסיף לסיפור נופך טראגי משהו, והופך אותו, ובדיעבד גם אותך, לקצת יותר מקסים.
סיפור חמוד, לא?
חבל שהוא מומצא כמעט לגמרי.
האמת קצת פחות יפה, וקצת פחות נעימה. אם במקרה אתה נפתח למישהו עד כדי כך שאתה מספר לו את האמת, מיד אתה מרגיש תחושה מרה בגרון, ותחושה של אגרוף בבטן.
לאמיתו של דבר הנשיקה הראשונה שלך היתה ביב', במשחק אמת או חובה ששוחק בבית של רועי לכבוד חגיגות הסילבסטר. ישבתם במעגל, נרגשים, סמוקי פנים, חלקכם פיקחים, רובכם שתויים כיד המלך, והציניקנים שבכם העירו ש"אמת או חובה זה לילדים קטנים" ובכל זאת עקבו אחרי הבקבוק כאילו גורל העולם מוטל על הכף.
וכל הקלישאות שתמיד קורות במשחקי אמת או חובה קרו, לירין לקח שלושים שנה לחשוב על איזו שאלה הוא שואל את גאיה כשהיא אמרה "אמת." "אממממ..." הוא לאט, "וואי אני ממש לא טוב בזה, שמישהו ייתן לי רעיון."
וכמובן שהיתה את מיכל, שאמרו לה לדמיין כאילו העציץ הגבוה בחצר זה עמוד ולעשות ריקוד סקסי, והיא כמובן לא הסכימה ורצתה שייתנו לה חובה אחרת, ומכשלא הגיעו להסכמה עזבה בשאת נפש, בוכייה, טוענת ש"כולכם ילדים קטנים ודוחים".
וכמובן כשאתה אמרת "אמת" הבנים אמרו שאתה קוקסינל עד ששינית ואמרת חובה. וכל בן שניסה להציל את כבודו ולהגיד "אמת" אז מיד התנפלו עליו השאר, כל אחד מנפח את האגו שלו, כל אחד מנסה לא לצאת פחדן ליד השאר.
והחבר הכי טוב שלך הביך אותך, הבן זונה. ברגע שהבקבוק נחת בין שניכם ידעת שאתה בטריטוריה בטוחה, ידעת שהוא לא יעשה לך בלאגן אם תגיד אמת ושאתה סומך עליו, אז אמרת אמת.
"אם היית יכול לזיין את נגה," הבן זונה שואל, כולו עזות מצח, "היית מזיין אותה?"
ואתה מסמיק ממש ומגמגם, וכולם צוחקים, ואתה בטוח שזה עליך. אתה מסתכל על נגה, והיא מרוכזת בך, השיער החום שלה גולש ומסתיר עין אחת אבל העין השנייה מרותקת בך. היא יפה נגה, יפה כל כך שזה כואב. כמו ששלמה ארצי שר פעם "קשה לי להתרכז, כי יופייך עוד מהמם אותי". אחח, אין מי שמוצא מילים יפות לתאר רגש כמו שלמה ארצי.
חבר שלך רואה שנקלעת לצרה צרורה, והוא מרגיש רע כנראה, כי הוא זורק לך חבל הצלה, "אני אגיד לך מה, אני הייתי מזיין אותה." למרות שזה לא בדיוק חבל הצלה, גל של הקלה מציף אותך, ואתה מודה שגם אתה היית מזיין אותה, אבל עכשיו זה כבר פחות מידע מפוצץ, כי הוא הודה בזה קודם.
תוך כדי שאתה מקליד את זה במחשב שלך, השעה 02:35 ובמקום ללכת לישון זה מה שאתה עושה, כותב וידוי על הפעם הראשונה שבאמת התנשקת, ולא הגרסא המצוצה מהאצבע שאתה מספר לחבר'ה, אתה חשוב על כמה שיש פה דברים שוביניסטיים להחריד, ואתה תוהה שמא השפה הגסה תפריע למישהו מקוראיך. שיזדיינו, אתה גומר אומר בדעתך, אם קשה להם, שיקראו משהו אחר.
ואז מגיע הבלתי נמנע, "חובה עליך נגה לנשק את אופיר", ואתה נרגש ומנסה לשמור על פוקר פייס. כל התאים הקטנים שבמוח שלך חוגגים כאילו מינימום גביע ליגת האלופות, וחצוצרות נשמעים לך בראש. "אופיר הולך לקבל את הנשיקה הראשונה שלו", הם צורחים. ואכן אתה מקבל את הנשיקה הראשונה שלך.
וכשאתם ניתקים אתה מרוצה, מסמיק ממש, אבל אתה חושב שעשית עבודה ממש טובה, עבודה מצויינת אפילו, אם מתעלמים לרגע מ"אין הנחתום..." רגע... מה זה? לנגה יש מבט מבואס על הפנים והיא אומרת, "אוי סליחה, אני שונאת שזה קורה." ואתה חושב לאחורה ומנסה לחשוב מה היה לא בסדר בנשיקה. והיא מובכת קצת נגה, שהנשיקה לא צלחה.
היום אתה בן 23, עברו כמעט חמש שנים מאז, אולי יותר, ועד היום אתה תוהה לעצמך מה לעזאזל היה לא בסדר בנשיקה הזאת, מה לא עבד? זה ירדוף אותך כנראה עד ליום מותך. "אני שונאת שזה קורה", שמה קורה? שמה???
וזהו, זה הסיפור של הנשיקה הראשונה שלך, הסיפור האמיתי, על בחורה שלא נישקה אותך מרצון, אחרי שהחפצת אותה בפומבי, ועל נשיקה מאכזבת שקיבלה 0 כוכבים בטריפ אדוויזור, ושאתה לא יודע למה. זה נחשב בכלל, אם מי שנישקה אותך אולצה לכך? אתה מקווה שכן, כי אחרת הנשיקה הראשונה שלך קורית הרבה אחר כך, ממש לפני הצבא.
"ועינת?" מישהו שואל, מעוניין, "מה באמת קרה עם עינת?"
האמת?
בחיים לא היתה מיסס יד. עינת צחקה מהפעלולים שלך, כן, והלכה איתך יד ביד, כן. אבל היא בחיים לא ביזתה את עצמה בידי כך שהיתה שמה את עצמה לצחוק. לא.
עינת נהנתה מחברתך, היית מצחיק, היית שנון, אנרגטי, כל רגע במחיצתך היה כיף לא נורמאלי ומשהו שאפשר לספר עליו לחברה שלה, שני, אחר כך. אבל אתה היית זה שמבדר, היא בסך הכל היתה הקהל המרותק שלך, שגם לא היה כזה מרותק ברגע ששני היתה קוראת לה.
לא קרתה שום נשיקה, לא של מיסטר יד ולא של אופיר מעיין. הכל היה אפלטוני להחריד.
ואז עבר שבוע, לא ראית אותה אבל כן חשבת עליה וסיפרת לעצמך את השקר הכי נוראי שגבר יכול לספר לעצמו, שהוא גם אחד השקרים היותר נפוצים (ארחיב עליו בהמשך). ניסיתי לדרבן את עצמך, רצית להזמין אותה לדייט. אידיאלי? היית מזמין אותה פנים אל פנים. ריאליסטי? אין מצב שתיתקל בה במקרה ברחובותיה של ירושלים. פרקטי? מי ייסע עכשיו למודיעין בשביל זה, תזמין אותה בטלפון וזהו. תשאל אותה אם בא לה סרט, תהיה ספונטני, נונשלאנטי, כאילו עשית את זה אלף פעמים בעבר.
"מה כבר יש לי להפסיד?" שאלת את עצמך את השאלה הנוראה מכל.
<צליל של חיוג>
"שלום, עינת?"
"הי! אופיר! מה קורה? מה נשמע? מרגיש לי שלא דיברנו שנים."
קצב הלב שלך מאיץ. בום בום, בום בום.
"הכל בסדר, מה איתך?"
"אני מעולה. כל הזמן חושבת על כמה שהיה כיף בטיול, צריך לעשות איזה מפגש כזה של כולם, אתה לא חושב? אפילו שני אמרה."
"כן זה יכול להיות מגניב."
דממה. קצב פעימות הלב מרקיע שחקים. בצד השני עינת מחכה שתפצה את פיך. מביך. הסיבה היחידה שאתה מפר את השתיקה זה כי אתה מפחד שהיא תחלץ אתכם קודם, ואז יהיה מביך אפילו יותר.
"אמממ... שומעת, חשבתי... אולי בא לך לצאת איתי לסרט מתישהו? חמישי הזה אולי? או שישי?"
אתה שואל, ותוך כדי שאתה שואל הקול שלך נחלש, הביטחון שלך בורח.
"אוי אופיר," היא עונה אחרי כמה דקות של היסוס, "אוי אופיר, זה... זה חמוד נורא. באמת. ואתה אחלה, ממש. אבל... אני מצטערת אופיר, אני לא חושבת שאני יכולה להיות חברה שלך בקטע הזה. אין לי בעיה להיות חברה שלך סתם, אבל לא בקטע הזה. סליחה."
"לא, לא, זה ממש בסדר. את לא צריכה להתנצל..." ויש לך גוש בגרון, מה זה גוש, גוש ענק של רגשות אצורים ושל דיכאון ותבוסה.
ואחר כך, אחרי שאתה מנתק, אתה מכה לעצמך במצח.
"ברור שהיא לא רצתה אותך, אידיוט," מיסטר יד לוחש לך, קולו נודף ארס ולעג.
"אבל... אבל..." אתה עדיין הלום רעם, עדיין מנסה להפנים.
"אל תהיה טיפש, אופיר, אוויל שכמותך," הוא ממשיך, פרקליטו של השטן, "הרי לא באמת חשבת שהיא תסכים, נכון? בוא נודה באמת, עינת היא איזה שלוש ליגות מעליך, אולי אפילו שמונה. היא יפה ומצליחה ופופולארית, כל מה שאתה לא."
"תפסיק," הקול שלך צרוד, "תפסיק מיסטר יד, חלאס."
"הרי בשבילה היית כמו קוף שעושה ג'אגלינג."
ברור כשמש. כמו קוף שעושה ג'אגלינג.
הרי כולם אוהבים קוף שעושה ג'אגלינג, קוף שעושה ג'אגלינג זה מצחיק, זה מעניין. אם ראית קוף שכזה אתה יכול לספר על זה לחברים שלך בשולחן השבת, אתה יכול לקחת את הילדים שלך לראות.
קוף שעושה ג'אלינג זה פופולארי, אנשים מתקהלים סביבו, צוחקים ממנו, עליו. מחבבים אותו, ממטירים עליו חיבה ובננות. אפשר אפילו לשאול את מנהל הקרקס מה הסיכויים שהוא ייתן לכם לקחת את הקוף איתכם, רק ליומיים שלושה, רק בגלל שהוא כזה אטרקציה. אולם, אם המנהל מסכים, עד מהרה הקוף יצטרך ללמוד טריקים חדשים, אם הוא רוצה להמשיך להיות מוקד העניינים, אם הוא אוהב את אור הזרקורים. כי פעם ראשונה ג'אגלינג זה מצחיק, ופעם שנייה זה מעניין, אבל בפעם השלוש עשרה אתה מבליע פיהוק ומחייך אליו חיוך מזויף של הערכה. והקוף, שמבולבל (הרי עד עכשיו זה עבד לו נפלא) פתאום צריך לעשות סלטות לאחור בשביל לזכות בתשומת לב, או ללמוד לחשב קוסינוס של זווית במשולש, בלי מחשבון, אחרת הוא כבר לא נחשב. וברגע שמיצו אותו, הקוף חוזר לפינה שלו בקרקס, עד שחבורה חדשה מגיעה, כזאת שעוד לא ראתה חיה עושה ג'אגלינג.
אף אחת לא מתאהבת בקוף, אף אחת לא חושקת בו, לאף אחת אין רצון לקחת את הקוף לבית שלה.
"ברור שעינת לא רצתה בי," אתה עונה למיסטר יד, מעכל, ההבנה מחלחלת, "אני הייתי משהו משעשע ומצחיק להעביר איתו את הזמן, לא יותר."
"בדיוק." עונה לך מיסטר יד, הקול שלו קשוח, "ואל תקנה גם את שטויות שלה של "נהיה חברים סתם", אתה לא תראה אותה יותר בחיים, צא מהסרט."
בכלל, בכל החיים שלך, כשזה נוגע לבנות, רצית להיות אריה, רצית להיות זאב ערבות קשוח, אבל לאמיתו של דבר היית רק שלוש חיות- קוף שעושה ג'אגלינג, כלבלב חמוד (שהרי אף אחת לא רוצה להזדיין עם כלבלב חמוד, אלא רק ללטף אותו, לרחם עליו ולעשות לו קולות של פוצי-מוצי) ועלוקה (כשהיית פרזיט אובססיבי שסירב לקלוט רמזים).
אתה נושם עמוקות, ועובר עוד פעם על כל מה שכתבת, השעה עכשיו כבר חמישה לשלוש, ואתה בטוח שיש לך מיליון שגיאות כתיב, ובטח גם מלא פסיקים במקומות שבהם אמורה להיות נקודה. ניחא, אתה אומר לעצמך, נעבור על זה בבוקר.
ואתה תוהה גם מה יגידו הקוראים על זה שכל החיבור הזה מנוסח בלשון "אתה", ואתה תוהה אם אולי יהיה יותר קל להעביר את זה לגוף ראשון ("אני X ואני Y"), ואז אתה חושב לעצמך שנראה לך ש"אתה" זה גם גוף ראשון, או שמא זה גוף שני? אתה לא יודע, ואתה עייף, וזה לא משנה.
זה נחמד לכתוב בגוף "אתה", זה כאילו מרחיק את זה, זה כאילו קרה למישהו אחר. וזה לא רחוק מדי, כמו גוף שלישי ("הוא"), וזה לא מחבר יודע הכל, הרי אתה לא יודע הכל, רק מה שקרה לך.
אולי יפריע לקוראים כל ההערות מטא האלה שלך, אתה תוהה ואז מיד פוסק, אם אשכול נבו יכל לעשות את זה ב"משאלה אחת ימינה", שהיה רב מכר והצלחה מסחררת, אז גם אתה יכול. אשכול נבו כתב ספר שלם על בחור שכותב ספר על איך שהוא החליט לכתוב ספר. אם אשכול נבו יכול לכתוב מטא, גם אתה יכול.
אתה עובר על זה שוב, ולפני שאתה עובר לשקר הבא, לשקר הלבן, אתה מחליט להוסיף כמה הערות שוליים, רק שהם לא יהיו בשוליים אלא בסוף הסיפור. אולי תקרא להם נ.ב.? כמו שכל כותב מכתבים נורמאלי עושה?
נ.ב. בסופו של דבר לא ראית לא את נגה ולא את עינת כבר מלא מלא זמן, ואם באיזושהי דרך נס הסיפור הזה נופל בחיקן והן מזהות את עצמן אז אתה מתנצל: סליחה אם הצגתי אתכן איכשהו באור שלילי, או סיפרתי משהו שהייתן מעדיפות שלא אספר. סליחה, עינת, שלא הייתי יותר אמיץ ושלא נישקתי אותך. סליחה גם שאני מספר לכל החברים שלי שהתנשקנו, למרות שלא. וסליחה גם לך, נגה, על זה שהחפצתי אותך באותו יום, ועל זה שלא ידעתי לנשק כמו שצריך. (לא תנוח על משכבך בשלום עד שתדע מה לא היה בסדר בנשיקה הזאת)
נ.ב.ב. אתה מודה למדריכים היקרים שהיו לך אי אז, שהכירו לך ולאחרים משחק נפלא ומגבש. הייתם אחלה מדריכים, וזה היה אחלה משחק. ראו שהשקעתם נורא, כן ירבו כמותכם.
נ.ב.ב.ב. אתה עדיין מדבר עם מיסטר יד לפעמים, ואפילו לאחרונה יש לך יותר ויותר אינטראקציות איתו, בעיקר לפני שאתה הולך לישון או כשממש ממש משעמם לך בעבודה. הקשר שלכם ממזמן כבר לא אפלטוני, והאמת שהוא מאוד חד סטרי, מיסטר יד רק מענג אותך ולא מקבל מכך שום תמורה. לאמיתו של דבר שינית גם את מגדרו של מיסטר יד, כשהוא מדבר איתך אז כן, הוא זכר, אבל כל שאר הזמן וכשאתה מזכיר אותו בשיחות אתה תמיד קורא לו "יד ימין". ויד ימין היא בבירור נקבה, כי אין מצב שהיית נותן לזכר לעשות לך את אותם הדברים שיד ימין עושה, בעיניך אתה יותר מדי סטרייט.
למה אתה מספר לחברים שלך את הגרסא הראשונה ולא את האמת? למה אתה משקר? טוב האמת, על זה אתה עובר יותר בהרחבה ממש עכשיו, כי זה קשור לשקר השני שאתה מספר, לשקר הלבן...
(פרק שני יבוא בהמשך)
בכיתה ט' היתה הנשיקה הראשונה שלך.
היית בטיול, עם תנועת נוער חדשה לגמרי. אף אחד לא הכיר אף אחד. הייתם לבד באיזה נחל נידח באיזו חבל ארץ שאף אחד לא גר בה. רובכם הייתם מכונסים בעצמכם, נבוכים, מעטים מכם היו הפוך, יפים וזוהרים ומלאי ביטחון וחשיבות עצמית, קולניים, מרכז תשומת הלב של השאר. ואתה, אתה היית שקט, מפחד שיצחקו עליך גם פה, מפחד שלא תתחבר לאחרים, מפחד שיגלו שאתה מוזר.
אבל אז המדריכים הביאו לכל אחד פתק שעליו מצויר שעון, ואמרו לכם למלא בכל משבצת של שעה שם של מישהו אחד, כדי שבסוף יהיו לכם 12 שמות, אחד לכל שעה. ואחרי שעשיתם את זה הם אמרו שכל כמה זמן הם יכריזו ש"עכשיו השעה היא X, והנושא הוא Y" ואז אתם צריכים להתחלק לפי השעות שעל השעון, זוגות זוגות, ואו שתדברו על הנושא שהמדריכים יכתיבו או שתדברו על הא ועל דא, זה לא כזה משנה, העיקר שתדברו עם אנשים שאולי לא הייתם מדברים איתם ברגיל.
וזה עובד פלאי פלאים, כשאתה אחד על אחד אתה נהדר. אתה מקסים. מצד אחד אתה מקשיב, הפנים שלך אכפתיות, שפת הגוף שלך רוכנת לכיוונו של הדובר השני, כיף להם לשתף אותך בדברים ואתה בתורך כיף לך שהם מרגישים מספיק בנוח לשתף, מצד שני, אתה גם מצחיק ושנון, אתה חד ומבריק, תיאטרלי ומוגזם, והם נהנים ממך. לאט לאט אתה מבסס את מעמדך בתור הליצן של המחלקה, מישהו שזורם לדבר איתו, שכיף להקניט אותו כי הוא מחזיר אש, אחלה גבר.
עם הג'ינג'ית, שלובשת כובע בוקרים וששמת עליה עין עוד מההתחלה, אתה נפתח ממש, אתה מספר לה על אחיך המאומץ, על אביך שעזב את הבית כשהיית בן 5 ומאז לא שמעת ממנו מילה. היא נרגשת, אתה רואה, אבל היא לא נמשכת אליך, בטח לא בצורה שבה אתה נמשך אליה. אתה בכיתה ט', ואתה לא בררן, אם יש לזה שדיים ודופק אתה מעוניין, אתה אקסטרה מעוניין אם יש לזה שיער ג'ינג'י ונמשים כאלה שבא לך לספור, למרות שזה לא מאסט.
דווקא עם עינת אבל יש לך קליק. יש פה כימיה, יש פה חשמל. עם עינת גם נולד לו מיסטר יד. מי זה מיסטר יד? זו פשוט דרך שלך להמחיז דיאלוגים עם עצמך. אתה קופץ את יד ימין והופ! יש עוד בן אדם בשיחה, מדיאלוג זה נהיה טריאלוג, פתאום יש עוד מישהו שמסכים איתך, או שאתה יכול להתווכח איתו בצורה משעשעת. האגודל שלך משמש בתור השפה התחתונה שלו, אבל גם בתור הלשון, וכשהוא מדבר אתה מעבה את קולך.
"אז, עינת מה את אומרת, מאיפה את?" אתה שואל.
"אני? אני ממודיעין."
"מודיעין זה חור של תחת." מיסטר יד מחווה את דעתו.
"מיסטר יד!" אתה שם את ידך אל פיך, מזועזע, ועינת כובשת צחקוק.
גם אחרי שנגמר הסשיין של השעונים ואתם מקימים מחנה ללילה אתה ממשיך לדבר עם עינת. יש פה קליק, יש פה חיבור.
העיניים שלה מהממות, כחול-טורקיז כזה, שלמה ארצי ניסח את זה בצורה הכי טובה, הוא אמר ש"בתוך עיניה הכחולות, ירח חם תלוי", כפרה על שלמה ארצי. היא בלונדינית עם צמה, ויש לה שפתיים אנג'לינה ג'ולי ואף כפתור, אבל למרות שהיא יפה נורא היא גם נורא ביישנית, ונוטה להיצמד לחברה שלה, שהיא יותר דומיננטית, ושמכתיבה לה מה לעשות.
במהרה אין מה לעשות, ואתה משדל את עינת להוסיף לקבוצה המוזרה שיצרתם גם את מיסס יד, אישתו המציקה והמעצבנת בעלת הקול הדקיק הצורמני. אתם מנהלים שיחות, ארבעתכם, לפעמים עם קהל ולפעמים בלי, וצוחקים וצוחקים.
"מיסטר יד לא אמרת לי שאתה נשוי!" אתה מטיח בו.
"אני לא מספר לך הכל." הוא מחזיר, נרגן.
"אתה מתבייש בי?" מיסס יד שואלת, כולה אבי נעלבי.
"די נו את סתם מגזימה." עינת לועגת לה, ואתה מוקסם ממנה, מכמה שהיא בתוך הדמות, מכמה שהיא משתפת פעולה, שהיא לא מתביישת ככה לעשות מול כולם.
"ואם אני מתבייש, אז מה?" מיסטר יד נמלא תעוזה פתאומית שנוטשת אותו בין רגע, "סתם, סתם, סתם. אל תקחי את זה קשה, בסך הכל התלוצצתי."
"הוא סתם התלוצץ." אתה ועינת נחלצים להגנתו, שניכם מפנים את פניכם לכיוונה של ידה הימנית של עינת, ומנסים למזער את הנזק שמיסטר יד עשה.
השבוע מתנהל לו בעצלתיים, ואתה ועינת מתקרבים אחד לשני לאט לאט. החברה של עינת, שני, לא אוהבת את זה שגנבת לה את החברה שלה, אז בהתחלה היא משתפת פעולה ומייצרת לעצמה פרסונה גם, מר. האנד, אבל משאתם מתוודעים לעובדה שהיא לא משקיעה בהצגה הזאת כמוכם זה נהיה הרבה פחות כיף, ועד מהרה היא מנסה לעצור את עינת. "את לא רואה כמה מגוחכת את נראית? משחקת משחקי ידיים מטופשים עם האופיר הזה. אנשים צוחקים עליך, לא איתך."
ביום האחרון עולה לך בגרון תחושה מרה של החמצה, וכשאתם מטיילים את הטיול האחרון שלכם ביחד, עולים ביחד על שביל המצדה, אתם מחזיקים ידיים.
"אם הם מחזיקים ידיים," עינת תוהה, כולה תמימות של ילדה בכיתה ט', "מה זה אומר בעצם, שהם מתנשקים?"
אתה מהסס, ומיסטר יד עוזב לרגע את מיסס יד, אתה לחוץ במקצת, מנסה להבין אם היא רומזת לך משהו.
היא מחייכת אליך חיוך מעודד ומחפשת את ידך שוב. הפעם, כשמיסטר יד מנשק את מיסס יד, גם אתה מנשק את עינת.
איזה סיפור חמוד, נכון? אתה מספר אותו כל פעם ששואלים אותך מתי היתה הנשיקה הראשונה שלך. אם יש בנות הן תמיד עושות קול של "אוווווו, איזה חמודים". הבנים תמיד יותר פרקטיים, "וראית את עינת מאז?" ואתה עונה שלא, מה שמוסיף לסיפור נופך טראגי משהו, והופך אותו, ובדיעבד גם אותך, לקצת יותר מקסים.
סיפור חמוד, לא?
חבל שהוא מומצא כמעט לגמרי.
האמת קצת פחות יפה, וקצת פחות נעימה. אם במקרה אתה נפתח למישהו עד כדי כך שאתה מספר לו את האמת, מיד אתה מרגיש תחושה מרה בגרון, ותחושה של אגרוף בבטן.
לאמיתו של דבר הנשיקה הראשונה שלך היתה ביב', במשחק אמת או חובה ששוחק בבית של רועי לכבוד חגיגות הסילבסטר. ישבתם במעגל, נרגשים, סמוקי פנים, חלקכם פיקחים, רובכם שתויים כיד המלך, והציניקנים שבכם העירו ש"אמת או חובה זה לילדים קטנים" ובכל זאת עקבו אחרי הבקבוק כאילו גורל העולם מוטל על הכף.
וכל הקלישאות שתמיד קורות במשחקי אמת או חובה קרו, לירין לקח שלושים שנה לחשוב על איזו שאלה הוא שואל את גאיה כשהיא אמרה "אמת." "אממממ..." הוא לאט, "וואי אני ממש לא טוב בזה, שמישהו ייתן לי רעיון."
וכמובן שהיתה את מיכל, שאמרו לה לדמיין כאילו העציץ הגבוה בחצר זה עמוד ולעשות ריקוד סקסי, והיא כמובן לא הסכימה ורצתה שייתנו לה חובה אחרת, ומכשלא הגיעו להסכמה עזבה בשאת נפש, בוכייה, טוענת ש"כולכם ילדים קטנים ודוחים".
וכמובן כשאתה אמרת "אמת" הבנים אמרו שאתה קוקסינל עד ששינית ואמרת חובה. וכל בן שניסה להציל את כבודו ולהגיד "אמת" אז מיד התנפלו עליו השאר, כל אחד מנפח את האגו שלו, כל אחד מנסה לא לצאת פחדן ליד השאר.
והחבר הכי טוב שלך הביך אותך, הבן זונה. ברגע שהבקבוק נחת בין שניכם ידעת שאתה בטריטוריה בטוחה, ידעת שהוא לא יעשה לך בלאגן אם תגיד אמת ושאתה סומך עליו, אז אמרת אמת.
"אם היית יכול לזיין את נגה," הבן זונה שואל, כולו עזות מצח, "היית מזיין אותה?"
ואתה מסמיק ממש ומגמגם, וכולם צוחקים, ואתה בטוח שזה עליך. אתה מסתכל על נגה, והיא מרוכזת בך, השיער החום שלה גולש ומסתיר עין אחת אבל העין השנייה מרותקת בך. היא יפה נגה, יפה כל כך שזה כואב. כמו ששלמה ארצי שר פעם "קשה לי להתרכז, כי יופייך עוד מהמם אותי". אחח, אין מי שמוצא מילים יפות לתאר רגש כמו שלמה ארצי.
חבר שלך רואה שנקלעת לצרה צרורה, והוא מרגיש רע כנראה, כי הוא זורק לך חבל הצלה, "אני אגיד לך מה, אני הייתי מזיין אותה." למרות שזה לא בדיוק חבל הצלה, גל של הקלה מציף אותך, ואתה מודה שגם אתה היית מזיין אותה, אבל עכשיו זה כבר פחות מידע מפוצץ, כי הוא הודה בזה קודם.
תוך כדי שאתה מקליד את זה במחשב שלך, השעה 02:35 ובמקום ללכת לישון זה מה שאתה עושה, כותב וידוי על הפעם הראשונה שבאמת התנשקת, ולא הגרסא המצוצה מהאצבע שאתה מספר לחבר'ה, אתה חשוב על כמה שיש פה דברים שוביניסטיים להחריד, ואתה תוהה שמא השפה הגסה תפריע למישהו מקוראיך. שיזדיינו, אתה גומר אומר בדעתך, אם קשה להם, שיקראו משהו אחר.
ואז מגיע הבלתי נמנע, "חובה עליך נגה לנשק את אופיר", ואתה נרגש ומנסה לשמור על פוקר פייס. כל התאים הקטנים שבמוח שלך חוגגים כאילו מינימום גביע ליגת האלופות, וחצוצרות נשמעים לך בראש. "אופיר הולך לקבל את הנשיקה הראשונה שלו", הם צורחים. ואכן אתה מקבל את הנשיקה הראשונה שלך.
וכשאתם ניתקים אתה מרוצה, מסמיק ממש, אבל אתה חושב שעשית עבודה ממש טובה, עבודה מצויינת אפילו, אם מתעלמים לרגע מ"אין הנחתום..." רגע... מה זה? לנגה יש מבט מבואס על הפנים והיא אומרת, "אוי סליחה, אני שונאת שזה קורה." ואתה חושב לאחורה ומנסה לחשוב מה היה לא בסדר בנשיקה. והיא מובכת קצת נגה, שהנשיקה לא צלחה.
היום אתה בן 23, עברו כמעט חמש שנים מאז, אולי יותר, ועד היום אתה תוהה לעצמך מה לעזאזל היה לא בסדר בנשיקה הזאת, מה לא עבד? זה ירדוף אותך כנראה עד ליום מותך. "אני שונאת שזה קורה", שמה קורה? שמה???
וזהו, זה הסיפור של הנשיקה הראשונה שלך, הסיפור האמיתי, על בחורה שלא נישקה אותך מרצון, אחרי שהחפצת אותה בפומבי, ועל נשיקה מאכזבת שקיבלה 0 כוכבים בטריפ אדוויזור, ושאתה לא יודע למה. זה נחשב בכלל, אם מי שנישקה אותך אולצה לכך? אתה מקווה שכן, כי אחרת הנשיקה הראשונה שלך קורית הרבה אחר כך, ממש לפני הצבא.
"ועינת?" מישהו שואל, מעוניין, "מה באמת קרה עם עינת?"
האמת?
בחיים לא היתה מיסס יד. עינת צחקה מהפעלולים שלך, כן, והלכה איתך יד ביד, כן. אבל היא בחיים לא ביזתה את עצמה בידי כך שהיתה שמה את עצמה לצחוק. לא.
עינת נהנתה מחברתך, היית מצחיק, היית שנון, אנרגטי, כל רגע במחיצתך היה כיף לא נורמאלי ומשהו שאפשר לספר עליו לחברה שלה, שני, אחר כך. אבל אתה היית זה שמבדר, היא בסך הכל היתה הקהל המרותק שלך, שגם לא היה כזה מרותק ברגע ששני היתה קוראת לה.
לא קרתה שום נשיקה, לא של מיסטר יד ולא של אופיר מעיין. הכל היה אפלטוני להחריד.
ואז עבר שבוע, לא ראית אותה אבל כן חשבת עליה וסיפרת לעצמך את השקר הכי נוראי שגבר יכול לספר לעצמו, שהוא גם אחד השקרים היותר נפוצים (ארחיב עליו בהמשך). ניסיתי לדרבן את עצמך, רצית להזמין אותה לדייט. אידיאלי? היית מזמין אותה פנים אל פנים. ריאליסטי? אין מצב שתיתקל בה במקרה ברחובותיה של ירושלים. פרקטי? מי ייסע עכשיו למודיעין בשביל זה, תזמין אותה בטלפון וזהו. תשאל אותה אם בא לה סרט, תהיה ספונטני, נונשלאנטי, כאילו עשית את זה אלף פעמים בעבר.
"מה כבר יש לי להפסיד?" שאלת את עצמך את השאלה הנוראה מכל.
<צליל של חיוג>
"שלום, עינת?"
"הי! אופיר! מה קורה? מה נשמע? מרגיש לי שלא דיברנו שנים."
קצב הלב שלך מאיץ. בום בום, בום בום.
"הכל בסדר, מה איתך?"
"אני מעולה. כל הזמן חושבת על כמה שהיה כיף בטיול, צריך לעשות איזה מפגש כזה של כולם, אתה לא חושב? אפילו שני אמרה."
"כן זה יכול להיות מגניב."
דממה. קצב פעימות הלב מרקיע שחקים. בצד השני עינת מחכה שתפצה את פיך. מביך. הסיבה היחידה שאתה מפר את השתיקה זה כי אתה מפחד שהיא תחלץ אתכם קודם, ואז יהיה מביך אפילו יותר.
"אמממ... שומעת, חשבתי... אולי בא לך לצאת איתי לסרט מתישהו? חמישי הזה אולי? או שישי?"
אתה שואל, ותוך כדי שאתה שואל הקול שלך נחלש, הביטחון שלך בורח.
"אוי אופיר," היא עונה אחרי כמה דקות של היסוס, "אוי אופיר, זה... זה חמוד נורא. באמת. ואתה אחלה, ממש. אבל... אני מצטערת אופיר, אני לא חושבת שאני יכולה להיות חברה שלך בקטע הזה. אין לי בעיה להיות חברה שלך סתם, אבל לא בקטע הזה. סליחה."
"לא, לא, זה ממש בסדר. את לא צריכה להתנצל..." ויש לך גוש בגרון, מה זה גוש, גוש ענק של רגשות אצורים ושל דיכאון ותבוסה.
ואחר כך, אחרי שאתה מנתק, אתה מכה לעצמך במצח.
"ברור שהיא לא רצתה אותך, אידיוט," מיסטר יד לוחש לך, קולו נודף ארס ולעג.
"אבל... אבל..." אתה עדיין הלום רעם, עדיין מנסה להפנים.
"אל תהיה טיפש, אופיר, אוויל שכמותך," הוא ממשיך, פרקליטו של השטן, "הרי לא באמת חשבת שהיא תסכים, נכון? בוא נודה באמת, עינת היא איזה שלוש ליגות מעליך, אולי אפילו שמונה. היא יפה ומצליחה ופופולארית, כל מה שאתה לא."
"תפסיק," הקול שלך צרוד, "תפסיק מיסטר יד, חלאס."
"הרי בשבילה היית כמו קוף שעושה ג'אגלינג."
ברור כשמש. כמו קוף שעושה ג'אגלינג.
הרי כולם אוהבים קוף שעושה ג'אגלינג, קוף שעושה ג'אגלינג זה מצחיק, זה מעניין. אם ראית קוף שכזה אתה יכול לספר על זה לחברים שלך בשולחן השבת, אתה יכול לקחת את הילדים שלך לראות.
קוף שעושה ג'אלינג זה פופולארי, אנשים מתקהלים סביבו, צוחקים ממנו, עליו. מחבבים אותו, ממטירים עליו חיבה ובננות. אפשר אפילו לשאול את מנהל הקרקס מה הסיכויים שהוא ייתן לכם לקחת את הקוף איתכם, רק ליומיים שלושה, רק בגלל שהוא כזה אטרקציה. אולם, אם המנהל מסכים, עד מהרה הקוף יצטרך ללמוד טריקים חדשים, אם הוא רוצה להמשיך להיות מוקד העניינים, אם הוא אוהב את אור הזרקורים. כי פעם ראשונה ג'אגלינג זה מצחיק, ופעם שנייה זה מעניין, אבל בפעם השלוש עשרה אתה מבליע פיהוק ומחייך אליו חיוך מזויף של הערכה. והקוף, שמבולבל (הרי עד עכשיו זה עבד לו נפלא) פתאום צריך לעשות סלטות לאחור בשביל לזכות בתשומת לב, או ללמוד לחשב קוסינוס של זווית במשולש, בלי מחשבון, אחרת הוא כבר לא נחשב. וברגע שמיצו אותו, הקוף חוזר לפינה שלו בקרקס, עד שחבורה חדשה מגיעה, כזאת שעוד לא ראתה חיה עושה ג'אגלינג.
אף אחת לא מתאהבת בקוף, אף אחת לא חושקת בו, לאף אחת אין רצון לקחת את הקוף לבית שלה.
"ברור שעינת לא רצתה בי," אתה עונה למיסטר יד, מעכל, ההבנה מחלחלת, "אני הייתי משהו משעשע ומצחיק להעביר איתו את הזמן, לא יותר."
"בדיוק." עונה לך מיסטר יד, הקול שלו קשוח, "ואל תקנה גם את שטויות שלה של "נהיה חברים סתם", אתה לא תראה אותה יותר בחיים, צא מהסרט."
בכלל, בכל החיים שלך, כשזה נוגע לבנות, רצית להיות אריה, רצית להיות זאב ערבות קשוח, אבל לאמיתו של דבר היית רק שלוש חיות- קוף שעושה ג'אגלינג, כלבלב חמוד (שהרי אף אחת לא רוצה להזדיין עם כלבלב חמוד, אלא רק ללטף אותו, לרחם עליו ולעשות לו קולות של פוצי-מוצי) ועלוקה (כשהיית פרזיט אובססיבי שסירב לקלוט רמזים).
אתה נושם עמוקות, ועובר עוד פעם על כל מה שכתבת, השעה עכשיו כבר חמישה לשלוש, ואתה בטוח שיש לך מיליון שגיאות כתיב, ובטח גם מלא פסיקים במקומות שבהם אמורה להיות נקודה. ניחא, אתה אומר לעצמך, נעבור על זה בבוקר.
ואתה תוהה גם מה יגידו הקוראים על זה שכל החיבור הזה מנוסח בלשון "אתה", ואתה תוהה אם אולי יהיה יותר קל להעביר את זה לגוף ראשון ("אני X ואני Y"), ואז אתה חושב לעצמך שנראה לך ש"אתה" זה גם גוף ראשון, או שמא זה גוף שני? אתה לא יודע, ואתה עייף, וזה לא משנה.
זה נחמד לכתוב בגוף "אתה", זה כאילו מרחיק את זה, זה כאילו קרה למישהו אחר. וזה לא רחוק מדי, כמו גוף שלישי ("הוא"), וזה לא מחבר יודע הכל, הרי אתה לא יודע הכל, רק מה שקרה לך.
אולי יפריע לקוראים כל ההערות מטא האלה שלך, אתה תוהה ואז מיד פוסק, אם אשכול נבו יכל לעשות את זה ב"משאלה אחת ימינה", שהיה רב מכר והצלחה מסחררת, אז גם אתה יכול. אשכול נבו כתב ספר שלם על בחור שכותב ספר על איך שהוא החליט לכתוב ספר. אם אשכול נבו יכול לכתוב מטא, גם אתה יכול.
אתה עובר על זה שוב, ולפני שאתה עובר לשקר הבא, לשקר הלבן, אתה מחליט להוסיף כמה הערות שוליים, רק שהם לא יהיו בשוליים אלא בסוף הסיפור. אולי תקרא להם נ.ב.? כמו שכל כותב מכתבים נורמאלי עושה?
נ.ב. בסופו של דבר לא ראית לא את נגה ולא את עינת כבר מלא מלא זמן, ואם באיזושהי דרך נס הסיפור הזה נופל בחיקן והן מזהות את עצמן אז אתה מתנצל: סליחה אם הצגתי אתכן איכשהו באור שלילי, או סיפרתי משהו שהייתן מעדיפות שלא אספר. סליחה, עינת, שלא הייתי יותר אמיץ ושלא נישקתי אותך. סליחה גם שאני מספר לכל החברים שלי שהתנשקנו, למרות שלא. וסליחה גם לך, נגה, על זה שהחפצתי אותך באותו יום, ועל זה שלא ידעתי לנשק כמו שצריך. (לא תנוח על משכבך בשלום עד שתדע מה לא היה בסדר בנשיקה הזאת)
נ.ב.ב. אתה מודה למדריכים היקרים שהיו לך אי אז, שהכירו לך ולאחרים משחק נפלא ומגבש. הייתם אחלה מדריכים, וזה היה אחלה משחק. ראו שהשקעתם נורא, כן ירבו כמותכם.
נ.ב.ב.ב. אתה עדיין מדבר עם מיסטר יד לפעמים, ואפילו לאחרונה יש לך יותר ויותר אינטראקציות איתו, בעיקר לפני שאתה הולך לישון או כשממש ממש משעמם לך בעבודה. הקשר שלכם ממזמן כבר לא אפלטוני, והאמת שהוא מאוד חד סטרי, מיסטר יד רק מענג אותך ולא מקבל מכך שום תמורה. לאמיתו של דבר שינית גם את מגדרו של מיסטר יד, כשהוא מדבר איתך אז כן, הוא זכר, אבל כל שאר הזמן וכשאתה מזכיר אותו בשיחות אתה תמיד קורא לו "יד ימין". ויד ימין היא בבירור נקבה, כי אין מצב שהיית נותן לזכר לעשות לך את אותם הדברים שיד ימין עושה, בעיניך אתה יותר מדי סטרייט.
למה אתה מספר לחברים שלך את הגרסא הראשונה ולא את האמת? למה אתה משקר? טוב האמת, על זה אתה עובר יותר בהרחבה ממש עכשיו, כי זה קשור לשקר השני שאתה מספר, לשקר הלבן...
(פרק שני יבוא בהמשך)