סטיבן קינג בדרך כלל מרתק אותי ומשאיר אותי ערה וגורם לי לאחר לכל מקום. אבל במקרה הזה, נרדמתי מהסיבות הלא נכונות.
הוא מרח את ההתחלה בצורה ממש מוגזמת, לפחות 100 העמודים הראשונים רק הכינו בסיס לעלילה. כדי להגיע לביואיק ולעלילה המרכזית, צריך לעבור קודם את כל החצי הראשון והמתיש של ההתחלה. העלילה עצמה בקושי זזה, והסוף היה מעורפל ופתוח.

בספרים אחרים של קינג, אפילו כאשר העלילה נמרחה, זה היה מעניין לקרוא. הוא נותן לנו סיבות להמשיך קדימה, הוא מסקרן, הוא מפתיע... אבל כאן, לא ראיתי תקווה. עמדתי במקום וזה חירפן אותי.
אולי זאת רק אני, אבל הספר הזה היה אכזבה. זה לא היה מפחיד כמו שהספרים שלו הם בדרך כלל, לא מאתגר או מעורר רגש, לא ממכר. ואלה הדברים שאני הכי אוהבת בספרים שלו.
חבל.

שרלוק הולמס, הרקול פוארו, מיס ג'יין מארפל, המפקח ז'ול מגרה, המפקח ווקספורד, המפקח אדם דלגליש, פרי מייסון, ג'ק ריצ'ר, דייב גרני, אראסט פנדורין, קאלה בלומקוויסט, הארי הולה, הארי בוש, מא רמוצאווה, רב פקד רוי גרייס, פירט דקר, ארצ'י מקינלי, פרידה קליין, קאסי מדוקס, דוקטור קיי סקארפטה, ג'קסון ברודי, ויש פורי. ובעברית: מיכאל אוחיון, גבריאל אלון, ליזי בדיחי.

אפשר להמשיך עוד, אבל נראה לי שדי. איך נכנס ברשימת השמות המפוארים האלה אברהם אברהם? שאלה טובה.

את ההמלצה לספר הזה קיבלתי מדוידי, ורשמתי לפני לקרוא אותו. אפילו הכנסתי לרשימת קריאה שקראתי לה "צריך לקרוא מתישהו". אז מתישהו הגיע, וקראתי. עופר שרעבי בן השש עשרה נעדר מביתו. אמא שלו מתלוננת אבל לא מספקת מידע, אבא שלו ימאי בהפלגה, האחים שלו בחזקת נעלם, החברים שלו לא קיימים, וגם בפייסבוק אין הרבה מה לקרוא, ואין אף אחד שיכול לספר מה הוא עשה. או מי הוא היה בכלל. זה מוזר, אפילו מוזר מאוד. השכן שלו זאב אבני כן יודע לספר, אבל זה הופך את הסיפור למוזר עוד יותר.

ואיפה הבלש בכל הסיפור? זה שישפוך אור על התעלומה ויצליח בעזרת שכלו המבריק ויכולת ההיקש המדהימה שלו לפענח את התעלומה, קצת לאט יותר מהקצב שבו הקוראים הצליחו לפענח אותה, אבל הרבה יותר מהר מכל הסובבים, ובכך הוא יכה אותם בתדהמה, ויפליג אל האופק הבהיר. או יחכה לתעלומה אחרת.

אז יש בלש. רוצים לנחש איך קוראים לו?

אברהם אברהם. שם סתמי לחלוטין. לא מזהה. אפור. מעורר תהיות איך הוא מציג את עצמו בטלפון. ( - שלום, זה אברהם. - תזכיר לי איזה אברהם? - אברהם אברהם). מעורר בדיחות. אבל מהסוג הלא מצחיק בעיקר. חוץ מזה הוא לא מעורר כלום. שם שאי אפשר לבנות מאחוריו אישיות. שם אפור.

לפני שנה וחצי בערך התלוננתי פה בביקורת שההצלחה של "צופן דה וינצ'י" גרמה ליותר מדי סופרים לנסות לחקות את דן בראון ולכתוב ספרים מביכים במיוחד. ובכן, ידידיי, בשורות רעות - גם דן בראון מנסה לחקות את עצמו והתוצאות מביכות אפילו יותר.
הבעיה כפולה: לא רק שהוא לא מנסה לחרוג אפילו במילימטר מהנוסחה המוכרת שלו, אלא שגם את הנוסחה הזו הוא מבצע באופן גרוע במיוחד.

עד עמוד 400 בערך הספר מתנהל בדיוק (אבל בדיוק!) לפי המתכון של הספרים הקודמים, החל מגילוי החפץ המסתורי שמרמז ליצירת אמנות ידועה, דרך שפע של קתדרלות, קברים, מוזיאונים ומומחים, ידידים עשירים ברגע הנכון שמסדרים טיסה במטוס פרטי, ארגונים מסתוריים חובקי עולם וכו' וכו'. יש הרבה סופרים שחוזרים על פורמט מוכר, כמו ידידנו לי צ'יילד, אבל הם מצליחים בכל זאת להפתיע, בעוד שכאן הכל היה צפוי מקילומטר: הגעתם לקבר שמתאים בדיוק לתיאור בצופן? כנראה שזה לא זה. רודף אחריך איש מסתורי? עד מהרה הוא יסתבר כידידך הטוב ביותר. אתה נמצא בבירת אמנות אירופית היסטורית? חבל, אתה צריך להיות בבירה אמנותית אירופית היסטורית אחרת לגמרי. וכך הקורא מוצא את עצמו מפהק אפילו ברגעים שאמורים להיות דרמטיים במיוחד.
באשר לביצוע, נדמה שדן בראון עף על עצמו לגמרי בכל פרמטר אפשרי. הקטסטרופה העולמית מוגזמת, הפרשנות המיסטית מעייפת, התפנית הדרמטית אמינה בערך כמו פרק ב"הומלנד" והכל פשוט ארוך יותר מדי. אם היו מוותרים על כל הציטוטים הכפולים של דנטה או על ההסברים שחוזרים על עצמם לדמות אחת ששומעת מה שהדמות השנייה כבר הבינה אחרי שהדמות השלישית הסבירה לה ארבעה פרקים קודם, הספר היה מתקצר ב-100 עמודים ולא היה קורה לו כלום.

והיות שהספר באמת הרגיז אותי, כמו גם את שאר בני הבית שקראו את הספר, עוד כמה תלונות לסיום:
קודם כל, מה הסיפור עם ההגזמות? למה כל דמות צריכה להיות סופר-גאונה (אייקיו 208? סירייסלי?) וכל תמונה הכי מפורסמת וכל קתדרלה מדהימה ביופייה? חשבת שאם זה יהיה סתם מוצלח לא נאמין לך?