יש אימהות שחוזרות לג'ינס הישן תוך שעה אחרי הלידה, מניקות, הולכות לבייבי יוגה 3 פעמים בשבוע, פילאטיס פעמיים בשבוע ומבשלות תבשילי בשר מסובכים ומעלות לפסייבוק וכותבות "משהו קטן שהכנתי לבעלי".
לי לוקח בערך שנתיים לחזור לעצמי. רוב הזמן אחרי הלידה אני נמצאת עם פיג'מה. הפוכה. מלאה בפליטות. ריח של משחת בייבי-פסטה עד היום גורם לי לבחילה. יש לי שתי ילדות נהדרות שחיי הם לא חיים בלעדיהן אבל בשבילי זה בכלל לא קל.
השנה 1926. איזבל וטום הם זוג חשוך ילדים שחי בבדידות על אי קטן בין האוקיינוס ההודי לאוקיינוס הדרומי. הם מוצאים סירה עם גבר ותינוקת . הגבר כבר אינו בין החיים אך התינוקת, באורך פלא, בריאה לחלוטין. איזבל משכנעת את טום להשאיר את התינוקת וקוראת לה לוסי (אור). ההחלטה הזו להשאיר את התינוקת גורמת לקרע באהבתם ולשרשרת אירועים שמשפיעה על חייהם של רבים אחרים.
בספר הזה יש כל כך הרבה עדינות , עצב, ורצון בלתי נשלט שלעולם לא יכול להתפוגג - להיות הורים (ובייחוד התשוקה להיות אמא).
לאור העצב הכל כך גדול שאיזבל חווה לאורך הספר הרגשתי ככפויית טובה על הקושי שלי. על הקושי לזגזג בין קריירה , פיזור הילדים בבוקר, חוגים, שעורי בית ועוד ועוד וגם האפשרות לנשום קצת בין לבין.
ליבי נשבר כל כך הרבה פעמים תוך כדי קריאת הספר, הוא כתוב בצורה נפלאה, מעניינת ואמינה. מומלץ ביותר.

מעופה של מרים חיכה לי במדף כמה שנים, רכשתי אותו לפני מספר שנים.
הכריכה צדה את עיני וגם הנושא הכללי . משום מה כל פעם שניסתי לקרוא אותו לאורך השנים לא כל כך זרם לי.
שמתי בצד ואמרתי שאנסה בהזדמנות אחרת והנה ההזדמנות הגיעה ופתאום העלילה זרמה לי.
הסיפור היה מעניין וקולח, הקטעים שקלחו פחות היו של הפרופסור אבל גם הם היו באמת חשובים לעלילה ולתמונה השלמה.
כי מלבד היותו סיפור עלילתי מרתק בעיני , הוא חושף אותנו לעולם התרבות בטורקיה של ימינו .
הוא מעלה נושאים מהאקטואליה של אזרחי תורכיה , מעלה את הצביעות והתחלואים שקיימים בה.
מציף בעיות , תהיות .
לאורך הספר עולה התחושה שדמותו של הפרופסור אולי מבטאת את רחשי ליבו של הסופר שהוא למעשה הדמות הכי מיוסרת בסיפור .
עד סופו של הספר לא הצלחתי להבין ולרדת לפשר המשבר שתקף אותו , מה באמת הפריע לו כל כך בחייו , למה חש שחייו מזויפים כל כך, הפרופסור מציג תזות פילוסופיות שונות על החיים , מתחבט , מתחבט ונדמה שלא מצליח למצוא תשובה ובסוף מבין שאין ברירה, פשוט לחיות עם הלא נודע .
לסיכום, מעניין, מגוון , מעשיר , מומלץ!

אז זהו.
סופית נמאס לי מסוג כזה של ספרים שלוקחים לי שעות שינה, משאירים אותי במתח, נשארים לי בראש כל הזמן. זהו, אני איתם סיימתי.
אפשר לצפות למעט רחמים, אני שוכב במיטה חולה, ובמקום להיות עסוק בהחלמה אני רק חושב על קטניס ועל חבר שלה פיטה.
ומי בכלל קורה לדמות בשם פיתה. אני לא יכולתי לחשוב על דבר חוץ מפרצוף עגול עם כתמים של חומוס וטחינה.
אז בזאת אני נשבע- בפעם הבאה שאני חולה אני קורא ספר שישעמם אותי, שיגרום לי לישון ולהבריא, ולא ספר שיעניין אותי, ירתק אותי ויגרום לי לקרוא ולקרוא בלי הפסקה.
חוצפה באמת!!!