מצטרפת לשאר הביקורות המשבחות שכאן. לא פעם מילים כמו 'יצירת מופת' נראות מאולצות, אך לא כך הוא במקרה של "שונאים, סיפור אהבה". מדובר בספר שפשוט בלתי אפשרי להניח מהידיים ועוד יותר מן הנשמה. בשביס זינגר הוא אחד מהסופרים האהובים עליי אבל איכשהו יצא והגעתי לספר זה רק עתה וכמו שקורה עם כל יצירה ענקית עוד לפני שאת לא מבינה איך לא הגעת אלייה קודם לכן, את שמחה כל כך על הזכות שנפלה בחלקך לקרוא את פיסת הספרות הנהדרת הזו. אדורנו טען שלכתוב שירה אחרי אושוויץ זה ברברי, במובן זה "שונאים- סיפור אהבה" מגלם את הטענה ובה בעת סותר אותה, אין כאן מתח בין דימויים אסתטיים ויפים למה שהוא אולי הדימוי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, פשוט בגלל שיותר מכל זה ספר של אמת, של החיים, של השואה ולא של שירה. גם ברבריות לא חסרה כאן, כמעט במובן החיובי והאנושי שלה המילה, אותו המובן בו יכולים גיבורי הסיפור ללהט בין פנטזיות פרברטיות לבין זכרונות מימי המחנות או טפילת אשמה על העולם כולו כמשתף פעולה נאצי. הרמן ברודר הוא דמות של יהודי נצחי, כה יהודי אך בה בעת נצחי וכל אחת מנשותיו היא עולם גדול, קיים, עשיר. הקיום שמתאר בשביס זינגר מצליח ללכוד אמת גדולה מהדברים. אין כאן ניו יורק זוהרת וגם לא שואה קשה וכאובה, כלומר- גם יש, אבל יש גם אהבה ותשוקות ודחפים ונשים שהן אש ונשים שהן מלאך ונשים שהן גם מקריות, ארעיות. אולי באמת הדבר היפה ביותר בספר הוא שהוא חף מדימוי ספרותי, על אף שהוא עצמו יצירת ספרות, הוא מצליח ללכוד את החיים באופן כל כך אינטנסיבי, ללא העמדת פנים וללא זיוף באופן שבאמת אפשרי (אולי) רק אחרי חורבנות גדולים כל כך. הספר מומלץ בייחוד לכל מי שנאלץ להיות שבוי בקונספציה של מערכת החינוך הישראלית בנוגע למהי השואה, איך היא מתנהגת, כיצד היא מגיבה וכו'. הפליטים של בשביס זינגר- הרמן ונשותיו, הם בה בעת אנשים מתים שרוצים לחיות, לאהוב, להתרבות ובה בעת דמויות חיות שהמוות קיים בתוכן ורק בגלל כך הן מצליחות לתקשר עם הקורא. תמונתו של הסופר על הכריכה האחורית חושפת בפנינו מין יהודי נצחי פליט שכזה- זקן וממושקף, שכמעט אפשר לחשוב מה הוא מבין, אבל הספר הזה חושף עד כמה מבין בשביס זינגר את נפש קוראיו. כשמאשה והרמן תוהים האם הם היו מסוגלים לשכב עם האחים אחד של השנייה למשל, זו פשוט סצנה של כנות מתפרצת, שאפילו לא זקוקה להתנצל על כך. מעולה. מומלץ בחום.

אם אצטרך להמשיל את הקריאה ב"הפסנתרנית" לחוויה דומה זה יהיה בערך משול למשהו בסגנון הזה: דמיינו שמישהו מכניס לכם אגרוף בבטן, אבל המכה ניתכת בקיבה שלכם בslow motion וכל הכאב שהיה צריך להיות מזוקק לכדי 5 שניות נמתח בכבדות לאה לאורך כמה וכמה שעות. במקביל לכאב העמום שמתפשט בכם, מתחילה תחושת קבס ובחילה לעלות לכם בגרון. מתחשק לכם להקיא כל מה שאכלתם לארוחת הצהריים, אבל האמת היא שמה שאכלתם הייתה ארוחת פאר, למשל פסטה ברוטב רוזה או קינוח של פרפה שוקולד. במילים אחרות, הרבה דברים (שהיו לימים) טעימים וטובים, הם עכשיו עצבנות מציקה שתוקפת לכם את הגרון מבפנים. מחוץ לתחושות הפיזיות הזה לא קיים עולם רב, ברקע יוכל להיות מוקרן איזה שהוא סרט פורנוגרפי או כל דבר אלים ומזוויע אחר, מה שאומר שאפילו חדשות פריים טיים של ערוץ ישראלי יתאימו. רק לפעמים מתרומם פתאום איזה שהוא קול, איזה אקורד, שנושא דברים על אהבה, או סתם לוחש באופן עקבי את שם האדם שאתם מאוהבים בו בסתר. השורה התחתונה היא שזה ספר די קשה, עם הרבה קטעים של גועל ואלימות מזעזעת. הוא לא מספק נחמה ואני גם לא יודעת עד כמה הוא מספיק סוחף על מנת לכפר על כך. בתחילה כן נסחפתי בו, אבל אחרי מעט עמודים, בערך באזור עמוד 60, הפך הדבר לקשה מאוד וקראתי בו באופן קצבי ומהיר רק כדי לגלות שאולי אולי יש בו עוד איזו שהיא רכות, אבל לא ממש. מעט הרוך שעוד יכול היה להיות בו בדמותה של וינה עיר התרבות, בה הוא מתרחש, או של סונטות הפסנתר, עמן מתעסקת הגיבורה במהלך עבודתה, הופכות גם הן מהר מאוד למה שלפי ילניק הוא המין האנושי כולו- פיסת בשר. אריקה, וולטר קלמר, שומאן ומוצרט שוחים כולם, ללא הבדל דת, גזע ומין בסחי של המין האנושי. השוויון של הגועל. שהאצילות היחידה שיכולה להיות מופגנת דרכו, היא כאשר בסופו של דבר הגיבורה בוחרת לקבור את הגועל הזה פנימה אצלה עמוק, כדרכן של נשים במערכת משעבדת ואלימה, מה שהופך את האמנות שלה לבן כלאיים מעורער עם טעם לוואי חזק של כל מה שהוא ההפך מהנשגב, היפה, התרבותי. זה כן ספר מעניין, גם אם ברמת הstudy case של אישה בעולם הדפוק הזה. הייתי אומרת ומזהירה שצריך לקרוא עם תרופה נגד בחילה בהשיג יד, אבל בסופו של דבר הספר הוא רק צל קלוש של מה שקורה בעולם, לכן זה העולם שמחייב תרופה ולאו דווקא הספרות.

מצטרפת לשאר הביקורות המשבחות שכאן. לא פעם מילים כמו 'יצירת מופת' נראות מאולצות, אך לא כך הוא במקרה של "שונאים, סיפור אהבה". מדובר בספר שפשוט בלתי אפשרי להניח מהידיים ועוד יותר מן הנשמה. בשביס זינגר הוא אחד מהסופרים האהובים עליי אבל איכשהו יצא והגעתי לספר זה רק עתה וכמו שקורה עם כל יצירה ענקית עוד לפני שאת לא מבינה איך לא הגעת אלייה קודם לכן, את שמחה כל כך על הזכות שנפלה בחלקך לקרוא את פיסת הספרות הנהדרת הזו. אדורנו טען שלכתוב שירה אחרי אושוויץ זה ברברי, במובן זה "שונאים- סיפור אהבה" מגלם את הטענה ובה בעת סותר אותה, אין כאן מתח בין דימויים אסתטיים ויפים למה שהוא אולי הדימוי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, פשוט בגלל שיותר מכל זה ספר של אמת, של החיים, של השואה ולא של שירה. גם ברבריות לא חסרה כאן, כמעט במובן החיובי והאנושי שלה המילה, אותו המובן בו יכולים גיבורי הסיפור ללהט בין פנטזיות פרברטיות לבין זכרונות מימי המחנות או טפילת אשמה על העולם כולו כמשתף פעולה נאצי. הרמן ברודר הוא דמות של יהודי נצחי, כה יהודי אך בה בעת נצחי וכל אחת מנשותיו היא עולם גדול, קיים, עשיר. הקיום שמתאר בשביס זינגר מצליח ללכוד אמת גדולה מהדברים. אין כאן ניו יורק זוהרת וגם לא שואה קשה וכאובה, כלומר- גם יש, אבל יש גם אהבה ותשוקות ודחפים ונשים שהן אש ונשים שהן מלאך ונשים שהן גם מקריות, ארעיות. אולי באמת הדבר היפה ביותר בספר הוא שהוא חף מדימוי ספרותי, על אף שהוא עצמו יצירת ספרות, הוא מצליח ללכוד את החיים באופן כל כך אינטנסיבי, ללא העמדת פנים וללא זיוף באופן שבאמת אפשרי (אולי) רק אחרי חורבנות גדולים כל כך. הספר מומלץ בייחוד לכל מי שנאלץ להיות שבוי בקונספציה של מערכת החינוך הישראלית בנוגע למהי השואה, איך היא מתנהגת, כיצד היא מגיבה וכו'. הפליטים של בשביס זינגר- הרמן ונשותיו, הם בה בעת אנשים מתים שרוצים לחיות, לאהוב, להתרבות ובה בעת דמויות חיות שהמוות קיים בתוכן ורק בגלל כך הן מצליחות לתקשר עם הקורא. תמונתו של הסופר על הכריכה האחורית חושפת בפנינו מין יהודי נצחי פליט שכזה- זקן וממושקף, שכמעט אפשר לחשוב מה הוא מבין, אבל הספר הזה חושף עד כמה מבין בשביס זינגר את נפש קוראיו. כשמאשה והרמן תוהים האם הם היו מסוגלים לשכב עם האחים אחד של השנייה למשל, זו פשוט סצנה של כנות מתפרצת, שאפילו לא זקוקה להתנצל על כך. מעולה. מומלץ בחום.

בניין דירות תל אביבי הוא התפאורה לעלילה רבת הדמויות ונקודות המבט שרוקח קנז. בין אם מדובר בדירת מחסן שנבנתה באופן לא חוקי ובין אם בביתם של זוג מזדקן- טכניקת המונטאז', אותו טלאי על טלאי של דמויות שונות מוביל כולו לנקודת מבט אחת- קודרת, מזדקנת, מכוערת. לפחות על פניו הדמויות כולן זקנות (גם הצעירות בהן) ומכוערות, מי שהתמזל מזלה לזכות בחסדי המראה היא ענייה מאהבה וכן הלאה. כל הדמויות כולן הן קורבנות של חסד נורא וכיעור כבד. קנז בוא איזה מין מעגל קארמתי קלוקל בו הפשע של אחד הוא העונש של אחר וכן הלאה. לא רק שכל דמות עצמה אינה מצליחה לצאת מסבך עולמה, אלא העולם כולו שרוי בכיעור דמויותיו. יחד עם זאת, פה ושם יש סימנים קלושים לתקווה, כמו למשל בדמות גרפיטי ברחוב הרצל- פינת סלמה - "מחזיר אהבות קודמות". שוב אותה הנחה של שכר ועונש, פשע ותגמול. כאילו אם רק נהיה טובים מספיק, יפים מספיק, יוכל לבוא הנס שיחזיר את האהבה. אך מה קורה אם זאת בכלל לא קיימת? התפיסה הזאת נטועה די עמוק בבסיס הרומאן לפחות לדעתי והיא לא רק קשה ומדכאת, אלא כמעט פוריטנית במובן מסויים. כולאת. המיושנות באה לידי ביטוי לא רק בה, אלא גם לפרקים בגלריית הדמויות שאין להכחיש כי עדיין עובדת אבל כן שייכת כולה לעשור אחד או שניים אחורה. אני חושבת שהדברים האלה פוגמים בספר ולו במעט שכן הכתיבה של קנז מצליחה לחפות על הכל. כתיבה נהדרת, קולנועית ממש. קנז מצליח לחדור אל נפש דמויותיו ובורא מעברים מאוד חלקים בין דמות אחת לאחרת. ספר מעולה ועצוב.

נתן זך כתב פעם כי "כשבדידות אינה פחד, נולדת שירה". אני אמנם אוהבת את השירה הזה ובכלל את המילים של זך, אך בכל זאת רוב הפעמים אני לא מסוגלת לצלוח את שלוש המילים הראשונות. תמיד אני נעצרת שם, לא מבינה, תוהה. כי מה זאת אומרת "כשבדידות אינה פחד"? הרי בדידות היא היא הפחד עצמו. מהחיים, מאנשים, מחששות, מחוסר בטחון ומבוכה, ואולי בעיקר מעצמנו. זה עניינה הרי של הבדידות. לא האחרים, אלא העצמי, על זרותו הנוראית והאפלה. אולי זה גם עניינו של הספר הקצר והנפלא של עמנואל בוב (Bove). הכותרת נשמע לרגע כמו כותרת חיבורו של תלמיד בכיתות הנמוכות של בית הספר (ואולי אפילו מזכיר בשמץ את החיבורים של פריץ קוכר לואלזר), אך בספר הזה אין בכלל חברים בעצם. יש שמות, אנשים, ניסיונות. אבל הם דומים מדי לאופן המחפיר בו התנהגה המטרייה שקניתי ברחוב אלנבי בעשרה שקלים בשבוע שעבר, בסופה הגדולה. אולי כי הבדידות היא עמוקה ומפחידה כל כך, אבל בה בעת כמעט מימית, שטוחה. הרי כולם רואים מי בודד ומי לאו (או לפחות כך חשים הבודדים, והבודדות כמובן) גם המילים של בוב שטוחות, ישירות, כמעט פלקטיות. הוא כותב על מה שמתרחש, אבל דבר אינו מתרחש. ואיכשהו בקו התפר הזה בין ההמון של פריז לחדר הריק שלו, בין המציאות החיצונית לאיזה שהוא ניסיון לחפור פנימה הוא מצליח להוציא ספר קצר, מדוייק, עצוב, נכון. אני לא בטוחה אם הסיום טומן בחובו קמצוץ של גאולה, או אולי בדיוק להפך. דבר הרי לא השתנה בחייו של הגיבור והוא נותר לבד. אני תוהה אם חיי כקוראת השתנו עם תום קריאת הספר. זה נשמע דרמטי, אבל האם לא כל ספר שאנו קוראים משנה בנו משהו, ולו קטן? אפשר לשאול את השאלה הזו גם לגבי אנשים. אבל אם אני קוראת את הספר הזה כאן, סימן שיותר ספרים הטביעו בי חותם מאשר אנשים. האם הטקטס של בוב מוכיח שגם כאשר בדידות היא פחד, נולדת שירה? אני לא בטוחה. האם אפשר לקרוא לאמת שירה, בכלל? אולי צריך להפוך את המשוואה על פיה ולומר שכשבדידות היא פחד, פשוט אין ברירה. הייתי אומרת שכולנו כל כך בודדים, אבל הרי אין שום "אני" ב-"אנחנו" ואני, אני הרי כל כך בודדה.

נתן זך כתב פעם כי "כשבדידות אינה פחד, נולדת שירה". אני אמנם אוהבת את השירה הזה ובכלל את המילים של זך, אך בכל זאת רוב הפעמים אני לא מסוגלת לצלוח את שלוש המילים הראשונות. תמיד אני נעצרת שם, לא מבינה, תוהה. כי מה זאת אומרת "כשבדידות אינה פחד"? הרי בדידות היא היא הפחד עצמו. מהחיים, מאנשים, מחששות, מחוסר בטחון ומבוכה, ואולי בעיקר מעצמנו. זה עניינה הרי של הבדידות. לא האחרים, אלא העצמי, על זרותו הנוראית והאפלה. אולי זה גם עניינו של הספר הקצר והנפלא של עמנואל בוב (Bove). הכותרת נשמע לרגע כמו כותרת חיבורו של תלמיד בכיתות הנמוכות של בית הספר (ואולי אפילו מזכיר בשמץ את החיבורים של פריץ קוכר לואלזר), אך בספר הזה אין בכלל חברים בעצם. יש שמות, אנשים, ניסיונות. אבל הם דומים מדי לאופן המחפיר בו התנהגה המטרייה שקניתי ברחוב אלנבי בעשרה שקלים בשבוע שעבר, בסופה הגדולה. אולי כי הבדידות היא עמוקה ומפחידה כל כך, אבל בה בעת כמעט מימית, שטוחה. הרי כולם רואים מי בודד ומי לאו (או לפחות כך חשים הבודדים, והבודדות כמובן) גם המילים של בוב שטוחות, ישירות, כמעט פלקטיות. הוא כותב על מה שמתרחש, אבל דבר אינו מתרחש. ואיכשהו בקו התפר הזה בין ההמון של פריז לחדר הריק שלו, בין המציאות החיצונית לאיזה שהוא ניסיון לחפור פנימה הוא מצליח להוציא ספר קצר, מדוייק, עצוב, נכון. אני לא בטוחה אם הסיום טומן בחובו קמצוץ של גאולה, או אולי בדיוק להפך. דבר הרי לא השתנה בחייו של הגיבור והוא נותר לבד. אני תוהה אם חיי כקוראת השתנו עם תום קריאת הספר. זה נשמע דרמטי, אבל האם לא כל ספר שאנו קוראים משנה בנו משהו, ולו קטן? אפשר לשאול את השאלה הזו גם לגבי אנשים. אבל אם אני קוראת את הספר הזה כאן, סימן שיותר ספרים הטביעו בי חותם מאשר אנשים. האם הטקטס של בוב מוכיח שגם כאשר בדידות היא פחד, נולדת שירה? אני לא בטוחה. האם אפשר לקרוא לאמת שירה, בכלל? אולי צריך להפוך את המשוואה על פיה ולומר שכשבדידות היא פחד, פשוט אין ברירה. הייתי אומרת שכולנו כל כך בודדים, אבל הרי אין שום "אני" ב-"אנחנו" ואני, אני הרי כל כך בודדה.