את 'תולדות היופי' קיבלתי לאחר שדפדפתי בו בסטימצקי והבעתי את חיבתי הרבה אליו.
ומאחר שקראתי ביקורות מצוינות הגעתי למסקנה שאין באפשרותי לכתוב עליו ברמה הנאותה.
והנה יצא 'תולדות הכיעור' ובתי הצעירה חפצה בו בכל לבה..
ואני כמובן פניתי למלכת החיפושים כדי שתצוד למעני ספר שאינו נוקב חור בכיס..
לאחר מסע חיפושים וירטואלי ארוך בעזרתה האדיבה של בלשית האינטרנט החביבה עלי, ולאחר מסע קצר באוטובוס הגיע אלינו תולדות הכיעור.
בתי הקטנה פתחה בזהירות את העטיפה היפהפיה בה היה ארוז הספר חבקה אותו בעיניים בורקות והתחילה לדפדף, לרפרף, ללטף, את 'תולדות הכיעור'...
בהנאה רבה התחילה קטנתי לקרא את הספר, מחייכת לעצמה בקול רם, נהנת מכל דף. מכל ציור. מכל הסבר. הנחתי לה לקרא ופניתי לעיסוקי (כלומר קריאת הספר התורן).
חלפו דקות אחדות ולפתע החלה קטנתי להקריא לי קטעים נבחרים מתולדות הכיעור!
בהנאה רבה הקשבתי לקטעים אותם בחרה לקרא, בהנאה רבה הבטתי בציורים אותם בחרה להראות לי.
אכן,
זהו ספר יפה להפליא למרות שמו, מעניין, ומודפס בתשומת לב רבה. יש בו ציורים וצילומים החל מהתקופה הקלסית ועד ימינו. וכתיבתו של אומברטו אקו מוסיפה ומרחיבה את מושג הכיעור בזמנים שונים ובהבטים שונים.
עדיין לא ישבתי לעיין בו בכובד ראש כוון שקטנתי לא סיימה את הרומן שלה איתו.
אך גם הצצה שיטחית בו מהנה את העיין ומרחיבה את הדעת.
רצוי לדפדף בו בחנות הספרים הקרובה לפני שרוכשים אותו, כך עשו כל המוכרות בחנות בה קנינו אותו..

נ.ב. את ההקדשה הרשומה בספר כתבה מלכת החיפושים, מה שהוסיף לשימחתה של קטנתי במידה ניכרת...

••••


מה אני אגיד לכם, אני מכור לביקורות. יש קבוצת תמיכה לזה? בשנה שנתיים האחרונות, כמעט לא היה ספר שקראתי שלא כתבתי עליו ביקורת כאן באתר, והיו ביקורות שכתבתי גם כשלא קראתי את הספר (סתאאם. בדיקת עירנות. אתם פה?). חלק גדול מהביקורות התחילו להתבשל עוד במהלך הקריאה, מה שהופך את הביקורת לחשובה עבורי כמעט כמו הקריאה עצמה.

בכל אופן, הנה אני כאן. סיימתי הבוקר לקרוא את ״עצמי עיניים חזק״, וזה קצת מביך לגלות שאין לי משהו מוצק או דרמטי להגיד. הספר היה מהנה מאוד וקל לקריאה, האיכויות שלו דומות מאוד לאלה מספרו הקודם של ורדון, ״חשוב על מספר״, אבל בשביל הכמה מילים השטוחות האלה לא קמים מהמיטה, לא? בכל זאת, בניתי לעצמי קצת מוניטין פה. אני לא יכול פתאום להביא איזו ביקורת סתמית כזאת. אין לי שום דבר להוסיף, נגיד, לביקורת המצויינת שכתבה פה אפרתי.  ואל תגידו לי שזה קורה לכולם בגיל הזה. זה פשוט מעליב.

אהמ.

מומלץ! רוצו לקרוא!


•••• 

****


"פרוייקט רוזי" הוא מה שנקרא ״feel good book". הוא כל כך קל, ורומנטי, וקומי, והוא מתעכל ממש בקלות, אפשר לדמות אותו למין גלידת יוגורט כזאת, קייצית, מתוקה-אבל-לא-יותר-מדי. ראיתי שכבר מישהו כאן נזכר ב"הזקן בן המאה..." - אז כן, יש נקודות דמיון בין שני הספרים. גם כאן וגם שם יש סיפור משעשע (אבל לא מצחיק עד לדמעות. דיברנו על זה), שמסופר בארשת רצינית למדי, אבל בעוד ש"הזקן בן המאה..." מנסה ממש בכוח להצחיק ולחזק את ההלצה ולהסביר אותה שוב ושוב, ושוב, ואז עוד פעם, אז כאן התחושה היא שהמינונים הרבה יותר שפויים ומדוייקים, וגם יותר חכמים - פשוט כי הם לא נזקקים להגזמות או לסלפסטיק כדי להראות כמה קורעים הם החיים בעצם. החלק המשעשע טמון בעיקרו באי-הבנות פשוטות - שנדמה שהן נזהרות שלא להיות מביכות מדי כדי שלא יענו להגדרה "קומדיה של טעויות" - ומעניקות לנו בדרך אגב גם כמה שיעורים על כמה הטרגי והקומי בחיים האמיתיים שלנו חופפים למעשה זה לזה, כמה מהר אנו נחפזים לתת עצות לאחרים על חייהם, כמה קשה לנו לקבל אנשים שהם שונים מאיתנו, ואפילו כמה קשה לנו לקבל את עצמנו או לחילופין להתרחק די הצורך כדי שנוכל לראות לעצמנו את הגיבנת.

הספר הוא סוג של "גבירתי הנאווה" הפוכה על פיה, שמסופרת בגוף ראשון על ידי דון טילמן, פרופסור לגנטיקה הלוקה (?) בתסמונת אספרגר, שלמי שמתעניין מדובר בלקות שנמצאת איפשהו על הספקטרום האוטיסטי, ומשמעותה למעשה הוא שמי שלוקה בתסמונת יהיה לרוב בעל אינטיליגנציה יוצאת מגדר הרגיל, במקביל להיעדר כמעט מוחלט של כישורים חברתיים או יכולות רגשיות.

דון טילמן מוטרד מכך שהוא מתקרב בצעדי ענק לעבר גיל ארבעים, וכי עדיין אינו מחזיק ברעייה. לפיכך, הוא מכריז על "פרוייקט הרעייה", שבו הוא מחבר שאלון מפורט שאותו הוא מחלק לכל רעייה פוטנציאלית, ובו שאלות ומגוונות על הרגלי חייה של המיועדת, כדי למנוע בזבוזי זמן על ידי סינון כל מי, שלמשל, תדע להבדיל בין גלידת מנגו למשמש, מי שאינה יודעת לחשב את ה-BMI של עצמה, נוהגת לעשן או שותה אלכוהול שלא "במתינות".