דיסקליימר חשוב: אין משהו שמסמל את הישראליות העצובה יותר ממשפחת פרץ. בחושבי זאת, ניגשתי לספר בציפיות רבות למצוא סיפור אהבה מרתק, מרגש, עצוב, שמח ושאר סופרלטיבים טובים לספר. כל זה אכן התמשש, על הכל סומנו וי, אבל מה נשאר בחוץ? הכתיבה. כמעט הייתי צריכה לסגור את הספר ולבדוק שסמדר שיר אכן חתומה על הדבר הזה. כבר קראתי טורים וספרים שלה, והיו לי ציפיות גם בעניין הזה. וואו, כמה התאכזבתי. כתיבה שטחית, שפה רדודה, הרעיונות לא מפותחים מספיק. ממש הרס לי.

אפתח בוידוי - יש לי פטיש בלתי מוסבר לכל מה שקשור בסיפורי הממלכה המאוחדת. צפיתי ב"שושלת טיודור" מרותקת למסך, קראתי את "בת בולין האחרת" בשקיקה, והסרט היה מוצלח לא פחות. לכן, כשעיניי נתקלו בספר "אני, הנרי השמיני" בחנות, it had to be mine! אין סיכוי שלא אקרא את נקודת המבט הגברית של הסיפור! המלאכה לא הייתה פשוטה. לא מדובר בספר קליל ונחמד, ולעתים קשה להתמסר אליו תוך כדי חיים סטודנטיאליים ושעות עבודה. אני חושבת שהתחלתי לקרא בפסח וסיימתי אי שם בקיץ. זה גם נבע מהעובדה שהוא כל כך עצום, שלא יכולתי פשוט להכניסו לתיק וללכת...אבל בסוף סיימתי אותו. קודם כל, הספר כתוב בגאונות. רובו כתוב מנקודת מבטו של הנרי ה-8, אבל יש חלקים שלא, והם משעשעים פלוס. שנית, לא יכולתי שלא לגחך לנוכח תיאורים שובינסטים נוראים ומבזים של האישה לאורך הספר, ההתייחסות אליה ככלי פוליטי בלבד שפותר סכסוכים או מתחיל מלחמות, אבל אין לי ספק שכך התנהלו הדברים פעם, וזה היה מעניין לקרא את זה בצורה אותנטית כל כך. הדמויות כמובן גאוניות, מתוארות לפרטי פרטים על שגעונותיהן. ומשום שאין ספוילרים, שהרי מדובר באוטוביוגרפיה, אני יכולה להגיד, שלקראת הסוף לא יכולתי שלא לרחם על המלך שאנו מלווים אותו מהיותו פעוט בעמודים הראשונים ועד מותו בסוף הספר. ממש מאיגרא רמה לבירה עמיקתא.

היש ספר ישראלי יותר מייגע מזה? לא, לא נראה לי. בבושה רבה אני מודה, שזה אחד הספרים היחידים שאילץ אותי להפר חוק בל יעבור - אני מסיימת את כל הספרים שאני קוראת, ולא משנה כמה הם משעממים. אז זהו, שלא. הספר הזה הכניע אותי תוך כ-300 עמודים, וגם זה כי מאוד השתדלתי. אני הראשונה שאוהבת ספרים שעוסקים בצבא הישראלי, בהתמודדות עם שכול ואובדן (אם יש גן עדן זה אחד מהספרים האהובים עלי), אבל הספר הזה לא היה לטעמי. התיאורים המייגעים של אהבת אם לבנה, כמו פסיכולוגיה בגרוש שחשבו עליה שניה לפני העלתה בכתב. במילה אחת - פיהוק. בשתי מילים - פיהוק גדול.

ראשית, אני חייבת לתאר את הנסיבות שהביאו אותי לקרא את הספר, שכן בדרך כלל קלאסיקות רוסיות אינן בדיוק ברשימת הקריאה שלי. ואם היו, אז לפות הייתי קוראת את "מלחמה ושלום" קודם. בכל אופן, במסגרת לימודי הרפואה יש קורס שנקרא בשורה מרה, מסגרת בה לומדים הסטודנטים לבשר בשורה מרה בצורה אמפטית. לשאלתכם, כן, מדובר במיומנות שאפשר ללמוד. למרפי היו תכניות אחרות עבורי ביום שבו הקורס נערך, והייתי פחות או יותר מרותקת למיטה. כעקרון מי שמפסיד נדרש להשלים את הקורס בשנה שאחר כך, אבל בפרץ מדהים של הבנה ראש החוג החליטה לצ'פר אותי בעבודת השלמה במקום. וכך התגלגל לעיני הספר הזה. מותו של איוואן איליץ' עוסק בחודשיו האחרונים של הדמות הראשית, איוואן, בשלהי המאה ה-19 בברית המועצות. יום אחד איוואן מתחיל לחוש ברע, ובעצת אשתו פונה לרופא. מן הרגע הראשון יכולתי להבין מדוע נבחר הספר הזה דווקא למטלה בקורס המדובר. הסופר עושה מלאכה מצוינת בלתאר את הרופא המשוקץ והמרגיז ביותר שיצא לי לשמוע מזה הרבה זמן, והוא מפר בשיטתיות את כל ה"אל תעשה" של רופא. אינו אמפטי, אינו סבלני, מזלזל במטופלים. בתור סטודנט לרפואה שמזכירים לו שוב ושוב כמה הקשר עם המטופלים חשובים היה בספר חומר רב למחשבה. וזו בדיוק הבעיה, שברגע שניסיתי לחבוש את כובע הקורא המצוי, במקום את כובע הרפואן, קסמו של הספר נעלם. הדמויות מצטיירות לי כקיצוניות, כל אחד בתכונתו השלילית. כולן נשארות שטוחות במהלך העלילה ואינן מתפתחות לשום מקום. גם לא ברורה לי הפואנטה. הרי ברור שטולסטוי לא חשב על סטודנטים לרפואה או בשורות מרות או כמה קקות רופאים כשהוא כתב את זה, ואז נעלמת מעיני מטרת הסיפור. מה הייתי אמורה להבין? מה מוסר ההשכל פה?מה המסר? למה זה מרגיש כמו ספר לבגרות בספרות, שבטח יש בו המון מוטיבים (על חלקם עליתי) ומטאפורות, שאני צריכה את המורה שלי לספרות מכיתה י' שתסביר לי?? בעצם עדיף י"א, המורה לספרות מכיתה י' נתנה לי פעם 56 על ניתוח לשיר של רחל, ואח"כ קיבלתי ממנה עוד מינוס על אי הכנת שיעורי בית...

ראשית, אני חייבת לתאר את הנסיבות שהביאו אותי לקרא את הספר, שכן בדרך כלל קלאסיקות רוסיות אינן בדיוק ברשימת הקריאה שלי. ואם היו, אז לפות הייתי קוראת את "מלחמה ושלום" קודם. בכל אופן, במסגרת לימודי הרפואה יש קורס שנקרא בשורה מרה, מסגרת בה לומדים הסטודנטים לבשר בשורה מרה בצורה אמפטית. לשאלתכם, כן, מדובר במיומנות שאפשר ללמוד. למרפי היו תכניות אחרות עבורי ביום שבו הקורס נערך, והייתי פחות או יותר מרותקת למיטה. כעקרון מי שמפסיד נדרש להשלים את הקורס בשנה שאחר כך, אבל בפרץ מדהים של הבנה ראש החוג החליטה לצ'פר אותי בעבודת השלמה במקום. וכך התגלגל לעיני הספר הזה. מותו של איוואן איליץ' עוסק בחודשיו האחרונים של הדמות הראשית, איוואן, בשלהי המאה ה-19 בברית המועצות. יום אחד איוואן מתחיל לחוש ברע, ובעצת אשתו פונה לרופא. מן הרגע הראשון יכולתי להבין מדוע נבחר הספר הזה דווקא למטלה בקורס המדובר. הסופר עושה מלאכה מצוינת בלתאר את הרופא המשוקץ והמרגיז ביותר שיצא לי לשמוע מזה הרבה זמן, והוא מפר בשיטתיות את כל ה"אל תעשה" של רופא. אינו אמפטי, אינו סבלני, מזלזל במטופלים. בתור סטודנט לרפואה שמזכירים לו שוב ושוב כמה הקשר עם המטופלים חשובים היה בספר חומר רב למחשבה. וזו בדיוק הבעיה, שברגע שניסיתי לחבוש את כובע הקורא המצוי, במקום את כובע הרפואן, קסמו של הספר נעלם. הדמויות מצטיירות לי כקיצוניות, כל אחד בתכונתו השלילית. כולן נשארות שטוחות במהלך העלילה ואינן מתפתחות לשום מקום. גם לא ברורה לי הפואנטה. הרי ברור שטולסטוי לא חשב על סטודנטים לרפואה או בשורות מרות או כמה קקות רופאים כשהוא כתב את זה, ואז נעלמת מעיני מטרת הסיפור. מה הייתי אמורה להבין? מה מוסר ההשכל פה?מה המסר? למה זה מרגיש כמו ספר לבגרות בספרות, שבטח יש בו המון מוטיבים (על חלקם עליתי) ומטאפורות, שאני צריכה את המורה שלי לספרות מכיתה י' שתסביר לי?? בעצם עדיף י"א, המורה לספרות מכיתה י' נתנה לי פעם 56 על ניתוח לשיר של רחל, ואח"כ קיבלתי ממנה עוד מינוס על אי הכנת שיעורי בית...

ביושבי לכתוב את הביקורת, אני מפחדת שכל מה שאכתוב - לא יהיה מספיק. קראתי כאן ביקורות אוהדות רבות, ומספר ביקורות קוטלות. אני שייכת לקבוצה הראשונה, ובגדול. בתור אחת שנרדמת מיד כשהיא עולה לאוטובוס בדרך לעבודה/לימודים, מזמן ויתרתי על לקחת איתי ספר, ומסתפקת במוסיקה. אבל "בשבילה גיבורים עפים" שבר אצלי מוסכמות. מצאתי את עצמי לוקחת אותו לכל מקום, כולל אירוע אחד שזכור לי במיוחד - לקחתי אותו למסעדה כדי שאוכל לקרא בו בעשר דקות הנסיעה אליה... ולחשוב שמצאתי אותו בעגלת הפגומים ב"דיונון", ואפילו לא ידעתי אז מי זה אמיר גוטפרוינד. אז מהרגע שקראתי את הספר אני מאוהבת בספר, ומאוהבת בסופר. ועכשיו לתכלס - הכתיבה קולחת, ישראלית, אבל לא כזו שחושבת שלכתוב כמו שמדברים (ע"ע אתגר קרת, אשכול נבו) זה מגניב. הספר נוטף ישראליות - הנופים, הדיבור, המוסיקה, קיבוץ הגלויות וכור ההיתוך של שנות ה-60. נהנתי מכל תאור ותאור, וצחקתי לא פעם במהלך הקריאה. כל דמות מעניינת בדרכה, ואיכשהו אני התחברתי לכולן, גם למשניות שבהן. הסוף נשאר קצת פתוח, ואני אישית קיוויתי לסגירה סופית, אבל ממש לא נורא :) לסיכום - אחד מהספרים האהובים עלי בכל הזמנים.