אם להגיד את האמת, קשה לי לכתוב ביקורת על לוליטה. מצד אחד אני לא יכולה להגיד שלא נהניתי מהספר. ללא ספק התענגתי על הכתיבה המדהימה של נאבוקוב, ממשחקי וחידודי הלשון והרמיזות שהוא משלב בעלילה. קטונתי מלהבין את כל הרמיזות הספרותיות שהוא שיבץ בספר, אבל נהניתי מאוד מהמעט שהבנתי. אבל מצד שני לא יכולתי להתעלם מהעלילה עצמה ברומן. גיבור הספר הוא סוטה מין בן ארבעים ומשאת אהבתו היא ילדה בת 12 בתחילת הספר, ונערה מתבגרת בהמשכו. אולי זה בגלל שלקחתי את הספר קשה מדי, אבל היו ימים שלמים שרק המחשבה על הספר גרמה לי לתחושת בחילה ודחייה, אבל אולי זו מטרתו של הספר? לא לי הפתרונות.

כששמעתי שנכתב ספר על השואה שמסופר מנקודת מבטו של מלאך המוות ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהוא יתווסף למדף הספרים שלי. ואכן, קניתי את הספר ובמשך יום שלם נסחפתי לשנת 1939 בגרמניה, לקורותיה של שכונה גרמנית טיפוסית (או שלא?) בזמן מלחמת העולם השנייה. אין מה להגיד, הספר פשוט מדהים, אין לי ולו מילה רעה אחת להגיד עליו. הכתיבה של מרקוס זוסאק שנונה ומדויקת. לפעמים היא צינית וסרקסטית ולפעמים עדינה ומלאת חמלה. לפעמים היא הביאה אותי לידי צחוק היסטרי ולפעמים לידי בכי היסטרי לא פחות. הדמויות שזוסאק בורא מעניינות וכל אחת מיוחדת במינה. מליזל ממינגר, דרך מקס ונדרבורג, האנס ורוזה הוברמן, רודי שטיינר המקסים, וכמובן, המוות עצמו. למרבה הפתעתי המוות מתגלה כדמות עם אופי עצמאי ומיוחד. הוא רחום וציני בעת ובעונה אחת וגורם לקורא להסתכל על דברים מנקודת מבט שונה. מומלץ!!

כששמעתי שנכתב ספר על השואה שמסופר מנקודת מבטו של מלאך המוות ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהוא יתווסף למדף הספרים שלי. ואכן, קניתי את הספר ובמשך יום שלם נסחפתי לשנת 1939 בגרמניה, לקורותיה של שכונה גרמנית טיפוסית (או שלא?) בזמן מלחמת העולם השנייה. אין מה להגיד, הספר פשוט מדהים, אין לי ולו מילה רעה אחת להגיד עליו. הכתיבה של מרקוס זוסאק שנונה ומדויקת. לפעמים היא צינית וסרקסטית ולפעמים עדינה ומלאת חמלה. לפעמים היא הביאה אותי לידי צחוק היסטרי ולפעמים לידי בכי היסטרי לא פחות. הדמויות שזוסאק בורא מעניינות וכל אחת מיוחדת במינה. מליזל ממינגר, דרך מקס ונדרבורג, האנס ורוזה הוברמן, רודי שטיינר המקסים, וכמובן, המוות עצמו. למרבה הפתעתי המוות מתגלה כדמות עם אופי עצמאי ומיוחד. הוא רחום וציני בעת ובעונה אחת וגורם לקורא להסתכל על דברים מנקודת מבט שונה. מומלץ!!

וואו. פשוט אין מילים. שורות אלו נכתבות עם דמעות בעיניים, דקות ספורות לאחר שגמרתי את הספר המדהים הזה. מצד אחד הוא נורא זורם וקל לקריאה, אבל מצד שני הוא עוסק בנושאים כל כך מהותיים, חשובים ומרתקים. לצערי הרב קראתי את הספר מהר, וגמרתי אותו תוך יום. לדעתי, בספר המסוים הזה קריאה מהירה פוגעת בהבנת הספר באמת. ולכן, אם עוד לא קראתם את הספר - עשו לעצמכם טובה ותקראו אותו לאט. תנו לעצכם זמן לעכל ולהבין באמת את מה שכתוב בספר, עולים ממנו נושאים כל כך חשובים לחיים של כל אדם, וחבל לפספס אותם. מה שהפליא אותי במיוחד הוא, כמובן, דמותו של מורי. אני מתקשה להאמין שזהו אדם אמיתי וכל הנאמר בספר הוא פרי מחשבתו ואמונתו של אדם בשר ודם. למרות כל הקושי בחייו ובמחלתו, הוא שומר על אופטימיות, שמחה, ונקודת מבט מרתקת על מצבו. הלוואי שאני הייתי זוכה להכיר אותו.

לדעתי ספר טוב באמת הוא ספר שגורם לך לראות בו את עצמך, וכך היה לי עם מאדאם בובארי. אמנם אמה בובארי היא אחת הדוגמאות הקלאסיות לדמותו של האנטי גיבור, אך להפתעתי הרבה דווקא נוצר מצב בו הזדהיתי איתה. לא אהבתי אותה, אבל הצלחתי להבין את המניעים לכל המעשים השליליים שלה. אמה נישאת לגבר שהיא לא אוהבת, ולאורך כל הספר כל מה שהיא מחפשת הוא אושר ואהבה אמיתית. כל פעולותיה, שקריה ובגידותיה נובעים מהחיפוש האנושי כל כך אחר האושר. ואחרי הכל, כולנו מחפשים אהבה, וכולנו שואפים לאושר, לא? גם אני, כמו אמה, מרגישה את הצורך הזה ואת הרצון העד לפרוץ גבולות, לצאת מהמסגרת הקבועה, מהמשבצת הידועה והמוכרת. להתעלם מהמוסכמות החברתיות, מה נכון ומה לא, וללכת באמת אחרי הלב (בלי קלישאות). אבל דווקא הדמות שהכי נגעה לליבי הייתה שארל, בעלה של אמה. ממש בתחילת הספר הוא מוצג כנער ביישן ומוזר, אאוטסיידר, מושא ללעג בקרב בני גילו. ולאחר זמן הוא מתחתן עם אישה שאמו "סידרה" לו. לאחר שהיא מתה ושארל נשאר אלמן צעיר הוא מוצא סוף סוף את האושר (לכאורה) ופוגש את אמה, אותה הוא באמת אוהב. אבל גם נישואים אלה לא מצליחים באמת כי אמה לא מחזירה לו אהבה והיא לא מתרצה לעולם, לא משנה מה הוא עושה עבורה. אז לסיכום, קראתי הרבה ספרים בחיי, אבל זה הספר הראשון (!) שבו סופר גרם לי באמת לראות את עצמי בתוך דמות אחרת. שמעתי פעם סופרת אומרת שככל שסופר מכניס יותר מאישיותו לספר - כך אנשים יזדהו יותר עם הדמויות שבו, והספר יצליח יותר. לא ממש האמנתי לה בזמנו, אבל עכשיו אני רואה שהיא צדקה.

לדעתי ספר טוב באמת הוא ספר שגורם לך לראות בו את עצמך, וכך היה לי עם מאדאם בובארי. אמנם אמה בובארי היא אחת הדוגמאות הקלאסיות לדמותו של האנטי גיבור, אך להפתעתי הרבה דווקא נוצר מצב בו הזדהיתי איתה. לא אהבתי אותה, אבל הצלחתי להבין את המניעים לכל המעשים השליליים שלה. אמה נישאת לגבר שהיא לא אוהבת, ולאורך כל הספר כל מה שהיא מחפשת הוא אושר ואהבה אמיתית. כל פעולותיה, שקריה ובגידותיה נובעים מהחיפוש האנושי כל כך אחר האושר. ואחרי הכל, כולנו מחפשים אהבה, וכולנו שואפים לאושר, לא? גם אני, כמו אמה, מרגישה את הצורך הזה ואת הרצון העד לפרוץ גבולות, לצאת מהמסגרת הקבועה, מהמשבצת הידועה והמוכרת. להתעלם מהמוסכמות החברתיות, מה נכון ומה לא, וללכת באמת אחרי הלב (בלי קלישאות). אבל דווקא הדמות שהכי נגעה לליבי הייתה שארל, בעלה של אמה. ממש בתחילת הספר הוא מוצג כנער ביישן ומוזר, אאוטסיידר, מושא ללעג בקרב בני גילו. ולאחר זמן הוא מתחתן עם אישה שאמו "סידרה" לו. לאחר שהיא מתה ושארל נשאר אלמן צעיר הוא מוצא סוף סוף את האושר (לכאורה) ופוגש את אמה, אותה הוא באמת אוהב. אבל גם נישואים אלה לא מצליחים באמת כי אמה לא מחזירה לו אהבה והיא לא מתרצה לעולם, לא משנה מה הוא עושה עבורה. אז לסיכום, קראתי הרבה ספרים בחיי, אבל זה הספר הראשון (!) שבו סופר גרם לי באמת לראות את עצמי בתוך דמות אחרת. שמעתי פעם סופרת אומרת שככל שסופר מכניס יותר מאישיותו לספר - כך אנשים יזדהו יותר עם הדמויות שבו, והספר יצליח יותר. לא ממש האמנתי לה בזמנו, אבל עכשיו אני רואה שהיא צדקה.