האם ניפגש שנית?
יש לי פטיש לספרים בהם, תמונה עלומה צצה במפתיע מהעבר, מספרת על היסטוריה משפחתית לוטה בערפל, מאירה את ההווה, ומספרות על האמן יוצר היצירה. עד כה לא רבים היו הספרים שיצאו בז'אנר הזה, ותמיד הקפדתי לקרוא אותם.
בצורה מפתיעה, יצאו לאחרונה, מספר ספרים מהז'אנר הזה, כמו זיפנית האמנות, של ב.א שפירו, הנערה שהשארת מאחור, של ג'וג'ו מויס, הציור האחרון של שרה דה ווס, של דומניק סמית. הספרים החדשים מעלים שאלה, האם ספרה של קריסטין הרמל, כשניפגש שנית, יחרוג מתבנית העתק הדבק, ויצליח לחדש ולשמור על איכותו כרומן היסטורי המתכתב עם אמנות?
פתחתי את הספר וקראתי בו מספר משפטים, וממש לא נפלתי, הוא נראה לי כתוב בשטחיות ובאופן חלול, מהסוג שלא אהוב עלי. הרומן הזה חשבתי לעצמי, הוא רומן רומנטי, יותר מרומן היסטורי. למרות זאת, היה משהו בספר הזה שגרם לי לקרוא אותו. אמרתי כבר שרכישת הספרים שלי היא לחלוטין לא רציונלית, אלא עניין אמוציונלי מובהק.
מה גרם לי לקרוא את הספר, עניין שהתבהר לי לאחר מספר ימים.
ציור כריכת הספר, הזכירה לי ציירת איכותית מכפר סבא, אופירה ברק, המציירת בסגנון ריאליסטי ספק סוריאליסטי, מרחבי שדות, בהם נטועה דמות המקיימת דיאלוג אינטימי מרגש עם הנוף. בציור הכריכה ניצבת נערה קטנה, חידתית בגבה לצופה, שמלתה אדומה, כשיאה של פריחת נעורים, המהווה ניגוד לשמיים שרביים, מעיקים, ושדה צהוב כמוש. לתמונה כתמי זמן. האם מדובר בסיפור, שקפא בזמן?
הספר של הרמל, הוא על אהבה גדולה ואסורה בין צעיר וצעירה בתקופת המלחמה, שנשמר בסוד. ציור שמגיעה במפתיע לנכדה, מהווה נקודת מוצא לסיפור החושף עוול שנגרם לגיבוריו. האם לאחר שנים רבות, בני משפחתם יוכלו לסלוח ולתקן את עוולות העבר, ולכפר על אהבה מוחמצת. תבנית מעגלית חוזרת של סיפור שאמור לרגש, ולהעניק לספר פוטנציאל של רומן סוחט דמעות, מה שמזכיר לי את פרשת הבצל של דרעי.
