צרפת הליברלית לא דגלה באפליית אדם על פי דתו, לפי כך לא היו מצוינים ברשימות המדינה מי היה יהודי ומי לא. האירוניה והטרגדיה הגדולה שבמצב - שאני לא בטוחה אם היא של היהודים או של הצרפתים במצב הזה - היא שהם פנו לאיגודים היהודים הגדולים במקום, והם מסרו להם רשימות שמות באמונה שלמה שהם לא יפגעו בהם, אחרי הכל, הם לא היו גרמנים.
כמו שאמרתי, הצורך לדעת גורם לנו להרבה דברים. והצורך לדעת רודף את הספר הזה; הצורך של שרה לדעת אם אחיה שרד, הצורך של ג'וליה לגלות קצת יותר על שרה, הצורך של הקורא לדעת אם הכל יסתדר.
אני לא בטוחה שאפשר לקרוא לסוף הזה "הסתדר" <B>ספויילר</B> - האח נשאר נעול בארון, גופתו נתגלתה שנים אחר כך, מרקיבה ומצחינה, על ידי שרה המסכנה. שרה נשארה כאובה לשארית חייה האומללים, ולא הצליחה להתגבר על הכאב למרות פתיחת דף חדש ולמרות שהיו לה בעל ובן, התאבדה בשנות הארבעים לחייה. ג'וליה התגרשה לאחר שבעלה בגד בה, וכעת היא אמא חד הורית. משפחתו של הבן של שרה התפרקה, והוא התגרש. <B>סוף ספויילר</B>.
זה היה סוף ששבר אותי. אני, בתור בת עשרה רגשנית, לא יכולתי שלא למצוא את עצמי מוחה דמעות.
כלומר, ציפיתי לזה. ידעתי כמה דברים שעומדים לקרות, אבל אי אפשר למחוק ולהתעלם מהאמפתיה והרגישות למצב של הילדה המסכנה שהייתה קטנה ממני כשחייה נהרסו כליל.
ידעתי לאן אני הולכת. ידעתי שזה יהיה ספר מזעזע, לא הייתי צריכה שום תזכורת מזועזעת של ספרנית נמהרת בשביל זה, שהביטה על הספר ואז עליי וכמעט צרחה ש"זה ספר קשה!”. האמת שלא אכפת לי. רציתי לקרוא, רציתי לדעת.
הספר הזה לא מצוין, ולא מעולה, והוא לא מדהים, והוא גם לחלוטין לא my cup of tea. הייתי חייבת לציין את זה, למרות חמשת הכוכבים שתלויים למעלה. למה הוא לא מושלם? כי הסיפורים לא מצליחים להיקשר זה בזה. באתי כדי לקרוא ספר על שרה, וג'וליה הייתה אמורה להיות דמות שולית. אני בטוחה שזאת לא רק אני, ושגם בעיני אחרים ג'וליה קוטפת מידיה של שרה בצורה מאוד לא מובנת את מעמד הדמות הראשית. לא באתי לקרוא על בגידות לפני עשר שנים, משבר נישואין שלא מעניין אותי, הדרך שבה מרגישים לא שייכים במשפחה של בעלה ובצרפת, ועל הצרפתי האולטימטיבי. באתי לשמוע את סיפורה של שרה, ועל הצורה בה ג'וליה חושפת אותו, לא יותר ולא פחות. בהתחלה, התיאור של ג'וליה על הגבר הצרפתי הרגיל – ניחא. לאט לאט נראה שהסופרת כופה עלינו את המציאות והמשברים של ג'וליה.
כן, אז זה לא הספר הכי טוב שקראתי. אבל נתתי לו חמישה כוכבים מסיבה אחת, שלוש אותיות, מתחיל ב-ש', נגמר ב- רה. שרה. כמה שאפשר להרגיש הזדהות ואמפתיה לדמות אחת. שרה נכנסה לרשימת הדמויות שאם הייתי פוגשת הדבר היחיד שהייתי עושה היה לחבק אותן ולבכות. הצדדים שלה של הספר היו מצמררים, אנושיים בצורה כואבת, תמימים מאחורי נקודת מבטו של ילד. היא הייתה אמיתית וכואבת.
ולא משנה כמה אני עצובה עכשיו, אני לא קוראת ספרי שואה כדי לדכא את עצמי. אומנם אני לא מאמינה באלוהים, אבל תמיד יש סוג של צביטה כשאני נזכרת בשואה וביהודים שנרצחו על לא-עוול בכפם. תמיד יש לי זיקה שכזאת אל היהודים עצמם, ולאו דווקא אל הדת.
אני קוראת ספרי שואה כדי להבין מה היה שם. כדי להבין את אובדנם. כדי להזדהות ולהבין את הכאב שלהם.
אני משלמת בכאב שבלב תמורת הכאב הפיזי שלהם. אני יודעת שזה לא הרבה, אבל זה כל מה שאני יכולה לתת להם.
קריאה של ספרי שואה תמיד מעלה בי תהיות, איפה הנשמות האומללות היום, ואם הן המשיכו להאמין עד הסוף - באלוהים, בשלום, באנושיות? הם המשיכו להתפלל עד הרגע האחרון?
מי יודע.
"הלוואי שלא נכאב ואיש אחיו יאהב
הלוואי ויפתחו שוב שערי גן עדן
הלוואי ויתמזגו מזרח ומערב
הלוואי הלוואי ונחדש ימינו כאן כקדם.”
ועכשיו הספר הזה.
יש בו אותו כאב בין המילים, בדיוק כמו באנה פרנק. הסיפור, לדעתי, רחוק באלפי מונים.
"הילדה בסוודר הירוק" מגולל את סיפור ילדותה של קריסטינה חיגר. "נסיכה" מלבוב, עיר שהייתה נתונה לשליטה פולנית מאז 1918. עד 1939 הייתה לה ילדות דיי רגילה. בעצם, דיי עמוסת מותרות. היא גרה בבית גדול, עם מלאי צעצועים, וכסף. לעיתים גם התעקשה לא לאכול. רק כדי להציק לאומנת האומללה שלה.
הכל השתנה בשנת 1939, כמו שצויין. לבוב עברה לריבונות סובייטית, ומשם החיים שלה התחילו להתדרדר. הרוסים דיכאו את רוח האנשים והקשו את חייהם עד כדי סכנה. אומנם לא רצחו אף אחד, אבל שלחו לא מעטים שראו כ"לא מועילים" אל הקור הרצחני של סיביר, שם מתו מחוסר הסתגלות לתנאים ומחסור גדול ברכוש.
אבל שום דבר לא הכין אותם לפלישת הנאצים לברית המועצות ביוני 1941; לבוב הייתה בין הערים הראשונות שנכבשו, והיהודים קובצו לגטאות. הם חיו מיום ליום בקושי ענק. תנאי המחייה גבלו בבלתי אפשרי.
וכל הזמן נאלצו להתחבא, להישאר סגורים, שלא יראו אותם. זה היה מאבק יום יומי לשרוד. שנתיים חלפו עד שעלה רעיון הבריחה לביוב, וברגע המכריע, כשכמעט כל מחנה הריכוז הושמד - הם ברחו כמוצא אחרון.
במהלך השהייה בביוב עמדו בפניי בחירות קשות עצומות, תנאי מחייה כמעט לא אנושיים, עלטה מוחלטת, חוסר באספקה, חוסר בהגיינה, ומחסור תמידי במזון.
הספר לא סובב סביב החיים בביוב, אין זה העיקר. העיקר הוא הילדה בסוודר הירוק. אותה הילדה ששמרה את הסוודר במהלך כל הטלאות שעברה, וכיום הוא עוד מוצג במוזיאון.
קריסטינה סיפרה את סיפור חייה בבהירות ובזיכרון יוצא דופן, תיארה היטב את תחושת הריקנות, הרגשות הסותרים, החיים הנחותים שעברה שם. בפני הסופר נפרשים זכרונות כואבים ועצובים מפיה של ילדה צעירה, שכיום היא אישה מבוגרת.
זה סיפור מרגש וכואב על השואה, אמיתי, ועם כך פשוט לא נתפס. אנשים חיו ככה במשך 14 חודשים. ועוד לפניי היו במחנה ריכוז, תחת שליטה של פסיכופת גמור.
והוא אנושי כל כך. כל כך... תמים, ועצוב. מגיל צעיר כל כך, להיות כרוך בזוועות כאלו, זה נראה לא אפשרי. זה מטלטל, ומזוויע. ומטיח את המציאות בפרצוף.
ספרים על השואה זה פשוט ספרים... שקשה לשכוח.
וזאת בדיוק המטרה.
בתחילת היקורת ציינתי "יש בו אותו כאב בין המילים, בדיוק כמו באנה פרנק. הסיפור, לדעתי, רחוק באלפי מונים.".
אני לא יכולה לקבוע מה היה קשה יותר. מטלטל יותר. זוועתי יותר.
אני לא יכולה לומר איזה מהספרים אני מעדיפה.
אני לא יכולה להחליט איזה סדר אירועים היה יותר מרתק (ולקבוע על הספרים האלו לפי זה - זה פשוט טמטום לשמו).
כי לא הייתי שם, כי לא עברתי את כל זה. וזאת תהיה פשוט אכזריות לשמה לומר את זה, אפילו לחשוב על זה גורם לי לרצות להקיא.
אז כן, עלה בי הרצון הקל להשוות. אבל אין מה להשוות. אנה פרנק הסתתרה בעליית גג, וקריסטינה הסתתרה בביוב, מוקפת בעכברושים ושרצים. אנה מתה, קריסטינה חיה. זה קצת אירוני שמי שחיה בתנאים שנראים קצת יותר אנושיים והגיינים מתה ממש לפני סוף המלחמה.
השואה זה כתם גדול בהיסטוריה היהודית. לי, בתור יהודייה שלמה, כואב לקרוא על המקרים האלה ועל האיבה כלפיינו. אני מכבדת את המוצא היהודי שלי וגאה בו. אז מאוד כואב לראות אנטישמיות והתעללות ביהודים.
מה שהכי כואב, זה שהיטלר לא עשה את זה כי הוא שנא יהודים. לא רק. אלא בעיקר כטריק שיווקי כדי לעלות לשלטון ולהישאר שם.
והיטלר... כמעט והצליח. וגם אחריי השואה ומותו, קריסטינה מדברת בכנות על הקשיים לאחר המלחמה.
אני חושבת שאם יותר היו עושים כמוני, מקדישים יום-יומיים בשנה כדי ללכת להשאיל ספר שואה מהספרייה או לקנות אחד רק כדי להקדיש קצת כבוד למען כל הסיפורים האישיים שלא נוכל לשמוע מפי אנשים מתים, ולעשות להם כבוד... אולי לא היינו במצב כל כך עגום, ואולי ילדים מהבית ספר שלי לא היו מגחכים בצפירה, או מחכים לשנייה שזה ייגמר כדי לספר על כמה שזה משעמם וחסר תכלית.
אז פשוט תקראו אותו. אני ממליצה עליו בחום, ומזהירה לחלופין - זה ספר קשה.
