מדע בדיוני,
אני לא איש של מדע בדיוני, אמנם קראתי את חולית (אך לא המשכתי לספרי ההמשך) קראתי כל מה שדגלאס אדמס כתב (כי זה מאוד הצחיק אותי בזמנו) וקראתי קצת רוג'ר זילאזני אל לא הייתי מגדיר את עצמי כחסיד של הז'אנר. זה קצת מוזר כי אני עוסק במדע למחייתי, וקראתי פעם שאחוז שוחרי מדע בדיוני בקרב מדענים הוא גדול לאין שיעור מהשכיחות של התופעה באוכלוסיה. מצד שני אני כן קורא כמעט הכול, אז למה לא מדע בדיוני בעצם...? אל הספר הגעתי בעקבות המלצות של חברים כאן, וכמו תמיד לא התאכזבתי, להיפך.
מאוד אהבתי את הספר, ובביקורת הזו אני מנסה לפצח את המנגנון, להבין את סוד הקסם שהסופר חולל.
קהל היעד של הספר לדעתי הוא נוער (אני המלצתי לתולעת הספרים שאני מגדל בבית כשבקרוב ימלאו לו 10, איך שהם גדלים מהר....). יתכן שבקריאת ספר המיועד לקהל צעיר (בהנחה שהסופר אינו מזלזל באינטליגנציית קהל היעד שלו), הקורא חוזר בעצמו להיות ילד, וקורא דרך העניים של הילד שמסתתרות מתחת לשכבות הציניות והביקורתיות, באותו מקום בה מסתתרת התמימות שאנו חושבים שכבר מזמן איבדנו. בעצם לקרוא ספר נוער שכתוב היטב זה מעין שכשוך במעיין נעורים נפשי ואינטלקטואלי כך לפחות בשבילי.
ספר מדע בדיוני, כשמו כן הוא יש בו מדע אבל הוא בדיוני, ולדעתי לקרוא ספרים של מדע בדיוני שנכתבו מזמן יכולה להיות חוויה מדהימה. מיד אנו משווים את המציאות ה"עתידית" שמתוארת בספר למה שבעצם אנו חווים היום, ימים שהם אותו עתיד. אם הסופר עשה עבודה טובה, אפשר שדברים שהיו בגדר מדע בדיוני יהיו המציאות אותה אנו חיים. לדוגמא 20 מיל מתחת למיים. מי מאתנו לא חכה שכבר שיצא הסקייטבורד המרחף של מקייל ג'יי פוקס מ"בחזרה לעתיד"? במקום זה קיבלנו את הסאגווי. בספר הזה יש תאור של מערכת שבימנו עונה לשם אינטרנט. לקח לי כמה רגעים עד שנעתקה נשימתי ודפדפתי מיד לדפים הראשונים. הספר יצא לאור ב 1985 מבוסס על סיפור קצר שנכתב ב 1977... בירור ויקפדי גילה לי שהרשת נהגתה על ידי Sir Tim Beners Lee בהצעה משנת 1989, דפדפן היה רק בשנת 1993. בספר חלק מהגיבורים משתמשים ברשתות חברתיות כדי להפיץ את משנתם... הרשת החברתית הראשונה נולדה בשנת 1994 (Geocities), רק בנשת 2004 נולד Facebook .... אז כל הכבוד לאורסון סקוט קארד שחזה את העתיד הטכנולוגי בצורה כה מדויקת ויפה ...לדעתי זה אחד הדברים שמבדילים בין מדע בדיוני טוב לכזה שהוא קצת פחות...
בספר יש גיבור, שמגיל מאוד צעיר מגלה שהוא ניבחר למשימה קטנה אבל די מוגדרת.... נו איך נגדיר את זה...? להציל את העולם מפלישת הבאגים הבאה... תמיד טוב, שהגיבור הוא גיבור, והמשימה ברורה.
מאוד אהבתי שהספר למרות שלא מדובר באפוס רחב יריעה מצליח ליצור עולם משכנע, עם חוקים משלו, פוליטיקה מובנת והגיונית, גיבורים וגיבורי מישנה מספיק מורכבים. ולמרות שהספר כתוב באופן טיפה ילדותי, מתחת לפני השטח ישנה אפלה מערערת... אפלה בנפש הגיבור, בעולם, בתקווה לעולם ובטבע האדם (רע מנעוריו?), בעצם אולי לא אמליץ על הספר לבני בן העשר....נשאיר אותו עם ריק ריירדן לעוד שנה שנתיים...
אה, וגם יש סוף מפתיע... מה רע?
הספר מומלץ לאוהבי מדע בדיוני וגם לכאלה שלא ממש.

ספר מבריק ומקורי.
לדעתי הסרט עושה לו עוול. לא שהסרט גרוע, בכלל לא, אלא שאני מסופק מאוד שהסרט מסוגל להעביר את כל העומק שקיים ביצירה הזאת, לפחות מבחינתי הוא נכשל בכך, ולא מצליח לעביר את כל המסר של הספר.

-זהירות ספוילרים-

יותר משזה סיפור על טירוף ופיצול אישיות, זה סיפור על חברה שמביאה את האדם להיות מנותק ממה שהוא באמת ולהיות הארנק שלו, העבודה שלו, הדירה שלו... לפי פרשנות הפשט נראה שהגיבור הוא בתהליך הידרדרות, שמתחיל בנדודי שינה, עובר דרך שרפת ביתו ונגמר בהנהגת תנועה טרוריסטית ואשפוז במוסד לחולי נפש. אך פרשנות הדרש מביאה אותנו למסקנות לגמרי אחרות: המספר בתחילת הסיפור הוא אדם אפור שעובד במשרה עלובה של חברת ענק ששמה ללעג ערכי יסוד (כמו שמירה על חיי אדם) שהערך היחיד שקיים מבחינתה, כמו גם מבחינת הגיבור, הוא הכסף. החיים שלו מסתכמים בתחזוק מעמדו הבורגני ובתכולת הדירה שלו. אין לו אף שאיפות ואף דמות לחיקוי, הוא גדל ללא דמות אב ובאופן אירוני כשמתקשר לאביו ושואל אותו מה לעשות בחייו הוא מקבל ממנו מטרות שבלוניות המונעות ממוסכמות חברתיות כמו לימודים, עבודה וחתונה.
לעומת זאת, טיילר דרדן הוא כל מה שנאצל בגבר. הוא בז למוסכמות חברתיות ולתרבות הצריכה. הוא מנהיג מטבעו, לוחם אמיץ בעולם שבו הגבריות נתונה במשבר קשה, שיוצא להילחם בשביל מה שהוא מאמין בו.
אך יותר מזה, טיילר הוא הזהות האמיתית של המספר (אפילו שלפי הפשט נראה שזה ההיפך). זו הסיבה ששמו ה"אמיתי" של המספר לא מוזכר ולו פעם אחת. כי זהו שמו רק בתעודת הזהות שלו - זו הזהות שלו רק על הנייר, ולא האני האמיתי שלו. זה בעצם מה שהחברה עושה, היא הופכת אותנו לאנשים "על הנייר" ולא לאנשים אמיתיים.
זה רק קמצוץ מהדיאלוג הפנימי שהספר הזה העלה בי, מקווה שלא נסחפתי יתר על המידה :)

אינסומניה היא מילה יפה מדי. גם קפושי.
ברגע שעושים את החיבור בין שמע המילה לבין מה שהיא מתארת- זה נהרס. קפושי סרקומה כבר לא נשמע כל כך נחמד.
באינסומניה יש הרבה תסכול. היא מופיעה לי בתקופות, הימים והלילות מתהפכים לי וכל מה שנשאר זה לשכב במיטה ולחכות בציפיה לרגע הזה של ההירדמות שבשלב הזה כבר יותר קדוש מהאפיפיור. את מרבית התסכול מקבלים ביום שאחרי, בהתעוררות, בלראות את הכל מבעד לזכוכית כמו שנאמר בספר- העתק של העתק של העתק. כפיתרון לבעיות השינה הדמות בספר הולכת למפגשים של סרטנים ממאירים, קתרזיס פרטי כל ערב. רק בהשוואה למצב הגרוע של האנשים שם הוא מצליח למצוא שקט ולישון.
המצב מסתבך כשהוא פוגש מתחזה נוספת, בחורה שאפילו מגיעה למפגשים של סמינומה (סרטן האשכים). ברגע שיש מישהו שיודע שהוא מתחזה הוא כבר לא מוצא את המרגוע. בספר יש הרבה רבדים, שאלות שעולות על החברה, על האדם, על הנפש, תבלון על אלוהים אבל בסופו של דבר גם סיפור זה הוא סיפור אהבה.
יש הרבה שמשווים בין הסרט לספר וזאת טעות בעיניי. שניהם מצוינים, אם יש דברים שלא מופיעים בסרט, יכולות המשחק של אדוארד נורטון ובראד פיט בהחלט מפצים על כך, רק השפת גוף של טיילור דרדן שמתוארת רק בסרט היא דוגמה לכך.
"אולי התשובה היא לא שיפור עצמי.. אולי התשובה היא הרס עצמי". כמו שבוב דילן כתב when you got nothing, you got nothing to lose.
וכשאין מה לאבד, יש חופש והרבה.