מאיפה להתחיל? הסיפור הזה, המורקמי הראשון שלי, בעיקר התיש ועיצבן אותי. הביקורת הזו מיותרת, כל כך הרבה כבר נכתבו. זו באה בעיקר כפורקן. יש כאן סוג של פנטזיה, אורבנית ראיתי שקוראים לזה איפשהו?, פנטזיית ניו אייג' שבה טורו אוקאדה המובטל יוצא לחפש את אשתו שנעלמה, הטיפוס האדיש והפאסיבי הזה, לא מתרגש שמכך שאשתו נעלמת עד שהוא מתחיל במעין מסע גילוי עצמי, ועובר חוויות רוחניות הזויות, שאמורות לעזור לו למצוא את עצמו ובעקבות כך למצוא את אשתו. את ההתנסויות הוא עובר בעיקר ביוזמת הדמויות האחרות בסיפור, כאילו הוא שם רק כבסיס שממנו אפשר להגיח לסיפוריהם של האחרים. כל שאר הטיפוסים בהם הוא נתקל, שגם הם הזויים ומוזרים, הם הפכים שלו, הם אסרטיביים, אמיצים, בעלי חזון ומוטיבציה, הם התמודדו עם מצבים קשים בחייהם, שרדו אותם ואפילו יוצאו מחוזקים. אף על פי שיש חוט מקשר בין כל הדמויות אין סגירת מעגל ולא מובן לי לאיזו תכלית כונסו כל הדמויות וסיפוריהן יחדיו. חווית הקריאה שלי הייתה כשל צופה מהצד, בשום מקום לא מצאתי את עצמי מזדהה, נעלמת או משתתפת. מרגע שמתחילים לקרוא, קשה מאד להפסיק, זהו סיפור מתח שלאורכו מפוזרים רמזים ומפתחות לפתרון התעלומה. אין ספק שמורקמי מוכשר מאד ויודע לטוות את הרשת המתאימה שתלכוד את הקורא ותחזיק אותו במתח ובצמא לבאות בתקווה ש.... הנה.... הנה.... זה בא.... במשך 570 ע מ ו ד י ם, מיינד יו. אבל, וזה אבל גדול מאד, זה לא בא! מורקמי רוצה להשאיר הכל פתוח לפרשנותם ותפיסתם הסובייקטיבית של קוראיו, למה על פני כל כך הרבה עמודים??? מה קורה בסופו? אנחת רווחה שנגמר. על המדף מחכה לי 'יער נורווגי' אני ממשיכה הלאה, יש לי רצון להכיר את מורקמי, ולו כדי לראות הכצעקתה?

מאיפה להתחיל? הסיפור הזה, המורקמי הראשון שלי, בעיקר התיש ועיצבן אותי. הביקורת הזו מיותרת, כל כך הרבה כבר נכתבו. זו באה בעיקר כפורקן. יש כאן סוג של פנטזיה, אורבנית ראיתי שקוראים לזה איפשהו?, פנטזיית ניו אייג' שבה טורו אוקאדה המובטל יוצא לחפש את אשתו שנעלמה, הטיפוס האדיש והפאסיבי הזה, לא מתרגש שמכך שאשתו נעלמת עד שהוא מתחיל במעין מסע גילוי עצמי, ועובר חוויות רוחניות הזויות, שאמורות לעזור לו למצוא את עצמו ובעקבות כך למצוא את אשתו. את ההתנסויות הוא עובר בעיקר ביוזמת הדמויות האחרות בסיפור, כאילו הוא שם רק כבסיס שממנו אפשר להגיח לסיפוריהם של האחרים. כל שאר הטיפוסים בהם הוא נתקל, שגם הם הזויים ומוזרים, הם הפכים שלו, הם אסרטיביים, אמיצים, בעלי חזון ומוטיבציה, הם התמודדו עם מצבים קשים בחייהם, שרדו אותם ואפילו יוצאו מחוזקים. אף על פי שיש חוט מקשר בין כל הדמויות אין סגירת מעגל ולא מובן לי לאיזו תכלית כונסו כל הדמויות וסיפוריהן יחדיו. חווית הקריאה שלי הייתה כשל צופה מהצד, בשום מקום לא מצאתי את עצמי מזדהה, נעלמת או משתתפת. מרגע שמתחילים לקרוא, קשה מאד להפסיק, זהו סיפור מתח שלאורכו מפוזרים רמזים ומפתחות לפתרון התעלומה. אין ספק שמורקמי מוכשר מאד ויודע לטוות את הרשת המתאימה שתלכוד את הקורא ותחזיק אותו במתח ובצמא לבאות בתקווה ש.... הנה.... הנה.... זה בא.... במשך 570 ע מ ו ד י ם, מיינד יו. אבל, וזה אבל גדול מאד, זה לא בא! מורקמי רוצה להשאיר הכל פתוח לפרשנותם ותפיסתם הסובייקטיבית של קוראיו, למה על פני כל כך הרבה עמודים??? מה קורה בסופו? אנחת רווחה שנגמר. על המדף מחכה לי 'יער נורווגי' אני ממשיכה הלאה, יש לי רצון להכיר את מורקמי, ולו כדי לראות הכצעקתה?

מאיפה להתחיל? הסיפור הזה, המורקמי הראשון שלי, בעיקר התיש ועיצבן אותי. הביקורת הזו מיותרת, כל כך הרבה כבר נכתבו. זו באה בעיקר כפורקן. יש כאן סוג של פנטזיה, אורבנית ראיתי שקוראים לזה איפשהו?, פנטזיית ניו אייג' שבה טורו אוקאדה המובטל יוצא לחפש את אשתו שנעלמה, הטיפוס האדיש והפאסיבי הזה, לא מתרגש שמכך שאשתו נעלמת עד שהוא מתחיל במעין מסע גילוי עצמי, ועובר חוויות רוחניות הזויות, שאמורות לעזור לו למצוא את עצמו ובעקבות כך למצוא את אשתו. את ההתנסויות הוא עובר בעיקר ביוזמת הדמויות האחרות בסיפור, כאילו הוא שם רק כבסיס שממנו אפשר להגיח לסיפוריהם של האחרים. כל שאר הטיפוסים בהם הוא נתקל, שגם הם הזויים ומוזרים, הם הפכים שלו, הם אסרטיביים, אמיצים, בעלי חזון ומוטיבציה, הם התמודדו עם מצבים קשים בחייהם, שרדו אותם ואפילו יוצאו מחוזקים. אף על פי שיש חוט מקשר בין כל הדמויות אין סגירת מעגל ולא מובן לי לאיזו תכלית כונסו כל הדמויות וסיפוריהן יחדיו. חווית הקריאה שלי הייתה כשל צופה מהצד, בשום מקום לא מצאתי את עצמי מזדהה, נעלמת או משתתפת. מרגע שמתחילים לקרוא, קשה מאד להפסיק, זהו סיפור מתח שלאורכו מפוזרים רמזים ומפתחות לפתרון התעלומה. אין ספק שמורקמי מוכשר מאד ויודע לטוות את הרשת המתאימה שתלכוד את הקורא ותחזיק אותו במתח ובצמא לבאות בתקווה ש.... הנה.... הנה.... זה בא.... במשך 570 ע מ ו ד י ם, מיינד יו. אבל, וזה אבל גדול מאד, זה לא בא! מורקמי רוצה להשאיר הכל פתוח לפרשנותם ותפיסתם הסובייקטיבית של קוראיו, למה על פני כל כך הרבה עמודים??? מה קורה בסופו? אנחת רווחה שנגמר. על המדף מחכה לי 'יער נורווגי' אני ממשיכה הלאה, יש לי רצון להכיר את מורקמי, ולו כדי לראות הכצעקתה?

מאיפה להתחיל? הסיפור הזה, המורקמי הראשון שלי, בעיקר התיש ועיצבן אותי. הביקורת הזו מיותרת, כל כך הרבה כבר נכתבו. זו באה בעיקר כפורקן. יש כאן סוג של פנטזיה, אורבנית ראיתי שקוראים לזה איפשהו?, פנטזיית ניו אייג' שבה טורו אוקאדה המובטל יוצא לחפש את אשתו שנעלמה, הטיפוס האדיש והפאסיבי הזה, לא מתרגש שמכך שאשתו נעלמת עד שהוא מתחיל במעין מסע גילוי עצמי, ועובר חוויות רוחניות הזויות, שאמורות לעזור לו למצוא את עצמו ובעקבות כך למצוא את אשתו. את ההתנסויות הוא עובר בעיקר ביוזמת הדמויות האחרות בסיפור, כאילו הוא שם רק כבסיס שממנו אפשר להגיח לסיפוריהם של האחרים. כל שאר הטיפוסים בהם הוא נתקל, שגם הם הזויים ומוזרים, הם הפכים שלו, הם אסרטיביים, אמיצים, בעלי חזון ומוטיבציה, הם התמודדו עם מצבים קשים בחייהם, שרדו אותם ואפילו יוצאו מחוזקים. אף על פי שיש חוט מקשר בין כל הדמויות אין סגירת מעגל ולא מובן לי לאיזו תכלית כונסו כל הדמויות וסיפוריהן יחדיו. חווית הקריאה שלי הייתה כשל צופה מהצד, בשום מקום לא מצאתי את עצמי מזדהה, נעלמת או משתתפת. מרגע שמתחילים לקרוא, קשה מאד להפסיק, זהו סיפור מתח שלאורכו מפוזרים רמזים ומפתחות לפתרון התעלומה. אין ספק שמורקמי מוכשר מאד ויודע לטוות את הרשת המתאימה שתלכוד את הקורא ותחזיק אותו במתח ובצמא לבאות בתקווה ש.... הנה.... הנה.... זה בא.... במשך 570 ע מ ו ד י ם, מיינד יו. אבל, וזה אבל גדול מאד, זה לא בא! מורקמי רוצה להשאיר הכל פתוח לפרשנותם ותפיסתם הסובייקטיבית של קוראיו, למה על פני כל כך הרבה עמודים??? מה קורה בסופו? אנחת רווחה שנגמר. על המדף מחכה לי 'יער נורווגי' אני ממשיכה הלאה, יש לי רצון להכיר את מורקמי, ולו כדי לראות הכצעקתה?

הלנה אנדרוז עיתונאית African American) AA) צעירה, משכילה, ורווקה, המתגוררת בוושינגטון די.סי. כתבה בספר זה את זיכרונותיה (בסה"כ בת 30). בסגנון ברידג'ט ג'ונסי משופר כותבת אנדרוז בתחילה על ילדותה המיוחדת, אם לסבית, ילדה שחורה יחידה באי שכולם לבנים וסיפור חטיפה מוזר... המשך בהתבגרותה ותקופת לימודיה באוניברסיטה וכלה בחייה היום כאישה מצליחה ועצמאית המחפשת זוגיות ואהבה. יש משהו מיוחד בסגנון שבו כותבים סופרים צעירים שחורים עכשוויים. השפה מאד ציורית ואולי לא גסה כמו ברחוב אבל אמיתית ולא מתיפייפת. לי נוח עם הסגנון הזה, אולי יהיו כאלה שלא ירגישו כמוני. אנדרוז מספרת בצורה כנה, פתוחה וישירה מאד על חוויותיה כרווקה, ועל התנסויותיה, גם המיניות, בחיפוש אחר הגבר האידיאלי בזירת הדייטינג בעיר המיוחדת הזו. כתיבתה זורמת, מושכת ומצחיקה מאד!! ההומור שחור (הכוונה לצבע העור לא למקאברי) ומאד שנון. לסביות, בני זוג שמתגלים כהומואים בארון ועוד הרבה סיפורים על יחסים, רווקות ודייטים. סקס בעיר הגדולה לנשים שחורות, והמסר הוא שנשים שחורות מצליחות נתפסות כ- BITCH אך יש בהן הרבה יותר משנראה לעין. ואני חושבת שבמקרה זה אין קשר לצבע העור וכך לא רק נשים שחורות יהנו מהספר. האזנתי לספר בהקראתה של אנדרוז עצמה, דבר שהוסיף צבע וקול לחוויה. הספר מוגדר כספרות נשים (Chic Lit), מהנה, מצחיק, קל לקריאה (להאזנה במקרה שלי) שוטף, זורם ושאר ביטויים המתאימים למים. טעימה מאנדרוז: What does 'wifey material' even mean when someone at the Washington Post thinks the headline 'Marriage Is for White People?' is okay? The article, of course, became another one of Gina's and my obsessions. The Washington fucking Post was against us now כאשר יש גבר המפחד לפלרטט איתה: Is it because I’m black? Helena asks her girlfriend. “No, it’s because you’re a bitch,” comes the telling response. Listen, you know you’re in for a heck of a wild roller coaster ride when a sister’s opening line announces, Problem is, I’m black and I have a vagina

הלנה אנדרוז עיתונאית African American) AA) צעירה, משכילה, ורווקה, המתגוררת בוושינגטון די.סי. כתבה בספר זה את זיכרונותיה (בסה"כ בת 30). בסגנון ברידג'ט ג'ונסי משופר כותבת אנדרוז בתחילה על ילדותה המיוחדת, אם לסבית, ילדה שחורה יחידה באי שכולם לבנים וסיפור חטיפה מוזר... המשך בהתבגרותה ותקופת לימודיה באוניברסיטה וכלה בחייה היום כאישה מצליחה ועצמאית המחפשת זוגיות ואהבה. יש משהו מיוחד בסגנון שבו כותבים סופרים צעירים שחורים עכשוויים. השפה מאד ציורית ואולי לא גסה כמו ברחוב אבל אמיתית ולא מתיפייפת. לי נוח עם הסגנון הזה, אולי יהיו כאלה שלא ירגישו כמוני. אנדרוז מספרת בצורה כנה, פתוחה וישירה מאד על חוויותיה כרווקה, ועל התנסויותיה, גם המיניות, בחיפוש אחר הגבר האידיאלי בזירת הדייטינג בעיר המיוחדת הזו. כתיבתה זורמת, מושכת ומצחיקה מאד!! ההומור שחור (הכוונה לצבע העור לא למקאברי) ומאד שנון. לסביות, בני זוג שמתגלים כהומואים בארון ועוד הרבה סיפורים על יחסים, רווקות ודייטים. סקס בעיר הגדולה לנשים שחורות, והמסר הוא שנשים שחורות מצליחות נתפסות כ- BITCH אך יש בהן הרבה יותר משנראה לעין. ואני חושבת שבמקרה זה אין קשר לצבע העור וכך לא רק נשים שחורות יהנו מהספר. האזנתי לספר בהקראתה של אנדרוז עצמה, דבר שהוסיף צבע וקול לחוויה. הספר מוגדר כספרות נשים (Chic Lit), מהנה, מצחיק, קל לקריאה (להאזנה במקרה שלי) שוטף, זורם ושאר ביטויים המתאימים למים. טעימה מאנדרוז: What does 'wifey material' even mean when someone at the Washington Post thinks the headline 'Marriage Is for White People?' is okay? The article, of course, became another one of Gina's and my obsessions. The Washington fucking Post was against us now כאשר יש גבר המפחד לפלרטט איתה: Is it because I’m black? Helena asks her girlfriend. “No, it’s because you’re a bitch,” comes the telling response. Listen, you know you’re in for a heck of a wild roller coaster ride when a sister’s opening line announces, Problem is, I’m black and I have a vagina