אני לא יודעת מה להגיד על הספר המטורף הזה, כמה חד הבחנה קורא צריך להיות?? הספר הוא 255 עמודים של כייף ושגעון ואז כשזה נגמר ומחפשים עומק וחוזרים אחורה, מוצאים אותו בגדול, אבל רק בדיעבד.. ובעזרתם של מקורות חיצוניים מסייעים.. הספר כאילו חודר אלייך באיזשהו רובד אחר, נכנס מדלת אחורית כזו שלא כולנו מכירים שהיא קיימת כי ספרים לא כתובים ככה בדרך כלל ומסר לא מועבר ע"י איזה הולדן קולפילד בן 16 חולה נפש שלא מפסיק לקלל ולהעביר ביקורת.. אבל זה מחלחל.. ואז התחלתי להבין מה כל הטררם.. אבל לא עד הסוף..

קודם כל זה נחמד להיות הראשונה שכותבת ביקורת על ספר באופן כללי, אולי זה משום שזה ספר קשוח ולא נהיר בכלל, כך שאין הרבה מה לכתוב אודותיו, השפה קשה, התוכן מאתגר ולא כרונולוגי מבחינת טקסטית, נאלצתי לעצור 3 פעמים בכל פסקה כדי להיזכר באיזה שנים אנחנו עכשיו? ובאיזה סוג מחלות? באיזה אזור בעולם? ואיזו תצורה בכלל הייתה לעולם דאז? זה חבל לי, כי תולדות הרפואה זה דבר שהוא חשוב לי ונכון לעכשיו אפילו עוד לא סיימתי את 400 העמודים ואני גם לא קרובה, לקחתי אותו לטיסה של היום, אולי דברים יתחילו להתחבר בפסקת המחלות הזיהומיות באמריקה הדרומית עד המאה ה21 (אייפפפ, די פסימית בנוגע לזה). אם יש ספר נוסף על תולדות הרפואה או אפילו על תקופה מסוימת שנכח בה מאורע רפואי מכונן- אשמח להכיר! כל שנותר לי הוא להגיד לאמא שלי שהפעם קידשתי את המשפט שלה "אין ביקורת בונה יש רק ביקורת הורסת", בהחלט מיני ביקורת הרסנית מצידי וקצת יותר בקשה לישועה ו/או המלצה. שלושת הכוכבים שנתתי לו הם בעיקר בגלל הרעיון והמחקר הנרחב שנעשה בעבורו, בגלל הכריכה שמזכירה לי סצנה מהסרט "the physician" שמאד אהבתי, הרגע בו הם מגלים שה"מחלה הצידית" שחתכה פלח יפה מהאוכלוסייה היא בעצם "אפנדיציטיס", וכן בגלל שאני מתכננת ברב מזוכיסטיותי להמשיך לקרוא אותו....

אני לא מכירה את המינגוויי כל כך טוב. ורציתי. רציתי להעריך אותו ולנהור אחר ספרים שלו. ראיתי את עצמי מסיימת את "הזקן והים" תוך יומיים שועטת לרכוש את "למי צלצלו הפעמונים" ואת "איים בזרם". אבל פתאום לא בא לי. התרגשתי לקראת הזקן והים, בכל זאת, פרס פוליצר וכל זה.. ידעתי מבעוד מועד ששיא מפתיע לא יהיה כאן וגם לא עלילה מפותלת. נכנסתי עם הידיעה הזו ולמען האמת אפילו שמחתי- כי מי כמוני אוהבת פשטות בשילוב עם תיאורים רגשיים ואישיותיים מדוקדקים... אבל הם לא נגעו בי. לא הרעידו חצי מיתר, בקושי את האצבעות על האקורד הצלחתי לסדר. הזקן לא עשה עליי רוח בכל המסע שלו עם דג החרב. כן, אני חושבת שיש בו תכונות יפות אבל לא מתחשק לי להכיר אותו הוא כאילו לא תבוסתני אבל הוא משדר כל כך הרבה תבוסה שזה מעייף אותי. הוא גם חושב בצורה קונקרטית ותמימה מהולה בניסיון כזה של דיג זקן ולפעמים זה מעורר חמלה קטנה, יותר חמלונת, אבל עדיין החשיבה שלו גרמה לי לכתוב את הביקורת הכי פחות מפרגנת שלי עד היום....

כמה נחמד לקרוא שגם לפסיכולוג מוצלח יש תגובות אנושיות, מגננות, אינסטינקטים שמוכרים לנו מעצמינו- מול הנרקסיסט שמאדיר את עצמו, ירגיש המטפל עקצוץ בליבו וימהר להשוות בין הרפרטוארים. לאחר הפגישה עם הפרנואיד יקלע לתחושות חיל ורעדה לנוכח החושך המאפיל, או הרעש המבהיל מבעד לחלון.. והכל לגיטימי והכל מתנגן אל החוץ מעיניהם של חנוך דאום ואריאל הרטמן בחן ובהכלה עצמית.. ״בשביל הנפש״ הוא שי רב ערך לחובבי הפסיכולוגיה, הספר מחולק ל25 פרקים. כל פרק מספר על ״הפרעה״ נפשית כזו או אחרת של אופיר או של קרני או של הדר או של רבים, טובים ואחרים.. כל פרק הוא עולם ומלואו. הפרקים מחולקים ל3 חלקים, כאשר החלק הראשון מספר מעיינים אובייקטיביות (וקצת סובייקטיביות) על אופי המטופל, לעיתים על מראהו, על מערכת היחסים בין המטופל לאריאל (הפסיכולוג), על סיפור החיים של המטופל מפיו, על התפתחות ההפרעה, על הבחירה להפוך למתרפא, על השיקום האיטי, הסיזיפי לפעמים, על מורכבותה של הנפש, החשיבות לקבלה כמות שהיא, על היכולת לשנות מבנה אישיותי, על כל מה שקורה בחדר הטיפולים בהצצה גשמית ומופשטת לעולם שמעבר ל5 החושים.. בו הכל קורה. החלק השני של הפרק מגולל את התהליך שעבר המטפל במהלך הטיפול, את התחושות וההרהורים, ההתמודדות, הקבלות מעולמו האישי.. החלק האחרון מפרט באופן עיוני על ההפרעה הנפשית לסוגה. בעייני, החלק הראשון הוא המרתק ביותר באופן חד משמעי. לאורך כל הספר ציפיתי לפרק השני, להרגיש איך אריאל עבר את מה שעברתי אני במהלך חלק מס׳ 1 של הפרק, אך הציפיה לא נחלה סיפוק.. והפרק השני תמיד הרגיש לי מפוספס, לא הצלחתי לרדת לעומקה של חווית המטפל בשונה מבפרק הראשון, בה הרגשות מובאים ליידי ביטוי באופן חד יותר, לטעמי. הפרק ה3 מסביר היטב את ההפרעה, לעיתים הכרחי להבנה הסופית של התהליך וחותם את הפרק בבהירות, אבל הוא מאד דידקטי, וכמה כבר אפשר להתחבר לקטע עיוני?? אסיים ואומר שהספר מכיל הרבה משפטים שממלאים סוגים שונים של תהיות בהבנה וקבלה.. הסולידריות שמבליחה מחדש עם כל הפרעה, תורמת להתבוננות מחודשות, סובלנות כלפי עצמינו, כלפי הסובבים אותנו ומזמינה אותנו לצלול אל נהרות מוכרים ולא מוכרים דרך שאלות מפתח אל האדם שאנחנו נוהגים לקרוא לו ״אני״.

אם חשבנו ש200 שנים תחת השמש יכולים להשפיע על פסיכולוגיה אבולוציונית, על תרבות, על תפישה, בני-אדם טועים אנחנו. הספר שכולו מונולוג מפיו של אדם שלכעורה כל שעולל הוא להתחתן אם האישה שחשב לפרקים שאהב, עובר מסע מנטלי מחריד משובץ הגיגים שרק לשמם שווה לקרוא את הקלאסיקה הזו (האישה בראי החברה, מוסד הנישואין שמייצר רק סבל ועוון לבני התמותה, חשיבותה ואי חשובה של תאוות הבשרים) שכפי שידוע מתחילת הספר, בסופה רוצח את אשתו כשהוא שרוי במערבולת של טירוף שכנראה במאה ה-19 לא ידעו באיזה כלים ניגשים לדבר הזה.. ספק אם היום מישהו היה יודע לאזן את פוזדנישב, הדמות אותה "יצר" (וכנראה לא כ-"יש מאין") טולסטוי..

לכבוד הוא לי להיות כותבת הביקורת הראשונה. אתחיל בעובדה שדבורה אגרנוב ז"ל, כותבת הספר, היא סבתא של חבר טוב שלי, עמרי, שלומד איתי רפואה בבוקרשט והוא נפש מאד מיוחדת.. כזו שלוקחת את עוולות העולם על גבה.. כל כך אמיתי שלפעמים מתקשה בנימוס או ויסות עצמי. לפני מספר חודשים נפטרה סבתו, הסופרת לעיל, ולעמרי היה חשוב שאכיר את הדמות שהלכה בדרך כל בשר וליוותה אותו 24 שנים, כך הגעתי לספר, ששכב על שידת המיטה שלי חודשים ארוכים ולא הצלחתי אפילו ללכסן אליו מבט בגלל תירוצי תקופת מבחנים או איך אומרים בבוקרשט- "סזיונה". כשטסתי חזרה ארצה לחופשת הקיץ, לקחתי אותו איתי ובשדה עשיתי כל מה שאפשר כדי להתחמק מלקרוא ספר. פתחתי אותו 3 דק' לפני פתיחת ה'גייט'. ומאז. עד שהגעתי לישראל, הזמן עמד מלכת ונכנסתי לעולם שכולו פתח תקווה של שנות ה-40, בובת החרסינה הקסומה, העגלון שגסות רוחו קסמה לי, וסבתא של עמרי, שאישיותה וכשרונה גרמו לי להתייחס בביטול לכיסי האוויר במהלך הטיסה שבדרך כלל גורמים לי להריץ במוחי תסריטים של מיתה דואבת. בעצם אם להיות כנה- בכיתי כל הטיסה ומזל שישב לידי איש שהיה מכונס בעצמו לחלוטין ולא שם לב אליי, זה התאים לי פיקס כי אני מאד לא אוהבת ששואלים אותי אם הכל בסדר כשאני בוכה מספר ומוציאה מהגוף נוזלים אמוציונליים אמיתיים אחרי תקופה ארוכה שהייתי צריכה לפתח עור של פיל. הסיפור של דבורה ז"ל נחרט לי עמוק בלב, בחיים שלי לא שמעתי על ילדה בת 9 עם בגרות ותעצומת נפש בסדרי גודל כאלה, ירידה לפרטים יפהפיים, חריצות וחדוות עשייה שאני נוצרת בלב שלי לכל רגע משבר, ייאוש או עייפות החומר. אני מאושרת שהחיים של סבתא של עמרי נקשרו בנפשי כך או אחרת, ושהסיפור על שנים בודדות ונפלאות מחייה חתם לי את שנה ב' והחזיר אותי לחופשת הקיץ בלב פתוח ויכולת לתת מקום להרבה חמלה ורגש.