ספר טוב. ההתחברות שלי אליו בהתחלה היתה רצופה בקשיים עקב סגנון הכתיבה שלא היה ברור לי. הדבר נבע מהתארים והתוספות שנילווים לשם של האדם וסגנון הדיבור הכה גרמני. בכל מקרה לאחר שצלחתי את הקושי הזה, הסיפור עצמו הוא מרתק ומדבר על אומץ של שני אנשים שבדרך כלל לא שמים לב אליהם, אשר הצליחו להוציא את הגספו מגדרו.
בתוך הסיפור הזה ישנם עוד סיפורים נוספים שמלמדים אותנו על המציאות בזמן המלחמה ועל האזרחים הגרמנים שכל מציאות חייהם השתבשה. אני למשל כשהייתי חושבת על השואה לעולם לא התייחסתי כל כך לעם הגרמני , שהיטלר כפה עליהם להשתנות ולשנות את יחסם לזולת, שאם לא כן יורע להם. הרוע לזולת נכפה עליהם, למרות רצונם של בודדים לעזור הפחד ממה שעלול לקרות להם, גבר עליהם והם הבינו וידעו שרוע הוא סוג של גלגל הצלה עבורם ותעודת עניות בעיני הנאצים ליושרם ולאמונם.

ספר שנוגע בעניין הקרוב לי מאוד.
אני חיה עם שיתוק מוחין מלידה. שיתוק קל, אמנם, אבל משמעותי. צד ימין שלי משותק למחצה. בשל השיתוק הזה אני לא יכולה לעשות כל מיני דברים.

הספר הזה הרגיז אותי. אם מטרתו היא להסביר לאנשים על החיים עם שיתוק מוחין - הוא לא עושה זאת.
הרגיזה אותי הגישה של גילה ושל הוריה לשיתוק שלה.
שלושתם ממהרים מבית חולים אחד לאחר, מנסים למצוא תרופה. זו ממש אובססיה. לחפש לגילה מרפא.

גילה גם נמנעת מאתגרים, מתרצת כל דבר ב'אני לא יכולה'. רק כוח רצון חזק של אחרים מקדם אותה.
בגיל ההתבגרות-רק אז-היא לומדת להסתרק לבד, לאכול לבד ועוד. גם בכיסא גלגלים היא מסרבת לשבת עד גיל מאוחר יחסית. ואת כל הדברים האלו היא עושה למען אחרים. אף פעם לא למען עצמה.
רק בהמשך הספר היא לומדת לקבל את מצבה ואת העובדה שלא תהיה אף פעם אישה "רגילה". רק לקראת סופו היא מתמודדת עם אתגרים.

ועכשיו אספר לכם על גישה נוספת למחלה הזו. הגישה שלי. כי חשוב לי שתדעו שאפשר להתמודד עם הפגיעה הזו. הכל תלוי בדרך החיים.

נולדתי פגה ואחר כך גילו שאני משותקת. אף פעם לא הייתי "רגילה". אין לי למה להתגעגע. אני לא חושבת על העובדה הזו, אני לא מתווכחת עם הפגיעה שלי. היא איתי והיא לא מתכוונת להיעלם.

מאז שהייתי קטנה לימדו אותי "למצוא שיטה" מיוחדת לעשות דברים. חינכו אותי לעמוד מול אתגרים, אבל להיזהר. לא להיכנע מראש. כשאני עומדת מול משימה כלשהי אני בוחנת אותה, בוחנת את עצמי. אני מכירה את הגוף שלי, אני יודעת מה אני יכולה לעשות ומה לא. אני מוותרת על משימות מתוך זהירות, כמעט אף פעם לא מתוך כניעה. אני גם לומדת בבית ספר רגיל ובכיתה רגילה.

אני לא יודעת אם סימנון הוא כותב דגול. אני גם לא יודעת אפילו אם הוא מספר דגול. כי קטונתי. אבל מה שאני כן יודעת בוודאות זה שהוא אוהב אדם. זה מה שהוא. הוא יודע לקחת את הקורא איתו יד ביד וביחד לצאת למסע ליווי היכרות והבנה את גיבור סיפרו לאורך תהליכים שהוא עובר, לאורך תמורותיו ותהפוכותיו השקטות והסמויות, צעד צעד, לאט לאט, בשקט בשקט. הוא יודע לספר את הגיבור שלו בסבלנות ובהדרגה עד שהוא מביא את הקורא לידי הבנה מוחלטת של הגיבור ושל השינויים שהוא עובר. לדעתי סימנון הוא סופר שהוא סניגור, הוא סניגור שהוא פסיכולוג. הוא פסיכולוג שהוא מטפל, ודואג, כמעין אבא טוב שמכסה את גיבור סיפרו לפני השינה בשמיכה חמה ומלטף את ראשו ומרגיע אותו תוך שהוא אומר: זה בסדר, אל תדאג. בסוף כולם יבינו. בסוף כולם יקבלו אותך. אל תפחד, אתה תראה. שן עכשיו, נוח, ותחלום הרבה. כי זה מותר לחלום כמה שתרצה, תתחבר לעצמך, זה מותר, ותישאר שם. תישאר עם מי שאתה עכשיו, זה בסדר, אל תיפחד..