בחרתי לכתוב על סיפור אחד מתוך קובץ הסיפורים "סמוך ונראה" את הסיפור "שני תלמידי חכמים היו בעירנו". עגנון, ידוע במשיכתו באף את הקורא והכנסתו למלכודת מחשבתית\עלילתית. לפני שאכתוב משהו על הסיפור הזה, אספר מעשה דומה. (לא ממש, אבל רעיונית) באחת העיירות הגדולות באירופה, (לפני 150-200 שנה, או מעט פחות) , הייתה לרב העיירה הגדולה קופת צדקה (גמ"ח) שממנה היה השמש שלו נותן הלוואות למי שֶמָךְ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ אך כל חודש היה צריך להחזיר תשלום מתוך ההלוואה, והפנקס פתוח והיד רושמת, והגבאים נפרעים תדיר מהלווים. גביר אחד שירד מנכסיו, ביקש - וקיבל - סכום נכבד כהלוואה עד שה' ירחיב את גבולו. משחלפו ימים רבים, ובעת ששפר מזלו של הגביר, הוא בא אל הרב להחזיר את הכסף, אולם הגבאי לא היה, והרב שם את הכסף בתוך הגמרא והבטיח שימחקו את ההלוואה מספר החשבונות. הרב שכח מהעניין. וכשהגיע מועד הפירעון בא הגבאי לגבות את הכסף. הלווה אמר שהחזיר לרב. הרב אמר שהוא לא זוכר דבר כזה. בין כך- ובין כך יצא שם רע על הלווה וכולם נידו אותו, עד שנאלץ לעזוב את העיר בבושה גדולה ובצער רב. ערב פסח הגיע ובביתו של הרב עשו בדיקת חמץ כולל בדיקת הספרים וְנִעוּרָם, הנה מתוך אחד הספרים נפלו שטרות רבים. הרב נזכר במעשה עם הגביר ותפש את ראשו ואמר: "אוי לי מיום הדין, ואיך אמצא את האיש? ואיך אחלה פניו?" נשלחו שליחים לערים סמוכות והאיש נמצא. הרב ביקש ממנו מחילה. האיש סירב למחילה זו. "ומי יחזיר את הכבוד שאבד ואת השם טוב שהיה לי?" שאל. הרב הציע שהוא יכריז בבית הכנסת קבל עם ועדה שזה באשמתו. האיש סירב, בנימוק שהאנשים יחשבו שהרב החזיר מכיסו. לבסוף הציע הרב הגאון שישיא את בתו לבנו של הגביר (שהיה עם הארץ גמור). כאן כבר הסכים הגביר שהרי להיות מחותן של האדמו"ר אינו דבר של מה בכך. וזו הוכחה שהוא לא גנב דבר. ראו מה כוחה של הלבנת פנים! את כל זה כתבתי כדי להמעיט ככל האפשר בספוילרים בהמשך. ==================== כבר מהעמודים הראשונים בסיפור "שני תלמידי חכמים היו בעירנו". רואים בבירור את כיוון מחשבתו של עגנון ביצירות ניגודים רבים ומהותיים. מצד אחד - צעיר עני בנו של הטוחן שאמנם ידע את פרקו ובעל שכל חריף, אך עיקר עיסוקו בסיוע בטחנת הקמח. ובין לבין למד מעט עם ילדי הכפר אצל הַמְלַמֵּד (במלעיל) וממולו - עילוי תורני, ר' שלמה, בנם של קדושים וגאונים עם שושלת יוחסין רמת מעלה. שנישא זה מכבר לבתו של הגביר העשיר. עם מות אביו של משה פנחס, ומכירת טחנת הקמח, משה פנחס שם פעמיו לבית המדרש הישן (שם גם ישן בלילות) ללמוד תורה ולהחכים, ורק אחת לשבוע היה מגיע אל בית אמו, וכך, כאוטודידקט, השלים את כל התלמוד ישר והפוך, ואף שלט גם בקבלה כגדול תלמידי החכמים. בינתיים מגיע לעיירה העילוי הגדול בנם של קדושים, אשר מתמקם בבית מדרש אחר. שמעו הולך וגדל עד שמשה פינחס עוזב את בית המדרש הישן והולך לשמוע תורה מפי העילוי הגדול. נפשו של בן הטוחן נקשרה בנפש העילוי, עד שכאשר למדו בשקלא וטריא, דומה היה שמלאכים מטים אזנם לפילפוליהם. אולם יום אחד אמר העילוי דבר מה וברגע של זחיחות דעת עלב במשה פנחס וזה לא ידע את נפשו מצער, עזב את בית המדרש ואף לבית המדרש הישן לא חזר, אלא מצא מקום אחר להרחיב את ידיעותיו. וגם כדי שלא ימצאו אותו. אף על פי כן העילוי שלח שליחים לבקש את מחילתו וכולם חזרו כלעומת שבאו. גם העילוי עצמו ניסה להפיס את דעתו, אך תשובתו הייתה תמיד: "לא יהיה חלקי עמו, לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא" (כאן זה המקום לספוילר, אך לא אביא אותו) הערת אגב. (של כותב הסקירה) אמר רבי חייא בר אבא ) מסכת קידושין, דף ל' עמוד ב') : אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר"אֶת וָהֵב בְּסוּפָה" אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ. אך בסיפור כאן, זה לא המקרה! כאן הייתה העלבה אישית, ולא ויכוח תלמודי. ועוד בפני רבים שהפכו את משה פנחס למשל ולשנינה. הסיפור נודד למקומות ומחוזות אחרים ועוקב אחר שני החכמים. בכל עת שהעילוי היה נותן דרשה מפולפלת, היה משה פנחס נוכח במקום ולו רק כדי לבטל את דבריו של העילוי אם בהבאת ראיות סותרות מגמרא זו או אחרת, או בדקדוקי עניות מ'התוספות' ומהמהרש"ל, עד להפרכתם ולהעמדתם של דברי העילוי על כרעי תרנגולת וכן הלאה כיוצא בזה,(מעין ניסיון להעליב את העילוי אולי בכך יבוא התיקון להעלבה הראשונה) אך תמיד היה מענה לעילוי. קנאה רבה הייתה לו למשה פנחס, אך העילוי תמיד האיר לו פנים. וניסו להפיסו, אך משה פנחס בשלו. צער רב היה לו לעילוי הגדול, רבי שלמה. בינו לבין עצמו אמר : לו בנותיי לא היו נשואות, הייתי משיא לו אחת מהן, עתה שאין זה כך, יצא בהודעה וגם רשם בצוואתו שהוא מצווה שיקברו אותו ליד משה-פנחס לכשיגיע זמנו להיפטר מהעולם הזה. ויהי כי ארכו הימים ומשה-פינחס נפטר לבית עולמו - ונטמן בבית החיים שבפאתי העיר. חלפו עוד שנים אחדות ורבי שלמה העילוי הגדול, שהפך לגאון גדול, ורבה הנערץ של העיר, הרגיש שקיצו קרב, ברך את בני ביתו ומשרתיו וטרח להזכיר שיקברו אותו ליד קברו של משה-פינחס. וכך היה. אך לכשהפשירו השלגים נתגלה כי רבי שלמה קבור ליד "בעל אות ומופת" סבו הדגול (של רבי שלמה) שאף שמו היה רבי פינחס, הרחק-הרחק מקברו של משה פינחס. אולם כבר כתבנו בתחילה את דבריו של משה פנחס "לא יהיה חלקי עמו, לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא" וכך נתקיימה "קללתו" של משה פנחס "לא יהיה חלקי עמו, לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא" (המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא) ======= לכאורה נדמה היה שהסופר המהולל ש"י עגנון מנסה לספר לנו על הקנאה הרבה, לא כן הדבר. את מה שהוא באמת רצה לומר מופיע בשורה האחרונה של הסיפור. (ולשם כך כדאי לקרוא) עגנון - זה עולם אחר בספרות היהודית ובכלל. מומלץ בחום גם למי שאינו מצוי בהוויות אביי ורבא, אבל מבין דבר או חצי דבר בהלבנת פנים בפרהסייה. יש עוד מה להוסיף ולהעמיק בסיפור מיוחד זה ולהוסיף תובנות ורעיונות, אך אני בדעה של "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַ*קּוֹצְרִים* ה' עִמָּכֶם" וכל מטרתי לגרות את הקורא ולהטעימו מעט מעגנון. יש שיבינו את הסיפור באופנים אחרים, אך כפי שכתבה כאן אחת המבקרות "לכל אחד יש את העגנון שלו" ולקוראים ינעם.

"זקנה אחת הייתה בירושלים, זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם. צדקת... אלמלא שאין הנשים יכולות להידמות למלאכים, הייתי מדמה אותה למלאך אלוקים... אלמלא בגדי זקונה שעליה, לא ניכר בה שמץ זיקנות..." עגנון מתאר כאן אישה צדקת ומושלמת מכל הבחינות. (לא הבאתי את כל הפסקה, מלאת הכתרים שקשר עגנון בפתיח לנובלה "תהילה". וכבר לאחר תיאור זה עלו בי תהיות, מה מטרת הסופר בתיאור המופלג הזה. ברור היה לי שה"תעלול" הידוע של עגנון ליצירת ניגודיות, אם זה כמקבילה לו עצמו, או כלפי אחרים, או כלפי מושא הכתיבה הראשי (הגברת הזקנה והיפה) אותה פגש לראשונה בעת חיפושו אחר ביתו של אחד החכמים - בא יבוא. ואולי גם מוסר השכל מיוחד. כאמור עגנון (או המספר) - בפגישתו הראשונה עם הצדקת - מחפש את ביתו של אחד החכמים בעיר העתיקה ואינו מוצא. לעזרתו באה הזקנה הנחמדה, אשר נושאת פח מים גדול. הוא מבקש אותה שמא יודעת היא את מעונו של החכם. לא זו בלבד שהיא מתעקשת ללוותו עד לבית החכם, אלא מונעת ממנו לשאת את פח המים עבורה. מבחינתה של הצדיקה הזו, אלה שתי מצוות חשובות שאין עושים אותן כלאחר יד. לבטח אין ממעטין את המצוות ע"י שיתוף הזולת. ימים אחדים לאחר מעשה זה, הכותב פוגש שוב את הצדיקה וברצונו לידע את מקום מגוריה של אחת הרבניות, אלמנתו של רב ידוע, אשר עתה גרה בגפה בין החומות. כשבאמתחתו דרישת שלום מהנכד של הרבנית אותו פגש בהיותו בחוץ לארץ. (הצדיקה מטפלת באופן קבוע ומתמיד ברבנית וסועדת אותה בחוליה) הוא מוסר דרישת שלום לרבנית מהנכד השוהה בחו"ל, וזו שואלת אם הנכד שלח לה "דבר-מה" בחכמתו כי רבה, מבחין הכותב שהרבנית ספונה תחת בגדים רבים בעיצומו של חורף ירושלמי עז. וכמי "שנזכר" הוציא מכיסו מספר שטרות כסף ואמר שנכדהּ "שלח" על מנת לקנות לה תנור חימום. אומר ועושה: הלך לשוק וקנה עבורה תנור שהגיע לביתה ע"י שליח. לאחר ימים אחדים בא לבקר את הרבנית כדי לשאול "איך התנור? האם מרוצה את ממנו?". והתגובה שקיבל מהרבנית, הייתה: " ואם מרוצה אני, כלום ימעיט את ריחו...?" (בסיום אעמוד על האריכות של קטע זה עם התנור) אט, אט, מתגלה לנו, (וגם לכותב) כבדרך אגב, שמה של הצדקת, תחילה בכינוי "תלי", מספר פעמים, ואחר מכן שמה המלא *תהילה* שכשמה כן היא. לתהילה לשם ולתפארת. אולם גולת הכותרת של סיפור זה, הוא דווקא עיקר העניין. לפני 93 שנים בהיותה של תהילה בגיל 11 ארסוה הוריה לשרגא, חתן בגיל 12, וכאשר תעבור שנה יינשאו זה לזו. והדברים נכתבו ונחתמו בטבעת המלך כיאה לבת ישראל כשרה שמעתה נחשבת היא מאורסת, ואין לאיש אחר דין ודברים בקידושיה. אך לאחר זמן נודע לאביה - שהיה בין מתנגדי החסידות - כי חתנו המיועד ואביו שוהים מדי פעם בחצר של החסידים, רחמנא ליצלן. בכעסו הרב, זימן את חתנו ואביו וקרע לעיניהם את שטר האירוסין וביטל , מינה וביה, את אירוסיה של תהילה, אך מנהג היה שכאשר מבטלים אירוסין, יש לבקש מחילה וסליחה מהחתן ומהוריו, ואת המחילה הזו לא טרח אביה של תהילה לבקש. (להווי ידוע שבאותה תקופה רבתה המחלוקת בין אוהדי החסידות לבין הליטאים [מתנגדים, במלעיל] ובעירה של תהילה הס מלהזכיר "חסידים", וכל מי שהשתייך להם, נוּדָּה מהציבור ואף לבית הכנסת לא הורשה להיכנס) את תהילה השיאו לאדם אחר ונולדים לה שלושה ילדים וכאן לכאורה מסתיים סיפורנו. אולם טרגדיות פוקדות את תהילה, שני בניה מתים בצעירותם, ובתה ממירה את דתה. ****** תהילה הייתה אישה אמידה וכאשר הגיעה לירושלים, סייעה בממונה לכל דורש, וכשאזל ממונה, סייעה בגופה ממש לכל דכפין וטרחה עבור כל מי שכוחו תש ובמיוחד לאלמנה הרבנית. רק ענן גדול העיב על חייה, הסליחה והמחילה שלא ביקש אביה כשביטל את אירוסיה הראשונים. במשך 93 שנים נשאה על גבה, כחטוטרת, את הצער הגדול הזה. כן, כן, בעת סיום הסיפור, תהילה כבר בת 104 !! וכאן נכנס הסופר שלנו לפעולה להחזיר טובה לתהילה רבת החסד, לכתוב עבורה באותיות של קדושה מכתב מחילה מחתנה הראשון. ימים אחדים לאחר כתיבה מכתב הסליחה, השיבה תהילה את נשמתה לבורא. ***** האם הטיפול ברבנית, והנתינה הגדולה שלה היו מעין ניסיון לכפר על החטא הגדול שחטא אביה?! נדמה שכן, בוודאי, שהרי עד יום מותה לא חדלה ממחשבה על הצורך בבקשת מחילה, גם כאשר לא היא שחטאה, ולבטח כאשר חתנה הראשון כבר הלך לעולמו 30 שנה לפני התרחשות סיום הסיפור. אין פלא שעגנון קושר כתרים לראשה ומדמה אותה למלאך אלוקים. ****** לא מעט דברים למדתי מסיפור קצר זה, והנה *רק* אחדים מהם. * תמיהה שתמהתי ונשארה בגדר תמיהה: שהרי כתוב במפורש: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים *וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת* אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתו"ּ. והרי תהילה לא חטאה, אלא אביה, ומדוע באה עליה הצרה הזו, של מיתת בניה בחייה?! * שנתינה לזולת צריכה להיות מושלמת ללא הצורך בהכרת הטוב מצד המקבל, בדיוק כפי שנהגה הצדקת תהילה. * שלאחר הנתינה אין לצפות לקבלת הערכה, בניגוד לגיבורנו שהלך לראות "איך התנור" *שגם אם אנחנו לא אשמים במשהו ואלה הם הורינו שחטאו בגיננו, בהיותינו עולי ימים, שומה עלינו לנסות לתקן את שאפשר. ולנו עצמנו יש להיזהר מביטול סיכומים, בין בכתב בין בע"פ, מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ. לקרוא עגנון ביום שבת, זה עונג שבת ממש.

"זקנה אחת הייתה בירושלים, זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם. צדקת... אלמלא שאין הנשים יכולות להידמות למלאכים, הייתי מדמה אותה למלאך אלוקים... אלמלא בגדי זקונה שעליה, לא ניכר בה שמץ זיקנות..." עגנון מתאר כאן אישה צדקת ומושלמת מכל הבחינות. (לא הבאתי את כל הפסקה, מלאת הכתרים שקשר עגנון בפתיח לנובלה "תהילה". וכבר לאחר תיאור זה עלו בי תהיות, מה מטרת הסופר בתיאור המופלג הזה. ברור היה לי שה"תעלול" הידוע של עגנון ליצירת ניגודיות, אם זה כמקבילה לו עצמו, או כלפי אחרים, או כלפי מושא הכתיבה הראשי (הגברת הזקנה והיפה) אותה פגש לראשונה בעת חיפושו אחר ביתו של אחד החכמים - בא יבוא. ואולי גם מוסר השכל מיוחד. כאמור עגנון (או המספר) - בפגישתו הראשונה עם הצדקת - מחפש את ביתו של אחד החכמים בעיר העתיקה ואינו מוצא. לעזרתו באה הזקנה הנחמדה, אשר נושאת פח מים גדול. הוא מבקש אותה שמא יודעת היא את מעונו של החכם. לא זו בלבד שהיא מתעקשת ללוותו עד לבית החכם, אלא מונעת ממנו לשאת את פח המים עבורה. מבחינתה של הצדיקה הזו, אלה שתי מצוות חשובות שאין עושים אותן כלאחר יד. לבטח אין ממעטין את המצוות ע"י שיתוף הזולת. ימים אחדים לאחר מעשה זה, הכותב פוגש שוב את הצדיקה וברצונו לידע את מקום מגוריה של אחת הרבניות, אלמנתו של רב ידוע, אשר עתה גרה בגפה בין החומות. כשבאמתחתו דרישת שלום מהנכד של הרבנית אותו פגש בהיותו בחוץ לארץ. (הצדיקה מטפלת באופן קבוע ומתמיד ברבנית וסועדת אותה בחוליה) הוא מוסר דרישת שלום לרבנית מהנכד השוהה בחו"ל, וזו שואלת אם הנכד שלח לה "דבר-מה" בחכמתו כי רבה, מבחין הכותב שהרבנית ספונה תחת בגדים רבים בעיצומו של חורף ירושלמי עז. וכמי "שנזכר" הוציא מכיסו מספר שטרות כסף ואמר שנכדהּ "שלח" על מנת לקנות לה תנור חימום. אומר ועושה: הלך לשוק וקנה עבורה תנור שהגיע לביתה ע"י שליח. לאחר ימים אחדים בא לבקר את הרבנית כדי לשאול "איך התנור? האם מרוצה את ממנו?". והתגובה שקיבל מהרבנית, הייתה: " ואם מרוצה אני, כלום ימעיט את ריחו...?" (בסיום אעמוד על האריכות של קטע זה עם התנור) אט, אט, מתגלה לנו, (וגם לכותב) כבדרך אגב, שמה של הצדקת, תחילה בכינוי "תלי", מספר פעמים, ואחר מכן שמה המלא *תהילה* שכשמה כן היא. לתהילה לשם ולתפארת. אולם גולת הכותרת של סיפור זה, הוא דווקא עיקר העניין. לפני 93 שנים בהיותה של תהילה בגיל 11 ארסוה הוריה לשרגא, חתן בגיל 12, וכאשר תעבור שנה יינשאו זה לזו. והדברים נכתבו ונחתמו בטבעת המלך כיאה לבת ישראל כשרה שמעתה נחשבת היא מאורסת, ואין לאיש אחר דין ודברים בקידושיה. אך לאחר זמן נודע לאביה - שהיה בין מתנגדי החסידות - כי חתנו המיועד ואביו שוהים מדי פעם בחצר של החסידים, רחמנא ליצלן. בכעסו הרב, זימן את חתנו ואביו וקרע לעיניהם את שטר האירוסין וביטל , מינה וביה, את אירוסיה של תהילה, אך מנהג היה שכאשר מבטלים אירוסין, יש לבקש מחילה וסליחה מהחתן ומהוריו, ואת המחילה הזו לא טרח אביה של תהילה לבקש. (להווי ידוע שבאותה תקופה רבתה המחלוקת בין אוהדי החסידות לבין הליטאים [מתנגדים, במלעיל] ובעירה של תהילה הס מלהזכיר "חסידים", וכל מי שהשתייך להם, נוּדָּה מהציבור ואף לבית הכנסת לא הורשה להיכנס) את תהילה השיאו לאדם אחר ונולדים לה שלושה ילדים וכאן לכאורה מסתיים סיפורנו. אולם טרגדיות פוקדות את תהילה, שני בניה מתים בצעירותם, ובתה ממירה את דתה. ****** תהילה הייתה אישה אמידה וכאשר הגיעה לירושלים, סייעה בממונה לכל דורש, וכשאזל ממונה, סייעה בגופה ממש לכל דכפין וטרחה עבור כל מי שכוחו תש ובמיוחד לאלמנה הרבנית. רק ענן גדול העיב על חייה, הסליחה והמחילה שלא ביקש אביה כשביטל את אירוסיה הראשונים. במשך 93 שנים נשאה על גבה, כחטוטרת, את הצער הגדול הזה. כן, כן, בעת סיום הסיפור, תהילה כבר בת 104 !! וכאן נכנס הסופר שלנו לפעולה להחזיר טובה לתהילה רבת החסד, לכתוב עבורה באותיות של קדושה מכתב מחילה מחתנה הראשון. ימים אחדים לאחר כתיבה מכתב הסליחה, השיבה תהילה את נשמתה לבורא. ***** האם הטיפול ברבנית, והנתינה הגדולה שלה היו מעין ניסיון לכפר על החטא הגדול שחטא אביה?! נדמה שכן, בוודאי, שהרי עד יום מותה לא חדלה ממחשבה על הצורך בבקשת מחילה, גם כאשר לא היא שחטאה, ולבטח כאשר חתנה הראשון כבר הלך לעולמו 30 שנה לפני התרחשות סיום הסיפור. אין פלא שעגנון קושר כתרים לראשה ומדמה אותה למלאך אלוקים. ****** לא מעט דברים למדתי מסיפור קצר זה, והנה *רק* אחדים מהם. * תמיהה שתמהתי ונשארה בגדר תמיהה: שהרי כתוב במפורש: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים *וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת* אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתו"ּ. והרי תהילה לא חטאה, אלא אביה, ומדוע באה עליה הצרה הזו, של מיתת בניה בחייה?! * שנתינה לזולת צריכה להיות מושלמת ללא הצורך בהכרת הטוב מצד המקבל, בדיוק כפי שנהגה הצדקת תהילה. * שלאחר הנתינה אין לצפות לקבלת הערכה, בניגוד לגיבורנו שהלך לראות "איך התנור" *שגם אם אנחנו לא אשמים במשהו ואלה הם הורינו שחטאו בגיננו, בהיותינו עולי ימים, שומה עלינו לנסות לתקן את שאפשר. ולנו עצמנו יש להיזהר מביטול סיכומים, בין בכתב בין בע"פ, מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ. לקרוא עגנון ביום שבת, זה עונג שבת ממש.

בעבר כתבתי שיש סופרים ש"אם קראת אחד מספריהם קראת את כולם", והוספתי "לא כן בספריו של חיים סבתו". למגינת לבי גיליתי שהסיפא של ההצהרה הנ"ל תקפה גם לגבי ספרו האחרון "בשפריר חביון". אין בספר שום חידוש מרעיש. רק "פנים חדשות" או מקומות גאוגרפים "המודבקים" לחלק מסיפורים קודמים שהופיעו ב"בואי הרוח" (גם בית מזמיל וגם אמפטיה לניצול שואה) או ב"תיאום כוונות" (קטעים נרחבים על מלחמת יום הכיפורים). ומי שיתאמץ ימצא גם דמיון רב ל"כעפעפי שחר". העברית המשובחת והגבוהה היא, לעניות דעתי, קרן האור היחידה שמצדיקה הוצאת ספר שכזה והמולת תקשורת. למי שלא קרא מספריו של סבתו – וזה הספר הראשון שהוא קורא – בהחלט ימצא בספר את כל המרכיבים האיכותיים מהם בנויה סיפורת על שלל מרכיביה, אך לי - שכבר קראתי את כל ספריו - נראה לי, כפי שכתבתי בפתיח, שאין חידוש בספר זה וכך גם מספר הכוכבים שהענקתי לספר.

אז מה היה לנו? כריכה מעט *מוזרה* שמתאימה לרומן רומנטי ולא לספר בלשי (אם כי בסוף הספר ממש בעמודים האחרונים יש אירוע המספק את התשובה לתצלום הכריכה). איכות ירודה של הדפים, שדומה ונעשו בתקופת ה"פפירוס" במחיר הזול. אין המלצה של "הניו יורק טיימס" מלבד זאת, ספר לא רע כלל, אם לא למעלה מזה. שתי רציחות "בזו אחר-זו" בהפרש 15 שנים. (וגם לא מעט "רציחות משנה" שקשורות בדוחק/בעקיפין לעלילה) (תחילת הסיפור מזכירה מעט, אבל *רק מעט*, את הרעיון בספר "השתיקה" של יאן קוסטין וגנר) התוכן בקיצור 15 שנים לפני קרות האירוע הנוכחי, נרצחה אישה צעירה, ג'יימי אוונס, בעת שיצאה לריצת בוקר בפארק, באזור שמעולם לא הייתה פשיעה חמורה, למעט מקרי-שוד קטנים. תכולת ארנקה נלקחה, ועד לאירוע סיפורנו - כאמור 15 שנים - לא נמצא כל קצה חוט לרציחתה. הנרצחת השנייה "בת זמננו", (כלומר הדמות שסביבהּ נסב סיפורנו) נטלי אולדריג', שחקנית תיאטרון מצליחה במיוחד וכשרונית (בטעות נכתב בספר שהייתה מועמדת לפרס נובל, כאשר אולי התכוונו ל"אוסקר" קולנועי, או פרס חשוב של התיאטרון) שהייתה חברתה הטובה של ג'יימי אוונס, ואף למדו משחק יחד והתגוררו בדירה משותפת שכאמור נרצחה 15 שנים קודם לאירועים הנוכחיים. זאת לדעת! את הרצח הראשון לא פענחו ויש שנטו לחשוב שיש קשר כלשהו בין שתי הרציחות או, לפחות, זה אותו הרוצח. (או על אותו רקע). לענייננו: שנה לפני הירצחה של השחקנית,נטלי רייס אולדריג', היא נפרדה מבעלה, גרג אולדריג' שגם היה הסוכן המקצועי שלה, וקשרה חוזה עם סוכן אחר ואף עברה להתגורר בגפה - מרחק רב ממגוריה הקודמים, אך בקרבת מקום עיסוקה - לאמר, בימות ברודווי. חלק משיקוליה למעבר היה, שהיא יודעת/חושדת כמעט בוודאות מי רצח את חברתה. בחלוף זמן, שכנה שעברה ליד ביתה החדש, ראתה שדלת הרכב שבחנייה פתוחה, ונכנסה לבית השחקנית, שם גילתה, לתדהמתה, שהשחקנית פצועה קשה מירי - ולאחר זמן מתה מפצעיה חלפו שנתיים מהירצחה, של השחקנית המהוללת, (שנודעה בביצועיה המושלמים במחזה "חשמלית ושמה תשוקה" בתפקיד *בלאנש דיבואה*) וטרם נמצא החשוד המידי. גרג אולדריג', אמנם נחקר מספר פעמים, אך לא ניתן היה לקשור אותו לרצח פרודתו/גרושתו השחקנית, למרות שגם הכנסתו נתמעטה, בשל המעבר של השחקנית לסוכן שחקנים אחר, אך היה זה מעין "מניע קטן" ותו לא. התובע המחוזי הטיל על עוזרת התובע, אמלי וואלס, שזה עתה חזרה מהחלמה ממושכת לאחר מחלת לב, לטפל בתיק, זאת לאחר שנמצאה "ראיית הזהב" בדמות הפושע, ג'ימי איסטון, *האסיר המתמיד* אשר סיפר (כמובן בתמורה לעסקת טיעון בהפחתת עונשו על עבירות רכוש שביצע) כי גרג אולדריג' הציע לו סכום נכבד כדי שירצח את השחקנית, ואף שילם לו מקדמה. אולם הפושע נסוג מביצוע הרצח ו*שמר לעצמו* את המקדמה, כך לטענתו. מתוך כך למד התובע שגם אם גרג לא רצח את רעייתו לשעבר, הרי הוא מעורב עד צוואר ברציחתה. בית המשפט, בדיון מקדמי, קבע כי יש לדון בתיק זה בפני מושבעים. הפרקליטה, אמלי וואלס, הצליחה באותות ובמופתים, ובעיקר בסיוע עדותו של הפושע, דג הרקק, להביא להסכמה פה-אחד של המושבעים להרשעתו של גרג אולדריג' ברצח רעייתו לשעבר, השחקנית. "חף מפשע" המשיך וטען המורשע, ללא הועיל. ובאין ראיות הסותרות את עדותו המרשיעה של הפושע, איסטון, היה ברור לכל, כי גם ערעור ללא הזמת עדותו של הפושע, ג'ימי איסטון, רק ישאיר את ההרשעה על כנה. האם בכך תם הסיפור?!, ממש לא. עוד יחלפו 130 עמודים, די מרתקים, עד להפתעה בתוך הפתעה לדמותו של הרוצח. אף על פי שמבחינתה של הפרקליטה העניין הסתיים וההרשעה חזקה ומוחלטת, ונטולת ערעור, הרגישה בלבה שמשהו כאן לא תקין "זה היה קל מדי" כך חשבה, ולקחה יוזמה משלה לחקור עוד ועוד. עד לתוצאה המפתיעה, שאפילו ג'ון גרישם ב"חף מפשע" לא היה חושב עליה. ומה עם הרצח הראשון של חברתה?! אל דאגה! גם הוא יבוא על פתרונו. רמז - הא בהא תליא. הסיפור עצמו יפה ואין בו רגע דל, (נו, טוב, יש קטעים אחדים משעממים למדי ) למרות אורכו של הספר (/336עמודים). יש לא מעט "פטפטת", אך סבירה להכרת הדמויות. את הסיפור מעטרים סיפורי מִשְנה מעניינים שאחד מהם אולי יביא "שובר שוויון" מול עדותו של הפושע, שבגינו הורשע גיבור סיפורנו. מעבר לזה לא אגלה דבר, ואשמור על זכות השתיקה. 4 כוכבים (****). לא משום שאני חושב שהספר טוב עד כדי-כך, אלא מהעובדה שאני לא בקי כל כך בז'נר הזה ולא היה לי עם מי/מה להשוות. נכתב ביום חול.

אז מה היה לנו? כריכה מעט *מוזרה* שמתאימה לרומן רומנטי ולא לספר בלשי (אם כי בסוף הספר ממש בעמודים האחרונים יש אירוע המספק את התשובה לתצלום הכריכה). איכות ירודה של הדפים, שדומה ונעשו בתקופת ה"פפירוס" במחיר הזול. אין המלצה של "הניו יורק טיימס" מלבד זאת, ספר לא רע כלל, אם לא למעלה מזה. שתי רציחות "בזו אחר-זו" בהפרש 15 שנים. (וגם לא מעט "רציחות משנה" שקשורות בדוחק/בעקיפין לעלילה) (תחילת הסיפור מזכירה מעט, אבל *רק מעט*, את הרעיון בספר "השתיקה" של יאן קוסטין וגנר) התוכן בקיצור 15 שנים לפני קרות האירוע הנוכחי, נרצחה אישה צעירה, ג'יימי אוונס, בעת שיצאה לריצת בוקר בפארק, באזור שמעולם לא הייתה פשיעה חמורה, למעט מקרי-שוד קטנים. תכולת ארנקה נלקחה, ועד לאירוע סיפורנו - כאמור 15 שנים - לא נמצא כל קצה חוט לרציחתה. הנרצחת השנייה "בת זמננו", (כלומר הדמות שסביבהּ נסב סיפורנו) נטלי אולדריג', שחקנית תיאטרון מצליחה במיוחד וכשרונית (בטעות נכתב בספר שהייתה מועמדת לפרס נובל, כאשר אולי התכוונו ל"אוסקר" קולנועי, או פרס חשוב של התיאטרון) שהייתה חברתה הטובה של ג'יימי אוונס, ואף למדו משחק יחד והתגוררו בדירה משותפת שכאמור נרצחה 15 שנים קודם לאירועים הנוכחיים. זאת לדעת! את הרצח הראשון לא פענחו ויש שנטו לחשוב שיש קשר כלשהו בין שתי הרציחות או, לפחות, זה אותו הרוצח. (או על אותו רקע). לענייננו: שנה לפני הירצחה של השחקנית,נטלי רייס אולדריג', היא נפרדה מבעלה, גרג אולדריג' שגם היה הסוכן המקצועי שלה, וקשרה חוזה עם סוכן אחר ואף עברה להתגורר בגפה - מרחק רב ממגוריה הקודמים, אך בקרבת מקום עיסוקה - לאמר, בימות ברודווי. חלק משיקוליה למעבר היה, שהיא יודעת/חושדת כמעט בוודאות מי רצח את חברתה. בחלוף זמן, שכנה שעברה ליד ביתה החדש, ראתה שדלת הרכב שבחנייה פתוחה, ונכנסה לבית השחקנית, שם גילתה, לתדהמתה, שהשחקנית פצועה קשה מירי - ולאחר זמן מתה מפצעיה חלפו שנתיים מהירצחה, של השחקנית המהוללת, (שנודעה בביצועיה המושלמים במחזה "חשמלית ושמה תשוקה" בתפקיד *בלאנש דיבואה*) וטרם נמצא החשוד המידי. גרג אולדריג', אמנם נחקר מספר פעמים, אך לא ניתן היה לקשור אותו לרצח פרודתו/גרושתו השחקנית, למרות שגם הכנסתו נתמעטה, בשל המעבר של השחקנית לסוכן שחקנים אחר, אך היה זה מעין "מניע קטן" ותו לא. התובע המחוזי הטיל על עוזרת התובע, אמלי וואלס, שזה עתה חזרה מהחלמה ממושכת לאחר מחלת לב, לטפל בתיק, זאת לאחר שנמצאה "ראיית הזהב" בדמות הפושע, ג'ימי איסטון, *האסיר המתמיד* אשר סיפר (כמובן בתמורה לעסקת טיעון בהפחתת עונשו על עבירות רכוש שביצע) כי גרג אולדריג' הציע לו סכום נכבד כדי שירצח את השחקנית, ואף שילם לו מקדמה. אולם הפושע נסוג מביצוע הרצח ו*שמר לעצמו* את המקדמה, כך לטענתו. מתוך כך למד התובע שגם אם גרג לא רצח את רעייתו לשעבר, הרי הוא מעורב עד צוואר ברציחתה. בית המשפט, בדיון מקדמי, קבע כי יש לדון בתיק זה בפני מושבעים. הפרקליטה, אמלי וואלס, הצליחה באותות ובמופתים, ובעיקר בסיוע עדותו של הפושע, דג הרקק, להביא להסכמה פה-אחד של המושבעים להרשעתו של גרג אולדריג' ברצח רעייתו לשעבר, השחקנית. "חף מפשע" המשיך וטען המורשע, ללא הועיל. ובאין ראיות הסותרות את עדותו המרשיעה של הפושע, איסטון, היה ברור לכל, כי גם ערעור ללא הזמת עדותו של הפושע, ג'ימי איסטון, רק ישאיר את ההרשעה על כנה. האם בכך תם הסיפור?!, ממש לא. עוד יחלפו 130 עמודים, די מרתקים, עד להפתעה בתוך הפתעה לדמותו של הרוצח. אף על פי שמבחינתה של הפרקליטה העניין הסתיים וההרשעה חזקה ומוחלטת, ונטולת ערעור, הרגישה בלבה שמשהו כאן לא תקין "זה היה קל מדי" כך חשבה, ולקחה יוזמה משלה לחקור עוד ועוד. עד לתוצאה המפתיעה, שאפילו ג'ון גרישם ב"חף מפשע" לא היה חושב עליה. ומה עם הרצח הראשון של חברתה?! אל דאגה! גם הוא יבוא על פתרונו. רמז - הא בהא תליא. הסיפור עצמו יפה ואין בו רגע דל, (נו, טוב, יש קטעים אחדים משעממים למדי ) למרות אורכו של הספר (/336עמודים). יש לא מעט "פטפטת", אך סבירה להכרת הדמויות. את הסיפור מעטרים סיפורי מִשְנה מעניינים שאחד מהם אולי יביא "שובר שוויון" מול עדותו של הפושע, שבגינו הורשע גיבור סיפורנו. מעבר לזה לא אגלה דבר, ואשמור על זכות השתיקה. 4 כוכבים (****). לא משום שאני חושב שהספר טוב עד כדי-כך, אלא מהעובדה שאני לא בקי כל כך בז'נר הזה ולא היה לי עם מי/מה להשוות. נכתב ביום חול.