רץ•לפני 11 שניםזו ארץ זו- גולדה באמת קבעה שיא עולמי לאיוולת השלטון, אך לצערי אני משוכנע שרק השיא של אסתר שחמורוב ב- 100 מטר לא נישבר מאז ( חשבנו שכן אבל אז צצה בעיית הסבתא מאוקראינה ).על הביקורת של עודד על זו ארץ זו מאת דודו גבע
זו ארץ זודודו גבעגדלתי על הספר הזה. קניתי אותו במהדרותו הראשונה (לא זו שתמונתה מובאת כאן) מכספי הבר מצווה שלי. קראתי בו הלוך ושוב לאורך ולרוחב, עד כדי כך שנבחנתי עליו פעם במבחן בקיות - וזכיתי בפרס. גם כנער ראיתי את ההשפעות של mad על מחבריו, ורק בהמשך יכולתי לראות את השפעות מונטי פייטון ( בעיקר באיורים), פאנצ' , סטידמן ואפילו ילקוט הכזבים. ברור שלא הכל עובר היום באותה הצורה. הטראגי בכתיבה סאטירית שהיא ממהרת להשחק עם שוניי הטעם וחלוף המאורעות. מעט שובר את מחסום הזמן ונשאר לדורות. עם זאת "אהוב נעורי" (שנכרך מחדש) עדיין מצוי על המדף שלי , ואני עדיין מוצא בו הרבה הומור ואמת. מרתק בעיני שדברים שנכתבו לפני כ-40 שנה לא רק עדיין נכונים, אלא אפילו כואבים יותר, כאילו לא נכתבו על ממשלה אחרת (גולדה) בתקופה אחרת לגמרי. הרבה דברים שנראו אז קיצוניים למדי (מצאתי במקום כלשהו שבספר יש "מין מעוות" רחמנא ליצלן- וכמובן מה שיש שם הוא תמימות בתולית במושגי היום) נראים כמעט פרווה, אך אחרים נושכים עדיין. החומר מבוסס על הכרה מעמיקה של הכותבים, שהקוראים היו צריכים להיות שותפים לה, של התרבות והפוליטיקה , ולא פחות מכך של היהדות וומסורת ישראל. זו רמה והעמקה ייחודים הראויים לחיקוי. בקיצור: מומלץ כדי לצחוק, לבכות, להנות ולהיזכר. בדוק ומנוסה.
זו ארץ זודודו גבעגדלתי על הספר הזה. קניתי אותו במהדרותו הראשונה (לא זו שתמונתה מובאת כאן) מכספי הבר מצווה שלי. קראתי בו הלוך ושוב לאורך ולרוחב, עד כדי כך שנבחנתי עליו פעם במבחן בקיות - וזכיתי בפרס. גם כנער ראיתי את ההשפעות של mad על מחבריו, ורק בהמשך יכולתי לראות את השפעות מונטי פייטון ( בעיקר באיורים), פאנצ' , סטידמן ואפילו ילקוט הכזבים. ברור שלא הכל עובר היום באותה הצורה. הטראגי בכתיבה סאטירית שהיא ממהרת להשחק עם שוניי הטעם וחלוף המאורעות. מעט שובר את מחסום הזמן ונשאר לדורות. עם זאת "אהוב נעורי" (שנכרך מחדש) עדיין מצוי על המדף שלי , ואני עדיין מוצא בו הרבה הומור ואמת. מרתק בעיני שדברים שנכתבו לפני כ-40 שנה לא רק עדיין נכונים, אלא אפילו כואבים יותר, כאילו לא נכתבו על ממשלה אחרת (גולדה) בתקופה אחרת לגמרי. הרבה דברים שנראו אז קיצוניים למדי (מצאתי במקום כלשהו שבספר יש "מין מעוות" רחמנא ליצלן- וכמובן מה שיש שם הוא תמימות בתולית במושגי היום) נראים כמעט פרווה, אך אחרים נושכים עדיין. החומר מבוסס על הכרה מעמיקה של הכותבים, שהקוראים היו צריכים להיות שותפים לה, של התרבות והפוליטיקה , ולא פחות מכך של היהדות וומסורת ישראל. זו רמה והעמקה ייחודים הראויים לחיקוי. בקיצור: מומלץ כדי לצחוק, לבכות, להנות ולהיזכר. בדוק ומנוסה.
זו ארץ זודודו גבעגדלתי על הספר הזה. קניתי אותו במהדרותו הראשונה (לא זו שתמונתה מובאת כאן) מכספי הבר מצווה שלי. קראתי בו הלוך ושוב לאורך ולרוחב, עד כדי כך שנבחנתי עליו פעם במבחן בקיות - וזכיתי בפרס. גם כנער ראיתי את ההשפעות של mad על מחבריו, ורק בהמשך יכולתי לראות את השפעות מונטי פייטון ( בעיקר באיורים), פאנצ' , סטידמן ואפילו ילקוט הכזבים. ברור שלא הכל עובר היום באותה הצורה. הטראגי בכתיבה סאטירית שהיא ממהרת להשחק עם שוניי הטעם וחלוף המאורעות. מעט שובר את מחסום הזמן ונשאר לדורות. עם זאת "אהוב נעורי" (שנכרך מחדש) עדיין מצוי על המדף שלי , ואני עדיין מוצא בו הרבה הומור ואמת. מרתק בעיני שדברים שנכתבו לפני כ-40 שנה לא רק עדיין נכונים, אלא אפילו כואבים יותר, כאילו לא נכתבו על ממשלה אחרת (גולדה) בתקופה אחרת לגמרי. הרבה דברים שנראו אז קיצוניים למדי (מצאתי במקום כלשהו שבספר יש "מין מעוות" רחמנא ליצלן- וכמובן מה שיש שם הוא תמימות בתולית במושגי היום) נראים כמעט פרווה, אך אחרים נושכים עדיין. החומר מבוסס על הכרה מעמיקה של הכותבים, שהקוראים היו צריכים להיות שותפים לה, של התרבות והפוליטיקה , ולא פחות מכך של היהדות וומסורת ישראל. זו רמה והעמקה ייחודים הראויים לחיקוי. בקיצור: מומלץ כדי לצחוק, לבכות, להנות ולהיזכר. בדוק ומנוסה.
נמר מעופףיעל טבת קלגסבלדהספר הגיע אלי במקרה, ראיתי שמדובר בו רבות וקראתי. יאמר מראש: יעל טבת קלגסבלד הוציא מתחת ידה ספר כתוב היטב, קולח ורהוט. אולם כבר במהלך הקריאה הוא עורר בי אי-נוחות שרק התגברה עם סיומה. הכותבת המגיעה מלב ההצלחה הישראלית , נחשפה לציבור לפי כמה שנים בנסיבות טראגיות, שהביאו לכך שבעלה ( עו"ד דורי קלגסבלד) של הכותבת - אדם מצליח ומוכר, ישב בכלא כמה חודשים לאחר שהרג בתאונת דרכים שני אנשים. הזעזוע שעבר על משפחה מצליחה, על החשיפה לתקשורת, התפרקות יחסים קרובים וצורך להתמודד- עובר כחוט השני בספר, למרות שהעלילה של נמר מעופף מצויה במרחב אחר של החברה הישראלית. אי הנוחות שלי כקורא, נובעת מחוסר היכולת של המחברת לעבור את משוכת התיאור השבלוני של הטראגדיה - ומה אין בספר הלא גדול הזה: שכול, בגידה, יחסי הורים וילדים קשים, הרס חברויות, רדיפה תקשורתית, יתמות ואפילו כלב גוסס. בתוך כל ההתפרקות הזאת, הסיפור מעביר תחושה של נוחות פיזית ואפילו שביעות רצון עצמית של הגיבורים ש"מתמודדים". לכאורה. הם עוברים "שינויים" וצומחים מתוך הטראגדיה, אבל בפועל התחושה היא שהכל על פני השטח ולמעשה לא קרה שום דבר עמוק למשפחת מילוא. החיים יחזרו למסלולם, אמנם איבדנו כמה חברים, החמצנו כמה אירועים, אנחנו פחות תמימים אבל זהו בעצם. אנחנו נשארים טובים מהאחרים כפי שנולדנו, כפי שהיינו וכפי שתמיד נהיה. בקיצור, אפשר לקרוא אבל לאלצפות ליותר מדי..
זו ארץ זודודו גבעגדלתי על הספר הזה. קניתי אותו במהדרותו הראשונה (לא זו שתמונתה מובאת כאן) מכספי הבר מצווה שלי. קראתי בו הלוך ושוב לאורך ולרוחב, עד כדי כך שנבחנתי עליו פעם במבחן בקיות - וזכיתי בפרס. גם כנער ראיתי את ההשפעות של mad על מחבריו, ורק בהמשך יכולתי לראות את השפעות מונטי פייטון ( בעיקר באיורים), פאנצ' , סטידמן ואפילו ילקוט הכזבים. ברור שלא הכל עובר היום באותה הצורה. הטראגי בכתיבה סאטירית שהיא ממהרת להשחק עם שוניי הטעם וחלוף המאורעות. מעט שובר את מחסום הזמן ונשאר לדורות. עם זאת "אהוב נעורי" (שנכרך מחדש) עדיין מצוי על המדף שלי , ואני עדיין מוצא בו הרבה הומור ואמת. מרתק בעיני שדברים שנכתבו לפני כ-40 שנה לא רק עדיין נכונים, אלא אפילו כואבים יותר, כאילו לא נכתבו על ממשלה אחרת (גולדה) בתקופה אחרת לגמרי. הרבה דברים שנראו אז קיצוניים למדי (מצאתי במקום כלשהו שבספר יש "מין מעוות" רחמנא ליצלן- וכמובן מה שיש שם הוא תמימות בתולית במושגי היום) נראים כמעט פרווה, אך אחרים נושכים עדיין. החומר מבוסס על הכרה מעמיקה של הכותבים, שהקוראים היו צריכים להיות שותפים לה, של התרבות והפוליטיקה , ולא פחות מכך של היהדות וומסורת ישראל. זו רמה והעמקה ייחודים הראויים לחיקוי. בקיצור: מומלץ כדי לצחוק, לבכות, להנות ולהיזכר. בדוק ומנוסה.
זו ארץ זודודו גבעגדלתי על הספר הזה. קניתי אותו במהדרותו הראשונה (לא זו שתמונתה מובאת כאן) מכספי הבר מצווה שלי. קראתי בו הלוך ושוב לאורך ולרוחב, עד כדי כך שנבחנתי עליו פעם במבחן בקיות - וזכיתי בפרס. גם כנער ראיתי את ההשפעות של mad על מחבריו, ורק בהמשך יכולתי לראות את השפעות מונטי פייטון ( בעיקר באיורים), פאנצ' , סטידמן ואפילו ילקוט הכזבים. ברור שלא הכל עובר היום באותה הצורה. הטראגי בכתיבה סאטירית שהיא ממהרת להשחק עם שוניי הטעם וחלוף המאורעות. מעט שובר את מחסום הזמן ונשאר לדורות. עם זאת "אהוב נעורי" (שנכרך מחדש) עדיין מצוי על המדף שלי , ואני עדיין מוצא בו הרבה הומור ואמת. מרתק בעיני שדברים שנכתבו לפני כ-40 שנה לא רק עדיין נכונים, אלא אפילו כואבים יותר, כאילו לא נכתבו על ממשלה אחרת (גולדה) בתקופה אחרת לגמרי. הרבה דברים שנראו אז קיצוניים למדי (מצאתי במקום כלשהו שבספר יש "מין מעוות" רחמנא ליצלן- וכמובן מה שיש שם הוא תמימות בתולית במושגי היום) נראים כמעט פרווה, אך אחרים נושכים עדיין. החומר מבוסס על הכרה מעמיקה של הכותבים, שהקוראים היו צריכים להיות שותפים לה, של התרבות והפוליטיקה , ולא פחות מכך של היהדות וומסורת ישראל. זו רמה והעמקה ייחודים הראויים לחיקוי. בקיצור: מומלץ כדי לצחוק, לבכות, להנות ולהיזכר. בדוק ומנוסה.
מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים מרי אן שייפר0בשנת 1946 אנגליה ליקקה את פצעיה ממלחמת העולם השניה. נכון היא היתה בין המנצחים אבל לונדון המופגזת היתה הרוסה בחלקה הגדול, קיצוב אכזרי התנהל במוצרי מזון וסחורות. האופוריה של הניצחון במלחמה האיומה שקעה לכדי חיים אפרוריים - וקשים - של יום יום. ג'ולייט אשטון היא סופרת שלא בטובתה - בזמן המלחמה כתבה טור בעיתון, שתאר את החיים בזמן מלחמה בנימה הומוריסטית. אחרי המלחמה היא מחפשת נושא לספרה הבא ומוצאת אותו במכתב מקרי שקיבלה מתושב האי גרנזי, המתאר מה שקרה שם במלחמה. גרנזי שייך לקבוצת איים הממוקמת מול חופי נורמנדי, שבגלל נסיבות היסטוריות יוצאות דופן קשורה דווקא לאנגליה. הם אינם חלק מהממלכה המאוחדת, תושביהם אינם אזרחים בריטיים אך הם בעלי דרכון אנגלי וזכות תושבות באנגליה (נשמע לי פשוט מושלם, מה גם שבאיים מזג אוויר ממוזג ונפלא, אין מיסי רכוש או מיסי רווח, ומס הכנסה בגובה 20% לכל היותר!) אבל ב 1940 הם נכבשו ע"י הגרמנים וסבלו עד סיום המלחמה מבידוד, רעב, וחלק מהתושבים אף נשלחו למחנות באירופה על "סיוע לאויב" "החזקת מקלטי רדיו" וכנ"ל סיבות שצבא הכובש אוכלוסייה מגדיר כהתנהגות אסורה. הסיפור כתוב כחלופת מכתבים בין שלל הדמויות. ספרי מכתבים יכולים ליפול לאחת משתי מלכודות. או שהסופר מייגע בתאורי יתר כדי שקוראיו יבינו מה קורה, או שהקוראים מגששים באפלה ומתקשים להבין מה גרם לתפנית העלילה, או מה אופיו של הכותב. הספר הזה נמלט מהפחים האלה בזכות הכתיבה החיננית, השנונה ומלאת ההומור, וההתכתבות בין שלל הדמויות, המאפשרת לקורא להבין מה קורה ומאפשרת לסופרת לפתח את דמויותיה ולא להשאירן חד ממדיות. עיקר קיסמו של הספר הוא ההומור בו משתמשת הסופרת גם לגבי נושאים שבדרך כלל אינם מצחיקים. שייפר מצליחה להראות צדדים שונים - חיוב בחלק מהכובשים, שלילה בחלק מהנכבשים, מה שמונע מהסיפור להיות סטיריאוטיפי. כמיטב המסורת של הכתיבה האנגלית ג'ולייט אשטון חושפת חולשות וליקויים, והופכת בעינינו לאדם בשר ודם, חינני ומושך. הספר מהנה ביותר לקריאה, נוגע ללב וגם מצחיק, למרות שהסיפור מגיע גם לאזור ה"לא יכול להיות". אהבתי אותו מאד ולא נרתעתי גם מבחירתו ל"מצעד הספרים של משרד החינוך"(!) לאוהבי פיסות היסטוריה עטופות בסיפורים, למי שמחבב כתיבה אנגלית שנונה - זה הספר עבורכם.
