קראתי לפני מס' חודשים את "עולם רדוף שדים" של סייגן, וסוף סוף התחשק לי לשבת ולשתף מס' מילים עליו ובמיוחד שעוד לא כתבו עליו עדיין כאן בסימניה.
אם אינכם מכירים את סייגן והגותו, הייתי ממליץ שתקראו עליו קצת בויקי ותראו קטע ביוטיוב (הפתיחה של COSMOS מרהיבה) לפני קריאת הביקורת.
סייגן מאוד מוערך, אך אינו פטור מחוזקות וחולשות בעבודתו (מסתבר שהוא אינו חז"ל).
נפתח בבביקורת החולשות.
אני לא חושב שהאורך מוצדק, הספר הופך לטרחני דיי מהר כשהוא עובר טענה, טענה אשר נוגעות בחייזרים, חזיונות, כישוף, אמונות תפלות - עד שמעט משווע ומתשחק לומר "טוב דיי, הבנתי את העיקרון".
כמו כן, הפניה של סייגן לאקדמיה הגבוהה כנציגים של רלטיביזם (נאיבי) הוא מוטעה לדעתי, הפניה היתה יכולה להיות מוצדקת יותר אילו היתה מופנת לנישות של ההמונים בעניין. גם הטיפול של סייגן בעניינים פילוסופים הוא שטחי בד"כ.
כמו כן, סייגן לא מציין -למה- אנשים נתפסים לכאלה שטיות באופן מספק ומפורט לטעמי. המחקר היום התפתח מאוד בתחום (הטיות קוגנטיביות, דיסוננס קוגנטיבי, הטיית אישור, חיפוש דפוסים כחלק אינטגרלי ממוחנו, ספירה של פגיעות ולא של החטאות וכו').
לא הצלחתי למצוא עוד נקודות חלשות בעלות משקל להזכיר כאן.
-"מוטב להדליק נר מאשר לקלל את החושך"
ועכשיו לחוזקות. סייגן עוסק במספר רב של נושאים הקרובים לליבו, כמו מדע, חינוך, דמוקרטיה, והאנושות בכלל באופן נקודתי ונהיר. כתיבתו של סייגן מרתקת, מאוד אישית, נוגעת (הוא פותח את הספר בסיפור המתרחש בילדותו) וכמעט פואטית.
"על הדרך", הוא מספר משלים מעוררי השראה (שלא נופלים בחשיבותם משאר התוכן לטעמי) אשר מעבירים מסרים חשובים. הכי זכיר לדעתי, היה סיפור על עבד שחור בארה"ב, שהתעקש ללמוד לכתוב ולקרוא, בדרכים לא דרכים - וכך הבין איפה באמת הוא משועבד. כך הוא מאיר על חשיבותה של נאורות (Literacy, במובן הרחב).