השנה היא 1995. אברהם פרי, מפקד טייסת מסוקי תובלה לשעבר, יוצא למסע מכפר סבא לעבר שארם אל-שייח' עם בנו העומד להתגייס על מנת לספר לבן על מעלליו כמפקד טייסת סופר-פרלונים בשנות השישים והשבעים ולתת לבן כיוון לקראת השיבוץ לצבא.

הספר עצמו הוא ספר מסע לכל דבר ששם במרכז את היחסים בין האבא והבן, כאשר הסיפורים של האבא על גיחות לעומק שטח האויב משמשות ככלי לדרבון.

שני החלקים של הספר - גם המסע וגם סיפורי המלחמות - היו מעניינים. הכתיבה של פרי היא לא של סופר אלא יותר כמספר סיפורי נוסטלגיה. אפילו עם הכתיבה הטרחנית לפעמים, הקונספט והביצוע של הספר מצויינים.

בהתחלה, קשה להאמין באותנטיות של הספר: הכתיבה המדויקת והספרותית מתאימה יותר לסופרת מאשר לעובדת הוצאה לאור אשר כותבת קטעי יומן עם נפילתה של ברלין בסוף מלחמת העולם השנייה.

האלמונית מתארת בסיפורים קטנים את החיים במקלט תחת איום פצצות הסובייטים, את פלישת החיילים לבתים לחיים של תושבי הבניין בה היא גרה ואת התמודדות החברה הגרמנית עם הפסד מלחמתי נוסף והסתגלות לחיים כעם ללא מדינה.

הספר לא קל, ומכיל תיאורים רבים של הזוועות העוברים על האזרחים הנמצאים בקו הקדמי במלחמה, אבל בדומה לספרו של דלטון טרמבו "ג'וני שב משדה הקרב" ניתן להתרשם מיכולת האדם להסתגל למצבים בלתי אפשריים והנכונות לעשות הכל על מנת לחיות.

אחד הספרים היותר מהנים שקראתי בזמן האחרון. כאילו שאני לא מספיק שרוף על אירלנד גם ככה, החוויות ההיסטוריות של הוקס (טוני ערך את המסע ב'97) עושות חשק לטוס לשם.
קראתי את הספר בצמוד למפה של אירלנד, מאוד מומלץ לעקוב אחרי המסלול שלו תוך כדי הסיפור.