עשר שנים לקח לדה ברנייר להוציא את הספר שבא לאחר ההצלחה הגדולה של "המנדולינה של קפטן קורלי". התוצאה היא ספר אפי במימדיו ושאפתני מאוד, מן גרסה של "מלחמה ושלום" בסביבה התורכית שבתחילת המאה ה- 20.
הספר ללא ספק מכוון גבוה. המאמץ ניכר, וזו אחת הסיבות שהוא מפספס, ולא היחידה.
במשפט אחד, הספר הוא על השפעת הסערות ההיסטוריות בתחילת המאה העשרים על תושבי כפר ציורי בדרום מערב תורכיה.
מבנה הספר מעניין. הוא מחולק להרבה פרקים, שרובם סובבים סביב הכפר ותושביו המגוונים במוצאם ובדתם, ותוך כדי, שזורים 22 פרקים שהם תיעוד היסטורי וביוגרפי של אטאטורק, אבי האומה התורכית – מידי כמה פרקים "רגילים" יש פרק היסטורי תיעודי. זה היה יכול להיות כלי חזק אם היתה הקבלה בין החיים בכפר לסיפור הביוגרפי אבל לא רק שאין כזו (או מטרה אחרת למבנה הזה), בשלב מסוים הפרקים האלה כל כך עמוסים בפרטים שקשה לעקוב אחריהם ורק מי שמאוד מתעניין בפאן ההיסטורי הזה ימצא סיפוק למאמץ הקריאה, לכל האחרים החוויה הופכת למסורבלת.
באמצע מסופר באריכות על חוויות המלחמה של אחד התושבים הצעירים. חוויותיו במערכת על גליפולי מתוארים בפירוט רב, כולל הרבה חלקים מזוויעים שכתובים בנימה כמעט אגבית, הייתי יכול לחיות גם עם מינון מצומצם יותר שלהם.
יש כמה סיפורים יפים בחלקים הכפריים של הספר, כמה פיסות חיים שמתוארות בצורה כמעט מענגת. הכתיבה בחלקים אחרים נעה בין הפואטי לדידקטי.
המטפורה בכותרת הספר, שהאדם הוא ציפור בלי כנפיים, והציפור היא אדם ללא צער, חוזרים בצורות שונות הרבה פעמים בספר. חלקים נוספים רפטטיביים מדי והופכים את הספר העמוס והעבה לעבה יותר...
התחושה הכללית שלי בתום קריאת הספר הזה, שלמרות חלקיו היפים, גם התמונה הגדולה וגם הסיפורים הקטנים נופלים קורבן ליריעה הרחבה מדי.
אספקט נוסף שהפריע לי הוא שהפירוט ההסיטורי התיעודי יוצר יומרה להיותו של הספר מדויק מבחינה היסטורית , מה לא תמיד עומדת בקנה אחד עם הדעה המקובלת. השואה הארמנית מוצגת שלא כמטרה מכוונת של הממשל התורכי אלא כתוצר לוואי של ישובם מחדש, ובכלל מי שעשה את זה היו הכורדים צמאי הדם, ובכל מקרה הארמנים הביאו את זה על עצמם בגלל חבירתם לרוסים כנגד התורכים.

כבר שנים שאני מרוקנת לאט לאט את הספרייה של הוריי, ומעבירה את הספרים הישנים שלהם , טיפין טיפין, אליי, לספרייה שלי.כל פעם שאני לוקחת ספר כלשהו אבא שלי מתחיל למחות בקול ענות חלושה אבל בסופו של דבר הספר מוצא דרכו אליי. 2 ספרים של אליסטר מקלין אהובים עליי במיוחד, "המבחנה הגורלית", ו"גשר שער הזהב", קראתי אותם אינספור פעמים ותמיד התענגתי מאד. הכתיבה קולחת, מותחת, מעניינת ומלמדת. כך שהם היו בין הספרים הראשונים ש"השאלתי" (בלי שום כוונה להחזיר). איכשהו בשנים האחרונות עם מעברי דירה שהיו, נעלם לי "גשר שער הזהב", למרבה הצער, והתגעגעתי אליו עד מאד. לשמחתי הרבה, בעזרת "סימניה" וגלית41 הספר שוב ישנו בידי, ועכשיו סיימתי לקרוא אותו, וממש לא נס ליחו, הוא עדיין מדהים ומצוין כשזכרתי- איזה כיף. בראנסון, רבסון, ון -אפן, קובלסקי קרייסלר, הגנבך והנדריקס ודמויות נוספות- כולם היו שם לקדם פניי כקדם, שוב חזרתי לשנות ילדותי והתמכרתי לחלוטין לקריאה בספר, כאילו אני לא אימא לתאומות פעלתניות בנות 9 חודשים (כמעט) עם ארגז מלא כביסה וכיור מלא כלים שמחכים לי. פשוט שלחתי את בעלי לטיול עם הקטנות, כיביתי את הטלויזיה, השתרעתי על הספה ונעלמתי. מעולה ומצוין כבר אמרתי?

יש כ"כ הרבה ספרים בעולם, ספרים עם שפה מיוחדת משלהם, עלילות וגיבורים, ספרים שגורמים לנו לצאת מעצמנו, ולכמה שעות לפסוע בעולם שככל הנראה לעולם לא נחיה בו.
יש כ"כ הרבה סופרים בעולם, עם כשרון בשזירת משפטים, עם ידע עצום בטוויית עלילות מיוחדות עם כוח עצום בידיים.

מה גורם לנו, הקוראים, לעצור אחרי ספר מסוים? ממה נובע הקושי בדפדוף האחרון?מהי ההשפעה של המילה הכתובה על כולנו??...

הספר הזה אינו מהפכני, אין בו דבר שאמור לגרום לי לעצור אבל עובדה שזה בדיוק מה שקרה.
אינני יודעת אם זה נובע מהרצון של כולנו לנצח את הזמן, לדעת מה יעלה בגורלנו, את מי נפגוש ומתי, וכו', אבל משהו בספר הזה דיבר אלי, בשפה הפשוטה ביותר שספר יכול לדבר עם בני אדם.

מבחינתי היה בו משהו יוצא דופן, כתוב בצורה מהנה וקלילה למרות שלעיתים הוא מכיל בתוכו רעיונות קשים על קיומנו וחשיבות הזמן.

יצאתי מקריאת הספר עם קמצוץ של תקווה, תקווה שאי שם, אנחנו כן מנצחים את הזמן.
העלילה קופצת בין זמנים, תקופות וגילאים אבל בכל זאת הקורא לא מאבד את תפיסת הזמן (כן, בחירת מילים משעשעת) לא הולכים לאיבוד בין כל ה"הנריים" שאנו פוגשים בדרך, והכל מסתדר מבחינה הגיונית (עד כמה שמוחנו יכול לקלוט את חוסר ההיגיון).

האם אנו יכולים לשלוט על צירי הזמן? ככל הנראה לא, ואני מאוד מסופקת אם זה יקרה בעתיד אבל במחשבה בלבד יש סיפוק.

מלבד העניין הנ"ל התרגשתי מאוד מהעלילה, משהו בציפייה הזו למישהו שיגיע הזיזה דברים שלא ידעתי שהם קיימים, הדמויות היו אחרות, היה בהם משהו נורא חופשי, עצם זה שכולם יכלו לעכל במוחם מציאות שכזו, מציאות שונה ממה שאנו רגילים לחשוב, כבר הפכה אותם לאנשים מעט יותר מיוחדים.