כתבתי את הכל כבר בסיכום של כרך א'. זה בעצם ספר אחד שמחולק לשני כרכים.

על כוחו של הרגל וכמה לפעמים הוא יכול להזיק לנו או אם אנחנו משנים נקודת מבט, הרגל חדש ונחישות והתמדה יכולים להועיל וממש להוביל לשינוי גדול בחיים שלנו.

אנתוני רובינס שם דגש חזק על מערכת האמונות.
"דבר מרהיב לא הושג אי פעם אלא על ידי אלו שהעזו להאמין, כי דבר מה מצוי בתוכם, מתעלה מעל לנסיבות" ברוס ברטון.

ייתכן ואתם אפילו לא מודעים לכוח העצום הגלום בכם.
אמונה תחזק. אמונה תשחרר את כל הכוח החוצה ותגרום לכם לעשות כל מה שעולה על רוחכם !

תזכרו, הכוח הוא בידיים שלכם.

אצרף את תקנון מועדון האופטימסטים, רק שתבינו, כמה הספר הזה חשוב ויכול לשנות את תפיסת העולם שלכם :

הבטיחו לעצמכם :
להיות כה חזקים, עד כי דבר לא יפגום בשלוות נפשכם.
להשמיע בריאות אושר ורווחה לכל אדם שאתם פוגשים.
לגרום לכל חבריכם להרגיש שיש בהם דבר , מה בעל ערך.
להביט בצד הבהיר של כל דבר, ולהפוך את האופטימיות שלכם למציאות.
לחשוב רק על הטוב ביותר, לפעול רק לקראת הטוב ביותר, ולצפות רק לטוב ביותר.
לגלות התלהבות שווה לגבי הצלחתם של אחרים כפי שאתם מגלים לגבי הצלחתכם שלכם.
לשכוח את שגיאות העבר ולהמשיך הלאה אל הישגים גדולים יותר בעתיד.
לעטות חזות עליזה בכל עת, ולפגוש כל יצור חי בחיוך.
להקדיש זמן כה רב לשיפור עצמי עד שלא נותר לכם זמן לבקר אחרים.
להיות בעלי נפש גדולה מדי מכדי לדאוג, אציליים מדי מכדי לפחד ומאושרים מדי מכדי לאפשר את נוכחות הצרות.

לסיכום:
"כדאי ללמוד מן העבר, לא לחיות בו"

אחד הספרים הכי יפים שנכתבו אי-פעם. הגעתי לעמוד האחרון לא מוכן לסיים את המסע הזה, את תיעוד שושלת בואנדיה, והשורות האחרונות מחצו לי את הלב.
אין לי מילים לתאר כמה יפהפה הספר הזה, בכתיבה הייחודית והקסומה, בדמויות המדהימות שבחלקן התאהבתי לחלוטין ואחרות לא יכולתי לסבול, בכל האלמנטים הפואטיים והעל-טבעיים הקסומים שכאילו צבעו את המציאות האפרורית של מקונדו. אני לא אתיימר להצליח לתאר את הרגשות שעברו עליי, במיוחד לקראת הסוף, במהלך הקריאה. הרגשתי כל חלקיק בגוף שלי מזדהה עם כאב שושלת בואנדיה, היו כמה פעמים במהלך הקריאה שהרגשתי שאני מגיע למעין שיא של התרגשות, שכל כולי מתמסר לעלילה ולדמויות. על כל העצב והשמחה ששזורים בספר הזה בכזו גאונות, על התקוות והכשלונות והבדידות המנסרת.
וכמה התאהבתי באווירה הפנטסטית של העולם, בפרפרים הצהובים של מאוריסיו בבילוניה, בגשם הפרחים של חוסה ארקדיו בואנדיה, בחוט הדם, בחכמתו של מלקיאדס ותעלולי הצוענים, בדימויים הגאוניים של גבריאל גארסיה מארקס דרכם הוא מיטיב לתאר בצורה כזו מדהימה ומדויקת קשרים ומערכות יחסים.
אני אתוודה שבהתחלה חשבתי לוותר על הספר, מאה עמודים לתוכו הרגשתי ריחוק, הכתיבה לא זרמה לי, הרגיש לי כאילו אני קורא משהו זר וסתום. כמה שאני שמח שהמשכתי, שנסחפתי אל תוך הסיפור המדהים הזה. אני חושב שהקטע בו באמת הבנתי שאני אוהב את הספר הזה הוא כשדמות מנסה לבצע ניסיון התאבדות בצורה כל כך פואטית ועצובה שהרגשתי את העצב גואה בי. ממש ככה.
אני עוד מהופנט מהסוף, מהתחושות שהספר מותיר. אני רק יכול להגיד, באמת ובתמים, שזה אחד הספרים הכי יפים שקראתי מעודי, ושאני סמוך ובטוח שזה ודאי אחד הספרים היפים שנכתבו.

ללכת אחרי הרצונות שלנו? אולי אנו יכולים לחיות את החיים שכל כך רצינו גם בלי לשבור את כל הכלים בדרך?