זה ספר טוב, אין ספק. למרות זאת, היו כמה דברים שהפריעו לי בו. קראתי את הספר מתוך לחץ מטורף של חברה טובה שאמרה לי 'את חייבת!' ובאיזשהו שלב גם הביאה לי אותו שאקרא. העלילה סובבת סביב אלה ואנטוני - היא, חיילת משוחררת ששירתה ב-8200 ועוברת לניו יורק בניסיון להשיג מעין התחלה חדשה בחיים (בלי לגרוע מהעבר המאוד קשה שלה, שלצערנו הרבה משפחות בארץ יכולות להזדהות לפחות עם חלקו), והוא - בחור מצליח שהתחיל מ'כלום' והשיג את כל מה שרק אפשר ('החלום האמריקאי' משהו). השניים כמו מיועדים זה לזה ולאורך כל הדרך מרגיש שיש איזשהו חבל שקושר ביניהם ולא מאפשר להם להרפות זה מזה, גם אם ממש ינסו. היו בהחלט מקומות שהספר העלה בי דמעות וריגש והיו מקומות שרק רציתי שהקשר ביניהם יצליח ושהם יתחתנו ועכשיו.
אז מה בכל זאת הפריע לי בספר?
מרגיש לי שהעלילה קצת 'נמרחה' על גבי שני דואטים, כשכל ספר בהם באורך של 500 עמודים. היו מקומות שחזרו על עצמם (אותו סיפור- פעם מנקודת מבטה ופעם מנקודת מבטו, אבל בלי הרבה שינויים...) ובכללי קצת הרגיש לי שהיה פה ניסיון למשוך את העלילה עוד ועוד ולדעתי זה קצת מיותר פה. אני גם אעז ואומר שאלה, למרות כל מה שעברה בחייה, בכל זאת מצטיירת פה כקצת 'דרמטית' והייתי מצפה שדווקא אישה חזקה ואמיצה כמוה לא תתערער בנוגע לקשר שלה עם אנטוני בכל פעם שקורה משהו קטן או על כל מילה שזורקים לכיוונה בנוגע אליו. שדווקא אישה חכמה כמוה, ש"אף פעם לא טועה", תדע לזהות מתי מנסים בכוח לשבש את מערכת היחסים שלה. כן, קל להגיד. כן, יש לה את הסיבות שלה. כן, היו לה חיים קשים. הכל נכון. ועדיין זה הרגיש לי קצת ילדותי מצידה.

בלי קשר, חשוב לציין שזה בכל זאת רומן רומנטי, מה שאומר שיש פה גם תיאורים קצת בוטים וזה בסדר, אבל כן כדאי לקחת את זה בחשבון אם אתם לא לגמרי מתחברים לז'אנר. אמנם יש בספר הרבה מעבר לרומנטיקה וכו' אבל יש גם לא מעט תיאורים כאלה.

עם זאת, אני יודעת שהמון קוראות אהבו מאוד את הספר ואני יכולה לראות למה. אני מסוג האנשים האלה שאם ממש תנסו לשכנע שיאהבו משהו- הם לא יאהבו אותו. לא בכוונה כמובן, סתם כי זה מה שקורה. אז יכול להיות שאם הייתי קוראת את הספר מרצוני החופשי ולא מלחץ חיצוני הייתי אוהבת אותו יותר אבל אין לדעת.

תמיד תהיתי למה כותבים ביקורות עם ספוילרים.
הרי מי שעוד לא קרא את הספר לא צריך ספוילרים ומי שכבר קרא לא צריך ביקורות.
ועכשיו הבנתי, את הביקורות עם הספוילרים כותבים בשביל עצמך.
אז עכשיו אני הולכת לעשות משהו שאני ממש שונאת ולכתוב ביקורת עם ספוילרים.
זאת לא ביקורת בשבילכם. היא לגמרי בשבילי... אז אל תקראו אותה. באמת שאין צורך.
בניגוד לביקורת הזו, את הספר הזה אתם כן חייבים לקרוא.
כי למרות שהוא נראה יוד סתם ספר רומנטיקה, הוא הרבה יותר.
(הספוילרים מתחילים כאן נא לא לקרוא)


קולין הובר עשתה בספר הזה דבר מדהים.
היא גרמה לי (ואני מניחה שלרובנו) להתאהב בגבר מכה.
כל פעם שהוא הכה, סלחתי לו וכל פעם שהוא נשבע שזאת הפעם האחרונה, האמנתי לו.
ממש עד הסוף של הספר רציתי שרייל ולילי יהיו ביחד, למרות שידעתי שזה אסור וידעתי שזה מסוכן וידעתי שאני צריכה לרצות שהיא תהיה כמה שיותר רחוק ממנו.
ולא, זה לא שלא אהבתי את לילי. להפך, ממש אהבתי אותה. חשבתי שהיא דמות חזקה, יפה ומצחיקה, ממש מושלמת.
אז למה רציתי שהיא תישאר עם רייל למרות שהוא גבר מכה?
וזה בדיוק מה שלא הבנתי בנושא הזה, ועכשיו אני מבינה איך זה יכל לקרות לכל אחת. גם לי וגם לך שקוראת את הביקורת הגרועה הזאת למרות שאמרתי לך לא לעשות את זה.
אז תודה לקולין הובר ששיתפה, ששינתה את דעתי והעלתה נושא כל כך חשוב.

איימי סנואו היתה תינוקת בת יומה כשנאספה על ידי אורליה מהשלג. אורליה היא בת המעמד הגבוה, היא בת יחידה להוריה האריסטוקרטים, ומאוד בודדה, והיא מתייחסת לאיימי כאל בת טיפוחיה, למרות התנגדותה הנחרצת של אימה.
הסיפור מתחיל עם מותה של אורליה, בשנות העשרים לחייה, ומאחר וצפתה מראש שאיימי תגורש מהאחוזה, היא מעבירה לה מכתב שמוליך אותה בעזרת רמזים לאנשים שונים שפגשו את אורליה בעבר, והם אמורים להיות אבני דרך בפיענוח סוד מוצאה של איימי.
זהו מסע ההתבגרות של איימי בו היא נחשבת לנופי אנגליה, למעמדות השונים, ולאמת אודות אורליה ואודותיה.
הסיפור מתרחש בתקופת המאה ה 19 ונותן לנו הצצה למורכבות של החיים במעמדות חברתיים נוקשים.
רומן תקופתי נחמד.