ספר מתוק ממש! הסוף קורע לב וצפוי כמובן, אבל הוא פשוט ספר משפחתי חמים ומנחם, עם כל הצער שיש במחלה הנוראית הזאת לחולה ולבני משפחתה. הדמות הראשית קסומה ממש. ספר שהשאיר בי חותם דווקא בפשטות והאמיתיות שלו.

את הספר הזה התחלתי בסביבות מרץ, כשטסתי לדרום אפריקה על מנת לפגוש את משפחתו של בן זוגי. לאחר מכן הגיע לשם הוירוס, ודרום אפריקאים לא פראיירים... אם חשבתם שבמולדת קשוח, שמעו את זה: בן לילה, נסגרו שערי שמיים הרמטית. אין יוצא ואין בא. בן לילה, אלכוהול וסיגריות יצאו מהחוק ואתה מוצא את עצמך מעביר מזומנים בדיסקרטיות עבור בקבוק וויסקי. בן לילה, אינך רשאי לצאת מהבית אלא אם כן אתה צועד לכיוון הסופרמרקט עם שקית רב פעמית. לרדת לחוף נטוש זה עדיין בסדר, אבל יבעטו בך חזרה הביתה וייקנסו אותך בסך של 10,000 ראנד. אני חוזרת ואומרת שזה היה בן לילה, כי ככה זה קרה. לא היתה שום אזהרה. לא נתנו לך הזדמנות לברוח מהמדינה או לכל הפחות לאגור אלכוהול. בערב, ראש הממשלה הכריז על סגר - למחרת בבוקר זה התחיל. בלי שאלות, בלי מחאות. הסגר הזה, אני מוכנה לחתום לכם, היה אחד מהקשוחים בעולם.
ואני, ישראלית קטנה וחצופה, תקועה שם בלי דרך חזרה. ביקור של שבועיים הפך למגורים ארעיים של שבעה חודשים בדרום אפריקה. תודה לאל שזו מדינה זולה.

לאחר תקופת תסיסה קצרה בה התסכול הבשיל והתיישן והפך למסקנות משובחות בציר 2020, שאלנו אני ובן זוגי את ההונדה של אמו, התחמשנו באישור משטרתי ל"מעבר דירה" ויצאנו לטייל ברחבי המדינה. עשינו שלושה מחוזות, ורק בשביל הכיף, הורדתי את ספר השמע כדי שנוכל להקשיב לו בנהיגה. "טטה מאדיבה" כפי שהם מכנים אותו, מספר על מקומות בהם גדל או שהה, מה עשה שם, את מי פגש... ובטיולינו עברנו והבחנו בהם. טיילנו בפועל בתוך סיפור חייו, שהיה עשוי משפטים ופסקאות ועמודים שסבבו אותנו פיזית וחיו ונשמו. חווינו איתו, עשרות שנים אחר כך, את המדינה שעל חירותה הוא נלחם. נשארנו כמה לילות כאן, כמה שבועות שם, חודש במקום אחר... המשכנו לאזורים הכפריים והלאה, עוני, מאבק, מחסור במים, מחסור בחשמל, גזענות, וכל מקום מחולק לאזורים: שחור ולבן.

כבר למעלה מחודשיים שלא עלה בידי לקרוא מעבר לעשרה עמודים. ספר אחרי ספר נשלף מהספרייה שלי ואפס. כלום. סופו של דבר, הוצאתי מפי הודאה חד משמעית שהרצפה לא בדיוק עקומה כפי שחשבתי והטלתי את האשמה בי.

בכל אופן מי שהציל את מצבי בסוף היה לא אחר מהיועץ הקולגי פאבל איונוביץ צ'יצ'יקוב של גוגול. כן,כן, מן הסתם דווקא הוא.
בשנת 1844 כתב גוגול פארסה עבת כרס, אבסורדית מרתקת ומופלאה בשם "נפשות מתות", וקנה את מקומו כאחד מעמודי התווך של הספרות הרוסית.
צ'יצקוב גיבור העלילה שלו, שאינו יפה תואר אך גם לא מכוער למראה, לא שמן מדי, לא רזה מדי ולא זקן אך גם צעיר במיוחד הוא לא, הינו עבד לתשוקה אובססיבית שדוחפת אותו לקנות מאצילי המחוזות את הצמיתים המתים שלהם, אלו שנרשמו במפקד האוכלוסין ובינתיים מתו, (מערכת הבירוקרטיה של אותה התקופה גרסה כי יש לשלם מס גולגולת על כל צמית מת או חי- עד שייערך מפקד אוכלוסין חדש.) ובדרך זו כך קיווה להתעצם ולרבות ולתפוס את מקומו בעיני הכלל כמיליונר ולזכות בכל המנעמים הנלווים למעמד הזה – הערצה, כבוד, התחככות עם רמי מעלה, ואולי גם בבת המושל... ואולי בכלל מתחת לכל זה, מסתתרת סיבה עמוקה יותר והמעשה הינו הסוואה למשהו נוסף ?

הקומדיה המפעימה המצחיקה והמרגשת הזו על מגרעות הטבע האנושי, היא אלגוריה ללא מעט מצבים דומים גם בימים אלו ממש- שחיתות, נוכלות, העמדת פנים, וחנופה כלפי סמכות והתנשאות, שהרי כבר סוכם שאין חדש תחת השמש ועולם כמנהגו נוהג...וזה מזכיר לי במעט את השיר של יהודה פוליקר שבמילים עכשוויות מתאר את הנביבות הבנאלית, את הריק את הזיוף ואת הפלצנות שאותה מטיב גוגול לתאר בדמויות החיים והמתים שהוא מדמיין, ממציא ובורא.