ג'ארד דיימונד מעביר בספר היסטורי-כלכלי זה, את מסריו הניאו-מרקסיסטיים באמצעות עריכה מחודשת של ההיסטוריה. לא עוד נקודת מבט אירופאית-נוצרית אתנוצנטרית על תולדות העולם כפי שהורגלנו להכיר מאינספור ספרי היסטוריה, אלא סיפורה של האנושות מתוך גישה שיוויונית אמיתית. הדבר מתבטא לא רק בכך שדיימונד מעניק את אותה תשומת לב לפפואנים ולפולינזים בדיוק כמו לאירופאים, אלא שכל הפרספקטיבה ההיסטורית שלו רעננה - לא החל מהופעת הכתב עם תרבויות הסהר הפורה, אלא סקירה של האנושות לאורך ולרוחב 15,000 השנים האחרונות. נאמן להשקפתו הניאו-מרקסיסטית ממחיש דיימונד לקורא באופן מפורט (לעתים אף בפירוט יתר) את הבסיס הכלכלי-גיאוגרפי של הציביליזציה האנושית. בסיס זה הוא התנאי למעבר משלב הלקטים-ציידים אל השלב החקלאי שהיה מותנה באפשרות וביכולת לביית צמחים ובעלי-חיים, מעבר שהיה הכרחי לצורך פיתוח התרבותיות הטכנולוגיות. הספר משכנע למדי במסריו אפילו קפיטליסט אדוק כמוני וקשה שלא להודות שלאחר קריאת הספר, כל מאות ספרי ההיסטוריה שנכתבו (ועדיין נכתבים) מתוך גישה אתנוצנטרית מערבית, עושים רושם אנאכרוניסטי שעבר עליהם הקלח.

מתי לאחרונה הזלתם דמעה מקריאת ספר מחקר היסטורי?

מתי לאחרונה הזלתם דמעה מקריאת ספר מחקר היסטורי?

ביוגרפיה פרטנית של אבי רעיון האומה האמריקנית וערכיה, כתובה היטב וידידותית לקריאה. "הוד מעלתו", כך אמנם כונה וושינגטון עוד בטרם מונה לנשיאה הראשון של ארצות הברית אך יש בכותרת זו גם לא מעט ציניות. ההיסטוריון ג'וזף אליס מציג את וושינגטון הגיבור המיתי כדמות אנושית אשר כמעט שום חולשה אנושית לא פסחה עליה ובכך שוחט לא מעט "פרות קדושות" של האתוס האמריקני. וושינגטון מצטייר מתוך הספר קודם כל כאיש שמצא עצמו כבדרך מקרה תמיד במקום הנכון ובזמן הנכון - כמעט מנהיג קונטינגנטי. המצביא הגדול, הפסיד מסתבר במרבית הקרבות הצבאיים והפוליטיים עליהם פיקד וכמעט כל נצחונותיו והצלחותיו הגדולים היו בחסדי אחרים. ועדיין, וושינגטון הוא האיש ולא אף אמריקני אחר, אשר בזכותו, המהפכה האמריקנית היתה המהפכה היחידה בהיסטוריה האנושית אשר לא אכלה את בניה. היה זה וושינגטון אשר סרב בכל תוקף לקבל את מנהיגות האומה שזה עתה נולדה, עד אשר יוגבלו סמכויותיו ובכך יישמרו ערכי המהפכה. ברמת ההיסטוריה של האידיאות, עולה מן הספר שגם אם וושינגטון לא היה הראשון שהעלה על נס את ערכי המדינה החופשית, הוא זה שההיסטוריה הפקידה בידיו את הדחיפה הראשונית לגלגול הפצתם בדורות שאחריו עד אשר אומצו בימינו אלה על ידי כמעט רוב האנושות.

ביקורת התבונה הטהורה הוא ללא עוררין הספר החשוב ביותר שנכתב אי פעם בנושא תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה) של תרבות המערב. הספר אינו מומלץ למי שזה עתה נחשף לתחום מחקר זה אך הוא לדעתי ספר חובה בספרייתו של כל חובב פילוסופיה. טיעוניו של קאנט נשארו רלבנטיים ובעלי משמעות גם לאור כל ההתפתחויות ההגותיות מאז זמנו של קאנט ועד היום. קאנט כתב בגרמנית שהיא שפה מגושמת משהו כש"כובד" זה וארכנות ההסבר נשמרים גם בתרגום העיברי, מה שלא מקל על הקריאה. עם זאת, הכרת הטיעונים הקאנטיאניים ממקור ראשון, יסבו הנאה למתעניינים בנושא.

הפוסט-ציונות ממשיכה לבעוט! ספר היסטורי ואידיאולוגי כתוב היטב ומעניין לקריאה, שמסביר לנו שאין ליהודים שום זכויות בארץ-ישראל כי הם אינם צאצאי בני הארץ הזו ובכלל כל עניין "העם היהודי" הוא המצאה של צבי גרץ ומרעיו בני המאה ה-19. לצורך ההסבר מגייס זנד את התיאוריה בדבר "קהילות מדומיינות" של בנדיקט אנדרסון, מעורר עניין אמנם, אבל לא משכנע - מובן שכל קהילה היא מדומיינת, גם "קבוצת כל הכסאות" היא מטבע הדברים מדומיינת - אז מה? אז ככה: ה"תימנים" הם ערבים שהתיהדו, ה"ספרדים" הם שבטים ברברים שהתיהדו וחדרו לספרד עם צבאות ערב ואילו ה"אשכנזים" הם בכלל כוזרים מיוהדים שאימצו לעצמם את שפת היידיש כדי להשתלב בסביבה. ההוכחות אותם מביא זנד, לי אישית נשמעות קלושות משהו (שמות אשכנזים כמו בּלָבּן, לבוש חסידי שמקורו בכוזר - נו באמת...) אך איני היסטוריון. מאחר ומחקרים גנטיים שנערכו לאחרונה סותרים את ממצאיו של זנד, הוא יוצא נגדם במתקפה קשה מנומקת בפרטנות. מומלץ לאנטי-שמים ולכל ציוני שבא לו קצת להתעצבן.