למרות שמדגדג בקצות המקלדת לכתוב ששוויק הוא יוסריאן של מלחה"ע הראשונה, זו תהיה הגזמה לטובתו של האשק. עם כל הכבוד, או כמו ששוויק היה אומר, מודיע בהכנעה, ההשפעה, האיכות הסאטירית והנגיעה לנפשו ההומיה של הקורא של מילכוד 22 עולות בהרבה על אלו של החייל האמיץ. עם זאת, זו לא בושה להפסיד למייקל ג'ורדן בכדורסל (בבייסבול דווקא כן), במיוחד אם נזכור ששוויק הקדים בכמה עשרות שנים. המבנה הסיפורי פשוט מאוד: שוויק, ספק אדיוט מלידה ספק פילוסוף מטריאליסט אורבני דק הבחנה ובעל ראיה אסטרטגית מעמיקה, עושה חיל והולך מדחי אל דחי תוך שירותו כג'ובניק בצבא האוסטרי במהלך המלחמה. דמותו לא עוברת כל שינוי במהלך שני הכרכים (מתוך שישה שתכנן הסופר, כך למדתי מאחרית הדבר), ועיקר מטרתה לשמש מראה עליה מוצגת גלריית דמויות מטומטמות אחרות, שכל מי ששירת בצבא האוסטרו-הונגרי יזהה מיד ובת שחוק בעיניו. השנים שחלפו אולי הקהו במידת מה את הטכניקות הקומיות שבספר, וברור שאילו היה האשק חי היום, בעל כורחו היה נאלץ לרקום עלילה מתוחכמת בהרבה, אבל הוא עדיין נקרא בשטף ובהנאה, ואף העניק לי צחוק קולני מדי עמודים מספר. עוד מוצר קומי עשוי היטב מבית היוצר של הסופרים הצ'כים. ישוחרר חבל הסודאטים לאלתר.

דמעות נוסטלגיה עולות בי רק מהמחשבה על נטילת כרך מאובק של האנציקלופדיה ופתיחתו בעמוד אקראי (ומכיון שהערכים אינם מסודרים אלפבתית, בעצם אי אפשר לפתוח את האנציקלופדיה בעמוד לא אקראי). במילותיו של מאיר אריאל, מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה, ומי שפתח את תרבות בילדותו, כבר לא יוכל להסיר את תוית החנון מעל עצמו גם אם ישב עשור בכלא הרוסי (שם יסייע לו האיור המפורט של המתנקש הגאלי המסתתר מאחורי דלת חדרו של המצביא סולה, חמוש בסכין, על מנת לעשות בשביל רומא את מה שעשתה רומא בשבילו. אכן, חומר לזאטוטים).

כמו נגיחה בקיר. הספר המצחיק ביותר שקראתי, מתאר דמויות ודינמיקה צבאית שלא צריך מכונת זמן-חלל שתשיב אותנו לאיטליה ב1943 כדי לפגוש, מספיק לגשת לבסיס צה"ל הקרוב. יכול להחליף את קורסי ההכנה לצה"ל העולים כפורחים במחוזותינו. מיצירות המופת הגדולות והפופולריות של המאה העשרים, ובכלל. טוב יותר משוקולד פרה.

אני מבין מה הפך את הספר הזה להצלחה כפי שאני מבין איך זה מרגיש לחוות צירי לידה.

לאחרונה גיליתי שהשפעתו של סבון כלים על ג'וקים דומה לזו של תרסיסים יעודיים, ואפילו חזקה משל חלקם (אל דאגה, את הניסויים אני מבצע רק על תיקנים שנידונו למוות במשפט צדק, או לחילופין שבחרו בחירה מושכלת ופילוסופית בהתאבדות וביקשו ממני להיות ממית החסד). לספרים של אילן הייטנר יש השפעה דומה על תאי המוח שלי.

נסיון כושל לחקות את "חוכמת הבייגלה", שזה כמו נסיון כושל לבשל עוגה מקקי של ציפורים. נכשלת, הצלחת, זה עדיין קקי. אגב, דווקא יש לי דימוי או שניים לא בוטים במלאי (הכל בגלל המשבר הכלכלי), אבל כשמקדישים זמן כדי להביע דיעה על ספר שציטוט מייצג מתוכו הוא "לפעמים היו זורקים לה יציאות כדי להדליק לה את הראש. והיא הייתה נדלקת כמו ברנר זאת", מה שבאמת יהיה גס זה לא לכתוב את המילה קקי בביקורת.