"יצירת מופת", זעקו כותרות העיתונים. "ניצחון ספרותי", "אחת התחיות הספרותיות... המדהימות...". צר לי, אבל לא ברור לי על מה המהומה. כלומר, ברור שמדובר במסמך היסטורי, חשוב אפילו, אבל גדולה ספרותית לא מצאתי כאן.
בתרבות הרוסית יש מושג שנקרא "קיפוד נבון", שמקורו בדמות מצוירת שנהגה להסביר לילדים "למה התכוון המשורר" בסרט שסיימו לראות זה עתה.
"לבד בברלין" משופע ברגעי קיפוד נבון, עד כדי כך שהרגשתי מבוכה. "הבנתי!" זעקתי בליבי פעם אחר פעם, "אין צורך לדחוף לי את המסר ההומאני בכפית."
למרות גורלו האישי המר של הנס פאלאדה, ארשה לעצמי מעט ציניות. הספר הזה נכתב ב-24 ימים, ומרגישים את זה. אילו היה מקדיש עוד 24 ימים לפחות לקריאה חוזרת, לעריכה עצמית, להשמטת התפל, ייתכן שהיינו זוכים ליצירה טובה הרבה יותר.

הנס פאלאדה כתב את הספר הזה לאחר מלחמת העולם השניה ב-24 ימים. הספר מבוסס על סיפור אמיתי, פורסם מעט אחרי שפאלאדה מת ב-1947 ונחשב ספר מופת. הסופרלטיבים על גב הספר רבים, כולל זה של פרימו לוי, ועד האחרון שבהם ההגזמה מופרזת והספר יכול להחשב, במקרה הטוב, כספר נוער חביב העוסק באנשים שלא ממש אהבו את השלטון הנאצי.

הספר אינו ספר מופת. רחוק מכך. השפה פשוטה ובסיסית, התאורים פשטניים ומבוארים לקורא הצעיר, המתקשה ברפיון שכלו להבין את הנעשה, והאוירה הכללית היא של "הנה יש מלחמה, זה לא נחמד ולא נעים וגם השלטון לא משהו". מאיים? מפחיד? מזעזע? רק כי כתוב שזה מאיים ומפחיד, אבל זו לא התחושה שהקורא מקבל. אם הקורא רוצה לקבל תחושה של מה הלך שם, אבל מהצד הגרמני, שיילך ויקרא ספר מופת אמיתי, נוטות החסד, למשל.

הספר פורסם ב-1947, ב-2009 תורגם לאנגלית והפך ל"ארוע", שכל העיתונים החשובים יצאו מגדרם בשל פרסום ספר העוסק במקרה אמיתי של מתנגדי משטר בגרמניה הנאצית. כל זאת, באיחור אופנתי של 54 שנים. פרימו לוי שהתאבד ב-1987 נתן דעתו החיובית לספר, אף שלא קרא גרמנית והספר תורגם לאנגלית רק ב-2009. יותר ממוזר, אבל יחסי ציבור משומנים כבר הפכו את ספר הנוער הזה לרב מכר אצל מבוגרים ומישהו צריך לעמוד בשער ולהזהיר. אני במקרה פנוי.

ובמה עוסק הקלושון הזה? אנה ואוטו קוונגל הם זוג גרמנים, ה"מנדב" את בנם יחידם למען הרייך הגדול, כדי שישרת בצבא ויגן על המולדת, יגדיל את האימפריה החדשה ושאר מעשיות. אבל הבן מת ומכתב רשמי, הכתוב במכונת כתיבה, רחמנא ליצלן, ממוטט את עולמם של הזוג. אנו יודעים שהאב לא ממש תיקשר עם הבן והוא היה למעשה הילד של אמא. אלא שלאחר מותו הם יוצאים יחד בחלוקת גלויות בהן הם מבקשים מקורא הגלויה להמשיך ולהעבירה כדי שהמסר האנטי ממסדי יהדהד ויכה בשלטון. מהו המסר? המסר הוא שהיטלר לא בסדר ושבעצם מאכילים אותם לוקשים בנוגע לאימפריה החדשה המתהווה. במשך חצי שנה הם מפיצים כ-50 (חמישים, לא חמישים אלף) גלויות, כאלה הכתובות בכתב דפוס, אות אחר אות, ללא השארת טביעות אצבעות. כל גלויה כתובה בצורה מעט שונה ומופצת ביום ראשון במקום מרוחק מבית מגוריהם של הזוג. מטבע הדברים, רוב הגלויות נופלות בידי הגסטאפו, המבקש לגלות את המחתרת הנועזת הפועלת בסופי שבוע ומפיצה להמונים גלויה אחת בכל פעם. אכן, סיפור מהמם, מופלא, נועז, כזה המצדיק כתיבת ספר מופת לבני נוער נבערים במיוחד. ממש השביעיה הסודית.

בקיצור, הפסקתי לקרוא אותו באמצע. לא יכולתי יותר. ובאמת שניסיתי. הרעיון יפה, ההתחלה טובה והשאר, השאר פשוט מעייף ונמרח מידי.
לא ברור לי למה אבל הוא מזכיר לי את הספר על העיוורון של סאראמגו...