לפני שאני מתאר מה יש בספר הזה, אני מבקש להסביר אחת ולתמיד מדוע אני אוהב לקרוא את אוסטר. אם ניקח בחשבון שהחיים של כולנו הם שרשרת אישית וצבעונית של אנקדוטות, כזו המתמשכת כמו פס ייצור אינסופי, שלידו עומדים פועלים ומדי פעם מוסיפים חלק, הרי מה שאוסטר עושה לנו הוא הצגה של מין פס ייצור פרטי כזה, אליו אנו נחשפים ונסחפים יחד עימו עד לאחת מתחנות היציאה. אוסטר יודע לשזור "חיים", יודע להכניס בהם סיפורים מרתקים, אפילו בבנאליות שבסצנות.

כמו תמיד, גם כאן אנחנו נחשפים לסיפור חייו של נתן גלאס, זקן המבקש לסיים חייו בברוקלין בה נולד. גלאס הוא זקן ערירי, החוזר לגור בברוקלין ונפגש עם אחיינו טום, בחור ערירי אף הוא, העובד למחייתו בחנות ספרים.

גלאס בוחר להשתקע בחזרה בברוקלין כדי לפתוח מה שנראה כפרק ב' בחייו. פרק ב' זה כולל קשירת קצוות מכל מיני סוגים. כך הוא חווה קשר מחודש עם אחיינו ואחייניתו, קשר דמוי נישואים וקשרים חברתיים מהסוג שלא האמין שיהיו.

אישיותו משתנה ומקוץ בתחת שהיה בפרק א' הוא הופך להיות אהוב כולם בפרק ב', תוך שהוא כותב ספר העוסק באיוולת האנושית על כל צורותיה. בלי משים, הופך סיפורו לסיפור הראשי, סיפור שיופי רב מוכל בו.

שוב ושוב אנו נחשפים למה שעשה ועושה את אוסטר למספר מוכשר כל כך: היכולת לספר סיפור אנושי קטן בחום יצירתי רב. לאורך ולרוחב שגיונות ברוקלין אנו עדים לרגעים מצמיתי לב והדמעות זולגות מעצמן. אלה רגעים בהם נושמים עמוק, גונחים גניחה רבת רושם ואומרים: לנוח אני כבר אנוח בקבר. עכשיו תן לי רק ליהנות מיופיו של העולם הזה ומהשמנדריק המוכשר הזה אוסטר.

איזה יופי של ספר.

יצירת מופת, לא פחות. 750 עמודים של סבל צרוף אך שווה כל רגע.

איזון עדין עוסק ב... איזון עדין של חיים מטולטלים בעוצמה. הזמן הוא אמצע שנות ה-70 של המאה העשרים, בהודו הסוערת. אינדירה גנדי בשלטון.

אבל איך באמת מתארים ספר כזה? אין ספק שזה שיר הלל לרוח האדם (עם כמה תקלות רציניות פה ושם). אותה רוח אדם הפועמת דווקא באנשים שהוכו שוב ושוב, ידעו להתכופף בזמן, פחות או יותר, והמשיכו הלאה. לא כולם הצליחו.

את סיפוריהם של דינה דלאל בת ה-42, מאנק קוהלה בן ה-17, אום (אומפרדאש) בן ה-16 ודודו אישוואר בן ה-18 אנו לומדים להכיר במהלך הספר ובעיקר את הזמן שהם ביחד. דינה מקבלת חוזה לתפירת בגדי עילית, אבל היא עצמה כבר אינה בכושר גופני מספיק לשבת ולתפור ולכן היא מחפשת שני חייטים. כשהיא כבר נואשת מחיפושיה הם אכן נמצאים, מביאים את מכונות התפירה השכורות שלהם ובדרך אליה פוגשים באקראי ברכבת בחור בן גילם, שפניו מועדות לאותה כתובת ממש. הם החייטים אום ואישוואר והוא מאנק קוהלה הסטודנט, המגיע כדי לבדוק את האפשרות לשכור אצלה חדר למגורים.

מפה לשם הם הופכים ליחידה תעשייתית קטנה. החייטים תופרים שעות ארוכות, בדרך מאבדים קורת גג ומוצאים אותה אצל דינה דלאל מעסיקתם. הסטודנט מצידו מתיידד עם החייטים וכולם הופכים למעין משפחה המבשלת, צוחקת, רבה, נעלבת ושוב מתפשרת, כמו כל משפחה. אבל המכות לא מפסיקות לנחות על צמד החייטים חסרי המזל, המצליחים לשוב ולקום, להמשיך בעבודתם וחוזר חלילה. מאנק הסטודנט מתלבט בנוגע לעתידו המקצועי ובנוגע לשובו או אי שובו למשפחתו, המחכה, מתגעגעת, אבל משדרת עסקים כרגיל ברצון להביאו להצלחה מקצועית.

700 ומשהו עמודים הם הרבה כדי לתאר. הספר נקרא בקלות, מתאר את הודו השסועה, כשהנזק והקושי הרבים ביותר באים דווקא מהממשלה. מדובר במדינה המתחלקת בעיקר בין רוב הינדי למיעוט מוסלמי, בין עירונים לכפריים, בין כפריים מקסטות כאלו ואחרות, כשמעבר מקסטה לקסטה (המתאפיינת בעיקר מחדגוניות מקצועית) כמעט בלתי אפשרי. ועם כל הבעיות האלה הממשלה רק באה וממאיסה את החיים בחוקים נוראיים ומגבילים, מה שרק מגביר את השחיתות הנוראית ואת הצורך במעכרים (אותם לוקחי שלמונים המסדרים את החיים) והצורך להוציא כסף קבוע כדמי חסות משום שבמשטרה ובחוק אין שום תועלת.