בצער רב סיימתי את הספר לאחר שבועיים. בצער משום שכ"כ לא רציתי להיפרד ממנו.
הקסם של תקופה מרתקת, הריחות של השוק, האנשים הצבעוניים האלה , הכל סחף וכבש אותי.
סאגה משפחתית היא סוג של "אח גדול" , מאפשרת לנו להיות זבוב על קיר משפחתי ולצפות מהצד ביחסים, באינטריגות, בשמחות ובאסונות. לעיתים לרצות לצעוק ולנער אותם, ופעמים לבכות יחד איתם. לנסות בכל הכוח לדחוף אותם קדימה כשהם מנסים ומהססים לפרוץ את חומת השמרנות המסורתית.
קשים חייו של זבוב.

זהו סיפורה של משפחת ארמוזה. משפחה ספניולית שורשית ירושלמית בתקופת המנדט הבריטי.
הגברים במשפחה, למרות הפטריכאליות שבה, נישאים בעל כורחם לנשים שאינם אוהבים.
דור אחר דור. בן אחר אב.
הסיפור מדבר דווקא בשמן של הנשים. אלה שנזנחו, שלא נאהבו כפי שהיו צריכות להיות.
קל להחבר אליהן, קשה לשפוט אותן לחומרה.
יצרים זנוחים ותסכולים מבעבעים לתוך הקלחת של ימי המחתרות והסזון, פרעות ותקומת העם.
ספר מרתק, מענג, מעורר מחשבות.
ולוואי ונדע עוד מהמעיין של הסופרת.

מלחמת העולם הראשונה זוכה עכשיו, כך נראה, לקאמבק. יתכן שהרעיונות מהמלחמה שבאה בעקבותיה מוצו? ואולי יש נסיון לחזור "למלחמה הגדולה" ולראות איזה DNA היא הורישה למלחמה שבאה בעקבותיה, ולמלחמות הרבות מספור שבאו בעקבות יורשתה? כך או כך הספר הזה עוסק במקצת במלחמה ההיא - ליתר דיוק בכפר צרפתי קטן שנמצא תחת כיבוש הגרמנים, ובעלילותיהם של מספר דמויות, הממחישות מה שקורה בזמן מלחמה.

ג'וג'ו מויס בעלת השם המדליק היא סופרת (ועיתונאית) בריטית שזכתה פעמיים בפרס "הרומן הרומנטי של השנה" בבריטניה. היא זכתה בו, כך נראה, בצדק: היא יודעת לכתוב רומן רומנטי. מויס כותבת סיפור שמתאים לחוקי הז'אנר, וגם מארגנת את החוקים, כך נראה, שיתאימו לו.
מעשה בסופי הנשואה לצייר שהוא אהבת חייה וחוזרת מפאריס לחיות בעיירה הקטנה בה נולדה, כי בעלה התגייס לצבא והיא לא שמעה ממנו דבר. היא ואחותה מנהלות פונדק קטן שהיה ברשות משפחתה מאות שנים. חיי הרעב הקור המחסור והביזה תחת הכיבוש מתוארים בצבעים חיים. תמונת דיוקן של סופי, שצייר בעלה, תלוייה על קיר הפונדק ומושכת את עיני המושל הגרמני החדש של הכפר. התמונה תעלם בערך ב 1917 (אנחנו לומדים על חלק מהסיפור) ותופיע ב 2006 עם השם "הנערה שהשארת מאחור" ועם כתמים מוסריים עליה, על הדמות המצויירת ועל הבעלים הספק חוקיים שלה.

הנושא שמויס מעלה הוא תביעות להשבת פרטי אמנות שנבזזו במלחמה. היות ולא הכרתי את הנושא כלל, חיפשתי עליו קצת. מצאתי די הרבה התייחסויות לרכוש שנבזז במלחמת העולם השנייה - בעיקר מיהודים. ומצאתי שביוני 2009 "הצהרת טרזין" קיבלה הכרה של 46 מדינות, שחתמו על אמנה. להצהרה הזאת אין תוקף משפטי, והיא תלוייה ברצונן הטוב של מדינות. מויס מבססת את סיפורה על חוק(?) שמאפשר "להחזיר" לבעלים החוקיים יצירות אמנות שנבזזו במלחמה קודמת... זה איכשהו לא כל כך אמין.

השבוע ביליתי בתל אביב.
ביליתי בין שורות שזורות סיפורי חיים מן העיר בראשית דרכה.
סיפורי צבעים וריחות, שבילים וסמטאות, קיוסקים וחבלי כביסה.
סיפורים שפותחים דלת אל נפתולי נפשם של ניצולים. אבל דלת קצת אחרת.

נגעתי לרגע בעולמם של אנשים ממקום אחר, מזמן אחר.
בין אם היו הם אלה שנותקו או ניתקו עצמם מן המוכר והבטוח והלכו עם הרגש, או אלה ששרדו את תופת הגהנום, השאירו מאחור את עצמם ובשרם, ובלב שותת דם מצאו בתל אביב ובים, את האפשרות להצליח לנשום, לאהוב, אפילו לצחוק.
האפשרות להצליח לחיות.

לא, לא היה בספר אף משפט שהעיר בי צורך דחוף לשלוח יד אל המרקר ולסמנו לעולמי עולמים. (טוב אולי אחד, לקראת הסוף).
לא מצאתי כתיבה נעלה מחודדת ושנונה, כזו שמסעירה את החושים ומאירה בפרוז'קטור את גאוניותו של הכותב.
אפילו לא נכנסתי לסיפור תכף ומיד ובמלוא המרץ. פשוט קראתי.
וכאן קסמו של הספר.

הוא הניע בקצב שלו, לא התנפל, ועדיין גרם לי להישאר ולהמשיך לקרוא.

הוא רווי דמויות ותתי סיפורים, ככה שבהתחלה לא הייתי בטוחה אם זה מוצא חן בעיני או לא, אבל לאט לאט חברו הסיפורים הקטנים לפאזל החובק אותם יחדיו, ומעביר תמונה ברורה ומוחשית.
יכולתי לחוש את הצער, התסכול, הכמיהה, הגעגועים.
את החם והלחות.
את ההקלה שבלגימת לימונדה קרה.
יכולתי לשמוע את מבטאן הזר של הדמויות כשדיברו. את בכיין. את זעקתן.