גודל הציפייה כגודל האכזבה, כמו שנהוג לומר. נדמה לי שאני בדעת מיעוט, כי את הספר הזה באמת לא אהבתי. אנשים מסביבי ממש היללו את הספר הזה; אמרו שהוא נתן להם כמה בוקסים הגונים בלב וחבטות פטיש במוח, לי הוא לא עשה את זה. העלילה מתמקדת במסעם של אב ובן ברחבי אמריקה, את כל הדרכים הם נוסעים כשהם רכובים על אופנוע. לצד העלילה מובאת הגותו הפילוסופית של רוברט פירסיג, הגות העוסקת בגדול באופן שבו האדם תופש את העולם וכיצד הוא מחליט מה נחשב בעיניו, קרי מהי 'איכות'. אני חושבת שגדולתו של הספר הזה היא לא בכך שהוא גורם לך פתאום להבין דברים יותר טוב על העולם-- הוא גורם לך לראות דברים שהיו שם כל הזמן לא שמת לב לקיומם, כלומר גורם לך לשאול שאלה שטרם נולדה בך. עם זאת, כמעט ולא היו לי רגעי הנאה מהקריאה. היו קטעים מרתקים ונוגעים ללב, אבל מעט מאוד, רוב הספר הרגיש לי טרחני להחריד ומתפלסף להשמיד. יותר עניינו אותי קורותיהם של האב והבן- אלו נדחקו הצידה מדי בזמן שהסופר הסביר לי מה זו הוויה. אני לא אומרת שזה ספר לא נראטיבי, אבל מי שמחפש בספרים שהוא קורא התרחשות סיפורית- הוא יתייאש מהר מאוד מקריאת הספר. לטעמי, הסופר לא בנה טוב את העלילה וההגות, הן לא נשזרו זו בזו בצורה טבעית ולא ניהלו כמעט דיאלוג ביניהן. אה, ואם אתם מתעניינים בזן אז יהיה לכם מעניין. הוא סוקר בצורה יפה את ההבדלים הגדולים בין התפישות הפילוסופיות של המערב לעומת זאת של המזרח. ** אשמח לשמוע למה כן אהבתי את הספר, אולי זה יגרום לי להבין מה פספסתי :)

גודל הציפייה כגודל האכזבה, כמו שנהוג לומר. נדמה לי שאני בדעת מיעוט, כי את הספר הזה באמת לא אהבתי. אנשים מסביבי ממש היללו את הספר הזה; אמרו שהוא נתן להם כמה בוקסים הגונים בלב וחבטות פטיש במוח, לי הוא לא עשה את זה. העלילה מתמקדת במסעם של אב ובן ברחבי אמריקה, את כל הדרכים הם נוסעים כשהם רכובים על אופנוע. לצד העלילה מובאת הגותו הפילוסופית של רוברט פירסיג, הגות העוסקת בגדול באופן שבו האדם תופש את העולם וכיצד הוא מחליט מה נחשב בעיניו, קרי מהי 'איכות'. אני חושבת שגדולתו של הספר הזה היא לא בכך שהוא גורם לך פתאום להבין דברים יותר טוב על העולם-- הוא גורם לך לראות דברים שהיו שם כל הזמן לא שמת לב לקיומם, כלומר גורם לך לשאול שאלה שטרם נולדה בך. עם זאת, כמעט ולא היו לי רגעי הנאה מהקריאה. היו קטעים מרתקים ונוגעים ללב, אבל מעט מאוד, רוב הספר הרגיש לי טרחני להחריד ומתפלסף להשמיד. יותר עניינו אותי קורותיהם של האב והבן- אלו נדחקו הצידה מדי בזמן שהסופר הסביר לי מה זו הוויה. אני לא אומרת שזה ספר לא נראטיבי, אבל מי שמחפש בספרים שהוא קורא התרחשות סיפורית- הוא יתייאש מהר מאוד מקריאת הספר. לטעמי, הסופר לא בנה טוב את העלילה וההגות, הן לא נשזרו זו בזו בצורה טבעית ולא ניהלו כמעט דיאלוג ביניהן. אה, ואם אתם מתעניינים בזן אז יהיה לכם מעניין. הוא סוקר בצורה יפה את ההבדלים הגדולים בין התפישות הפילוסופיות של המערב לעומת זאת של המזרח. ** אשמח לשמוע למה כן אהבתי את הספר, אולי זה יגרום לי להבין מה פספסתי :)

גודל הציפייה כגודל האכזבה, כמו שנהוג לומר. נדמה לי שאני בדעת מיעוט, כי את הספר הזה באמת לא אהבתי. אנשים מסביבי ממש היללו את הספר הזה; אמרו שהוא נתן להם כמה בוקסים הגונים בלב וחבטות פטיש במוח, לי הוא לא עשה את זה. העלילה מתמקדת במסעם של אב ובן ברחבי אמריקה, את כל הדרכים הם נוסעים כשהם רכובים על אופנוע. לצד העלילה מובאת הגותו הפילוסופית של רוברט פירסיג, הגות העוסקת בגדול באופן שבו האדם תופש את העולם וכיצד הוא מחליט מה נחשב בעיניו, קרי מהי 'איכות'. אני חושבת שגדולתו של הספר הזה היא לא בכך שהוא גורם לך פתאום להבין דברים יותר טוב על העולם-- הוא גורם לך לראות דברים שהיו שם כל הזמן לא שמת לב לקיומם, כלומר גורם לך לשאול שאלה שטרם נולדה בך. עם זאת, כמעט ולא היו לי רגעי הנאה מהקריאה. היו קטעים מרתקים ונוגעים ללב, אבל מעט מאוד, רוב הספר הרגיש לי טרחני להחריד ומתפלסף להשמיד. יותר עניינו אותי קורותיהם של האב והבן- אלו נדחקו הצידה מדי בזמן שהסופר הסביר לי מה זו הוויה. אני לא אומרת שזה ספר לא נראטיבי, אבל מי שמחפש בספרים שהוא קורא התרחשות סיפורית- הוא יתייאש מהר מאוד מקריאת הספר. לטעמי, הסופר לא בנה טוב את העלילה וההגות, הן לא נשזרו זו בזו בצורה טבעית ולא ניהלו כמעט דיאלוג ביניהן. אה, ואם אתם מתעניינים בזן אז יהיה לכם מעניין. הוא סוקר בצורה יפה את ההבדלים הגדולים בין התפישות הפילוסופיות של המערב לעומת זאת של המזרח. ** אשמח לשמוע למה כן אהבתי את הספר, אולי זה יגרום לי להבין מה פספסתי :)

"פונדק הרוחות" הנו המחזה הראשון שכתב נתן אלתרמן, הוא מפורסם בעיקר בשיריו ובמדור שהיה לו בעיתון ואני מניחה שלא רבים יודעים שהוא כתב גם מספר מחזות. ובכן---- המחזה מגולל את סיפורו של חננאל, כנר שמחליט לעזוב את ביתו ולהקדיש את עצמו לאומנות המוזיקה. הוא משאיר מאחור את נעמי, אשתו ובבת עינו. על אף שעזיבה זו קשה עבורם, שניהם מתייחסים אליה כאל מצוות שמים. נעמי מחליטה למכור את עצמה כשפחה ומשרתת, עד אשר יעברו השנים וחננאל ישוב (הם קבעו מועד ומקום בו יפגשו לאחר שתיים עשרה שנה). כך מתחיל המחזה, בקטע קורע לב של פרידה. חננאל יוצא לו למסע נדודים ונעמי מקפיאה את חייה למענו. למה עזיבתו של חננאל הייתה כל כך בלתי נמנעת? האם ישנה מטרה נשגבת כל כך לעזיבתו? ואם כן, יש משהו בכלל ששווה בעדו לחזור? ובאשר לנעמי, אילו מובנים יש להקרבתה? השאלות הללו מספרות סיפור גדול יותר, שאלות בהן נוגע אלתרמן לאורך כל המחזה וכולן נוגעות לאומנות ויצירה, ובכלל על פועלו של אדם בעולם; הוא מתעסק בדמותו של האדם היוצר המנסה להבין את פשר יצירתו, אשר יכולה להיות מועילה ורבת תכלית אך עם זאת הרסנית. במסעו של חננאל הוא מגיע לפונדק הרוחות ופוגש דמויות משונות, גם הן נוודים נטולי עבר ועתיד. במקביל רואים מה קורה בחיי העבדות של נעמי, היא עובדת בפרך ומחכה לשובו. המסע כולו מלא במוטיבים נכריים, לא דומה בכלל לעולם התרבותי של פה- מה שיוצר תחושה של מקום רחוק ואגדתי. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהרוח היהודית שקיימת במחזה- שמותיהם של הדמויות המובאים מהתנ"ך, מסע נדודים, וכמובן הכינור. לשונו השירית של אלתרמן נוכחת מאוד בכל המחזה, שכתוב בהרבה קטעים במבנה תבניתי של שיר (בעיקר במונולוגים). יש קטעים שלמים שדומים הרבה יותר לשירה מאשר למחזה. בכל זאת, אלתרמן לא שייקספיר. "...ולכן אם יוצאים למרחק למרחק יש לומר את שבחי העולם הפונדק המכיל בערבוב ממוזג עצבון ושמחה מלא השק כי שני אלה, בתור תאומים קיימים לעולם לפעמים..." ממליצה מאוד לכל חובבי אלתרמן, הנאה מובטחת.

מכיוון שאני מעריצה מושבעת, התרגשתי מאוד לראות את הספר בחנות. התרגשתי גם בזמן הקריאה, אם כי התאכזבתי מעט. ספיץ הטיב לתאר את רוח התקופה בה גדל ועוצב דייוויד ג'ונס; תקופה שהביאה אותו להיות דייוויד בואי, וכדייוויד בואי הוא השפיע רבות על עולם המוסיקה (וגם על ספיץ עצמו, עובדה שהוא לא מסוגל לחסוך מהקוראים לרגע...). דבר שנוי במחלוקת שספיץ עושה בספר הזה: הוא קושר אירועים בחייו של בואי למוסיקה אותה ייצר באותה עת. ייתכן שהשלכה מסוג זה עשויה להיות מוטעית ורומנטית, אך היא לגיטימית. הספר לוקה לעיתים בעודף פירוט מייגע, בקטעי יומן מעצבנים להחריד של הכותב, אבל אני חושבת שכל מעריץ של דייוויד בואי יהנה לקרוא את הספר הזה.

גודל הציפייה כגודל האכזבה, כמו שנהוג לומר. נדמה לי שאני בדעת מיעוט, כי את הספר הזה באמת לא אהבתי. אנשים מסביבי ממש היללו את הספר הזה; אמרו שהוא נתן להם כמה בוקסים הגונים בלב וחבטות פטיש במוח, לי הוא לא עשה את זה. העלילה מתמקדת במסעם של אב ובן ברחבי אמריקה, את כל הדרכים הם נוסעים כשהם רכובים על אופנוע. לצד העלילה מובאת הגותו הפילוסופית של רוברט פירסיג, הגות העוסקת בגדול באופן שבו האדם תופש את העולם וכיצד הוא מחליט מה נחשב בעיניו, קרי מהי 'איכות'. אני חושבת שגדולתו של הספר הזה היא לא בכך שהוא גורם לך פתאום להבין דברים יותר טוב על העולם-- הוא גורם לך לראות דברים שהיו שם כל הזמן לא שמת לב לקיומם, כלומר גורם לך לשאול שאלה שטרם נולדה בך. עם זאת, כמעט ולא היו לי רגעי הנאה מהקריאה. היו קטעים מרתקים ונוגעים ללב, אבל מעט מאוד, רוב הספר הרגיש לי טרחני להחריד ומתפלסף להשמיד. יותר עניינו אותי קורותיהם של האב והבן- אלו נדחקו הצידה מדי בזמן שהסופר הסביר לי מה זו הוויה. אני לא אומרת שזה ספר לא נראטיבי, אבל מי שמחפש בספרים שהוא קורא התרחשות סיפורית- הוא יתייאש מהר מאוד מקריאת הספר. לטעמי, הסופר לא בנה טוב את העלילה וההגות, הן לא נשזרו זו בזו בצורה טבעית ולא ניהלו כמעט דיאלוג ביניהן. אה, ואם אתם מתעניינים בזן אז יהיה לכם מעניין. הוא סוקר בצורה יפה את ההבדלים הגדולים בין התפישות הפילוסופיות של המערב לעומת זאת של המזרח. ** אשמח לשמוע למה כן אהבתי את הספר, אולי זה יגרום לי להבין מה פספסתי :)