****




ספרי הארי פוטר הצליחו תמיד ללכת על החבל הדק מן הדק שבין הפנטסטי לאווילי. יסלחו לי האוהדים המושבעים, אבל כמבוגר (גם כזה ששומר על מידה לא מבוטלת של אהבליות בחיי), אף פעם לא רחשתי חיבה מיוחדת, בלשון המעטה, לקטעי ה"קופיקו" בסדרה, אלה שבהם למשל משפחת דארסלי, במקום להיות משפחה אומנת מרושעת וקשה נכתבה כסוג של קריקטורה מטופשת שמתאימה לקריאה מבודחת ונחנקת מצחוק של ילדים מתחת לגיל עשר, או קיומו של רון וויזלי כמין סיידקיק דביל (ממש דביל) להארי ואפילו להרמיוני. הקריקטוריזם הבינארי של הדמויות האחרות והיעדר המורכבות של רובן אולי נתקע אצלי באופן אישי בין קנה לוושט, אולם ברור לי שזה אחד הגורמים העיקריים שהפכו את הסדרה לקלה לעיכול, שלא לומר ממכרת, לקהל היעד הצעיר יותר. אני מעדיף את המקומות האפלים יותר, שהתחברו לי לכתיבה המהוקצעת של רולינג ודווקא כן הצליחו לחרוג מהנוסחה החדגונית הצפוייה של ילד פלא/נבואה/מכשף רשע.

הספר הזה... טוב, זה לא בדיוק ספר. עשר שנים בערך אחרי שסיימתי לקרוא את הספר האחרון בסדרה, ואחרי עוד גזיליון פעמים שצפיתי בסרטים בעברית ובאנגלית עם הילדים שלי, הייתי מוכן לקנות את ההמשך, לאו דווקא בשל העדריות האינהרנטית, אלא מסקרנות בריאה של "נו, ואז מה קרה?", כי הספרים, בינינו, די נחתמו, ומיליוני ילדים כתבו המשכים (אפילו הבת שלי כתבה כמה, חלקם בכיכובה - מאי פוטר), אבל המשך של ג'יי. קיי. רולינג זה בכל זאת לא בדיוק פאנפיק ב״סימניה״.

בראש וראשונה, מדובר במחזה. ממש מחזה, שכתוב כמו מחזה, ודל בדיוק כמו תסריט שלדי של מחזה. בלי קטעים ליריים, בלי מחשבות נוגות, אלא בעיקר שיחות, דיאלוגים, מונולוגים ופה ושם תיאורים קצרים של "מה רואים על הבמה", שזה אולי שונה וחביב ביחס לספרים רגילים אבל בפועל מרגיש בעיקר מעאפן, לא כיוון שזה לא מעניין או שהעלילה צפוייה, אלא משתי סיבות מרכזיות: האחת היא שבלי כל מה שקורה בספרים בין השיחות (ומעניין בדרך כלל פי כמה מאשר השיחות עצמן) אנחנו די כבולים למה שהדמויות אומרות לנו, וכך כל מה שהוא סאב-טקסט לא נמצא כאן בכלל. מילא, אם זה היה נגמר כאן, אלא שרולינג וחבריה המחזאים שכתבו את הספר הזה יחד איתה, החליטו להכניס את כל הסאב-טקסט לתוך הטקסט, וככה מה שמתקבל הוא פשוט פתטי. הדמויות מסבירות לקוראים ללא הרף מה הן מרגישות ומה קורה. אם רון נבוך (והוא בדרך כלל נבוך) אז כתוב "רון אומר במבוכה". ואם מאלפוי שונא את הארי, אז כתוב את זה במפורש, כאילו את הקורא מעניינות הוראות הבימוי של השחקנים. נשאר כל כך מעט להשלים בדמיון, שאפילו קורא איטי בן שבע ירגיש שמאכילים אותו בכפית. התוצאה היא גסה, מרושלת, שטחית ואפילו מטופשת לעתים קרובות, כי התחושה היא שפשוט מזלזלים כאן באינטיליגנציה של הצופים. סליחה, הקוראים. הדבר היחיד שלא נאמר במפורש - אולי משיקולים מסחריים (או, לחילופין, פחדניים), אבל נרמז ברמזים עבים לאורך כל המחזה - הוא שיש מצב שאלבוס סוורוס פוטר וסקורפיוס מלפוי (השמות האלה. לא פתטי?) צריכים אוטוטו לצאת מארון הקסמים יחד, בגאווה ובאומץ לב.

העלילה עצמה, אפעס, לא רעה כשלעצמה. היא היתה עשוייה להיות אפילו די טובה, אילולא ניתן היה בעין בלתי מזויינת לחזות בשלוליות הזיעה שנקוו לרגלי הכותבים במאמציהם השקופים לגרוף עוד מזומנים מהאווז המוזהב עם הצלקת על המצח. הרי וולדמורט מת! איך נחזיר אותו לחיים? אהההה. מחולל זמן! מציאות חליפית! יקומים מקבילים! אפשר כך ואפשר כך, אבל זה מה שקורה כשפנטזיה מקבלת זריקה של מדע בדיוני. כל פיתרון מרגיש מאומץ ומעושה, כמו מי שמנסה לאפות עוף שלם בתנור משאריות של עוף שנאכל יום קודם. אולי כמחזה זה עובד טוב יותר. הייתי בהחלט קופץ ללונדון עם מאי פוטר כדי לצפות בו, אבל כספר, נו. לא משהו. התפרים גסים מדי, הבדיחות מפגרות מדי, המתח מאומץ מדי, התובנות שטחיות מדי, הדמויות שבלוניות מדי, אבל כסף זה כסף, ואתם יודעים, הארי פוטר זה לא באמת.

****

בשנת 1979, בכיתה ו', בעת ארוחת בוקר של קוטג' ועגבניה בחדר האוכל, זה קרה.
מישהי שלמדה אצלנו בקבוץ כי הייתה פרועה מדי עבור הקבוץ שלה, ניגשה אלי.
"אתה ממש דומה לדיוויד בואי", אמרה והסתכלה לי ממש אל תוך העיניים.
היא הייתה מבוגרת ממני בשנתיים שלוש, היה לה עגיל באף והיא לבשה תמיד צעיפים.
ויפה.
בכתה ו' עדיין חששתי מנשים מבוגרות ממני עם עגיל באף וצעיפים.
ויפות.
מאז הקפדתי לבדוק בכל בוקר היכן היא יושבת ולאתר לעצמי מקום רחוק מספיק
שיספק לי מרחב הימלטות במקרה הצורך, אבל גם יספק תצפית עליה בעת שלגמה כוסות קפה
ועישנה בשרשרת (כן, 1979, לעשן נחשב כפעולה הכרחית בחדר האוכל).
מדי פעם גם תהיתי ביני לביני לגבי אותה דמות לה אני דומה.
המנעד המוזיקלי שלי אז נע בין הבי.ג'יז, קווין, חנן יובל ושלישיית שריד, כך שלא
ידעתי מי האיש, אבל עמוק בפנים קיוויתי שאכן מדובר במישהו שכדאי להיות דומה לו.
קאט.
1983, כיתה י', היום הראשון של התיכון.
הצלחתי להשתחל לכיתת האנגלית של פ'.
פ' הגיע מקליפורניה. גם בחום של 30 מעלות (ה-40 מעלות של 1983) הוא נעל מגפי עור
וגם בקבוץ של 1983 הוא הרכיב תמיד משקפיים עגולים, שפם של סלבדור דאלי ותפיסת עולם
של מי שגדל בברקלי של שנות השישים. מיותר לציין שהוא הפך למורה האנגלית המבוקש ביותר
בתיכון הקיבוצי והמאבק על השתחלות לכיתתו היה עז.

****




סיפור חייו קורע הלב של שודד זקנות או רוצח מקרי לא אמור בכלל לעניין אותי, וודאי שלא את בית המשפט בבואו לפסוק את הדין, אלא בעיקר השורה התחתונה. רצח, או לא רצח. גם אם נניח לרגע בצד את הסיבה הישירה לפשע, כל הסיפורים על ילדות קשה, עוני, קומפלקסים פסיכולוגיסטיים או הגירה לא מוצלחת נשמעים לי תמיד כמו איזה מין "אויויוי" מתייפייף של הסניגוריה הציבורית שאולי צריכים להישמע, אבל כסוג של משקולת מאזנת, ולא כשיקול עיקרי של בית המשפט במתן העונש.

ניגשתי לספר הזה בחשד מה. אסופת סיפורים של סניגור גרמני, שהבה נודה על האמת - אנשים מסוגו לא רק משחררים אנשים שנאסרו על לא עוול בכפם אלא גם אחראיים בישירין או בעקיפין להחזרה של אנסים, רוצחים ופושעים מועדים אל הרחובות, לעתים תוך היתלות בפרצות חוקיות ובפגמים פרוצדורליים.

פרדיננד פון שיראך מגולל בכישרון לא מבוטל סיפורים מרתקים, שאולי נדמה לכאורה שכל מה שאמור לעניין אותנו בהם הוא באמת השורה התחתונה, אך בפועל אנחנו מגלים שלרופא שרצח את אשתו בגרזן היו "נסיבות מקלות" אמיתיות, ושמדובר לא רק בכיסוי תחת משפטי או בעצימת עיניים הזוייה לנוכח אדם מן השורה שנגרר למעשה זוועה. פתאום נראה שהסיפור, הסיפור ממש ולא הפרטים המשפטיים הקליניים הקרים, הוא שמעניין, והוא הדבר העיקרי שרלוונטי. אולי ככה פון שיראך מצדיק לעצמו את הדיסוננס הקוגנטיבי שרוחש באופן מובנה בקרבו, אבל הסיפורים האנושיים שהוא מספר מעניינים מאוד והמניפולציה שהוא עושה יעילה מאוד ופעלה אפילו על ציניקן שכמוני, שבחלק מהסיפורים מצא את עצמו כמעט מזיל דמעה. דמעה! אני! על מישהו ששדד בנק כי כל החיים שנאו אותו והוא לא הצליח והוא רק ניסה לקחת קצת כסף כדי לחזור לאיזה מקום שהיה לו טוב שם! נכון שזה נשמע טיפשי? נכון שיירקב בכלא? אז לא. אם הייתי מושבע, אני די בטוח שהייתי משחרר אותו. לא אני. הסיפור.