עירא היא אישה נערית דקת גב, בת סוף העשור השלישי לחייה. עיניה כחולות וגדולות חולמות מבעד לריסים ארוכים לאות ועצלות. ביטנה שטוחה, רגליה ארוכות וחטובות. קבענו להיפגש בכניסה לבר תל אביבי לא ידוע, היא עמדה שם לבושה חולצה בהירה קצרת שרוול וחצאית אדומה מנוקדת פרחים לבנים צמודה וארוכה, שערה אסוף מעל חושף את צווארה תמיר וצחור. נישקתי לה קלות מתרשם ממידת שבריריותה. הבר עמום והדמויות נסתרות המוסיקה ערנית וחושקת, שוחחנו ואני ספק לוחש באוזנה ספק צועק. היא מצאה חן בעיני וכך גם אני בעיניה. היא ביקשה לעשן וחיפשה בתיק את קופסת הסיגריות. משלא מצאה הוציאה ספר שהיה שם בין כליה. אחזה בו בשתי ידיה אצבעותיה ארוכות ענוגות, מלטפות את פני הכריכה אוהבות. היא סיפרה על געגועיה אל נופי הספר והמחוזות על הזדהותה עם המחבר, על ליבה היוצא אל נפשו המיוסרת. על המלנכוליה האופפת אותה בין עמודיו. על איך שהיא נרדמת והוא למראשותיה ובבוקר אוספת אותו פרוע מבין כריותיה.. לקחתי את הספר בידי עלעלתי בין דפיו קראנו יחד. ראשינו שחים נוגעים ולא נוגעים. לנגד עיני עלו רחובותיה וכיכרותיה של ברצלונה מקומות נופים ותנאי אקלים, אנשים סערות נפש ומצבים. הדציבלים גבוהים, המילים זורמות נופלות בשאון שורות של מילים וצלילים. יצאנו אל השקט אל האוויר הצח. אספתי אותה אלי חיבקתי אותה אל ליבי. 'הידיים שלך מסוקסות' אמרה.. בעודי עוטף אותה נושק לשפתיה ירכיה נוגעות בי צמודות. אכן מסוקסות סדוקות ומיובלות. שנות בדידותי במדבר ניכרו בהן היטב, השתדלתי להסתיר אותם מעיניה. ריח נשיקותיה היה לסם שיכרון קסם עיקצץ בקצה נחיריי. מה זה היה לי.. האם כבר שכחתי.. הנסיכה הזו הביאה אותי לשכוח את דתי. זה עתה יצאתי מן היער. מיומנותי החברתיות דלות וחסרות. חששתי מטעויות. לא רציתי לאבד אותה הייתי זקוק לזמן הסתגלות. בעוד מגע ירכיה מרטיט בשרירי מפשעתי. התנתקתי, נפרדתי לשלום. וספרה פיקדון בידי. לא חלפה אלא שעה וכבר אבדו בי רשמיה. ליבי געש וקרא לי לצאת בעקבותיה. לא הנחתי את ספרה וכבר צללתי בעולמה כול אותו הלילה והבוקר קראתי בספרה ובסופו לא ידעתי עוד להבחין בין אצילות נפשה לבין אצילות עולמו של הסופר - זוזה סאראמאגו מושא געגועיה..

איך אפשר לכתוב ביקורת על ספר מופלא שכזה..? לפני שאנסה את כוחי בכך, אציין שזה לי שנים רבות שאני מתרגל את שיטות הלימוד התודעתי אותם מביא המחבר בספרו, קריאה בדרך הרביעית היא מסוג הקריאות הלימודיות ההן בהן חוזר הקורא שוב ושוב על קטע הקריאה חוזר אל הקטע שקדם לו ואף מתחיל וקורא שוב את הספר מתחילתו. למתעקשים המעמיקים מובטחת צלילה אל נבכי נפש האדם באופן אנליטי חד וצלול, אנליטיות המתכתבת רוחשת ומתחככת במופלא והפילאי שברוח האדם ועולמו. אט אט מוביל אוספנסקי את הקורא להכיר באפסיות האדם וחידלונו, בתעתועי מוחו ודימיונו תוך השארת פתח תקווה למי שנחוש דיו להיחלץ מבהמיותו המובנת. כל זאת עושה המורה אוספנסקי תוך הטמעת מושגי שפה אופייניים לשיטה כולה, מושגי שפה בלעדיהם לא יכול הקורא להתעלות לרמת הניתוח הנדרש כדי לחדור אל רזי השיטה כולה. שלוש דרכים להגיע אל ההארה - דרכו של הפקיר, הנזיר, והיוגי, שיטותיו של אוספנסקי ללימוד תודעתי מציעות 'דרך רביעית' דרך העושה שימוש בשלושת השיטות שקדמו לה ומשם היא פונה הלאה.

עירא היא אישה נערית דקת גב, בת סוף העשור השלישי לחייה. עיניה כחולות וגדולות חולמות מבעד לריסים ארוכים לאות ועצלות. ביטנה שטוחה, רגליה ארוכות וחטובות. קבענו להיפגש בכניסה לבר תל אביבי לא ידוע, היא עמדה שם לבושה חולצה בהירה קצרת שרוול וחצאית אדומה מנוקדת פרחים לבנים צמודה וארוכה, שערה אסוף מעל חושף את צווארה תמיר וצחור. נישקתי לה קלות מתרשם ממידת שבריריותה. הבר עמום והדמויות נסתרות המוסיקה ערנית וחושקת, שוחחנו ואני ספק לוחש באוזנה ספק צועק. היא מצאה חן בעיני וכך גם אני בעיניה. היא ביקשה לעשן וחיפשה בתיק את קופסת הסיגריות. משלא מצאה הוציאה ספר שהיה שם בין כליה. אחזה בו בשתי ידיה אצבעותיה ארוכות ענוגות, מלטפות את פני הכריכה אוהבות. היא סיפרה על געגועיה אל נופי הספר והמחוזות על הזדהותה עם המחבר, על ליבה היוצא אל נפשו המיוסרת. על המלנכוליה האופפת אותה בין עמודיו. על איך שהיא נרדמת והוא למראשותיה ובבוקר אוספת אותו פרוע מבין כריותיה.. לקחתי את הספר בידי עלעלתי בין דפיו קראנו יחד. ראשינו שחים נוגעים ולא נוגעים. לנגד עיני עלו רחובותיה וכיכרותיה של ברצלונה מקומות נופים ותנאי אקלים, אנשים סערות נפש ומצבים. הדציבלים גבוהים, המילים זורמות נופלות בשאון שורות של מילים וצלילים. יצאנו אל השקט אל האוויר הצח. אספתי אותה אלי חיבקתי אותה אל ליבי. 'הידיים שלך מסוקסות' אמרה.. בעודי עוטף אותה נושק לשפתיה ירכיה נוגעות בי צמודות. אכן מסוקסות סדוקות ומיובלות. שנות בדידותי במדבר ניכרו בהן היטב, השתדלתי להסתיר אותם מעיניה. ריח נשיקותיה היה לסם שיכרון קסם עיקצץ בקצה נחיריי. מה זה היה לי.. האם כבר שכחתי.. הנסיכה הזו הביאה אותי לשכוח את דתי. זה עתה יצאתי מן היער. מיומנותי החברתיות דלות וחסרות. חששתי מטעויות. לא רציתי לאבד אותה הייתי זקוק לזמן הסתגלות. בעוד מגע ירכיה מרטיט בשרירי מפשעתי. התנתקתי, נפרדתי לשלום. וספרה פיקדון בידי. לא חלפה אלא שעה וכבר אבדו בי רשמיה. ליבי געש וקרא לי לצאת בעקבותיה. לא הנחתי את ספרה וכבר צללתי בעולמה כול אותו הלילה והבוקר קראתי בספרה ובסופו לא ידעתי עוד להבחין בין אצילות נפשה לבין אצילות עולמו של הסופר - זוזה סאראמאגו מושא געגועיה..

עירא היא אישה נערית דקת גב, בת סוף העשור השלישי לחייה. עיניה כחולות וגדולות חולמות מבעד לריסים ארוכים לאות ועצלות. ביטנה שטוחה, רגליה ארוכות וחטובות. קבענו להיפגש בכניסה לבר תל אביבי לא ידוע, היא עמדה שם לבושה חולצה בהירה קצרת שרוול וחצאית אדומה מנוקדת פרחים לבנים צמודה וארוכה, שערה אסוף מעל חושף את צווארה תמיר וצחור. נישקתי לה קלות מתרשם ממידת שבריריותה. הבר עמום והדמויות נסתרות המוסיקה ערנית וחושקת, שוחחנו ואני ספק לוחש באוזנה ספק צועק. היא מצאה חן בעיני וכך גם אני בעיניה. היא ביקשה לעשן וחיפשה בתיק את קופסת הסיגריות. משלא מצאה הוציאה ספר שהיה שם בין כליה. אחזה בו בשתי ידיה אצבעותיה ארוכות ענוגות, מלטפות את פני הכריכה אוהבות. היא סיפרה על געגועיה אל נופי הספר והמחוזות על הזדהותה עם המחבר, על ליבה היוצא אל נפשו המיוסרת. על המלנכוליה האופפת אותה בין עמודיו. על איך שהיא נרדמת והוא למראשותיה ובבוקר אוספת אותו פרוע מבין כריותיה.. לקחתי את הספר בידי עלעלתי בין דפיו קראנו יחד. ראשינו שחים נוגעים ולא נוגעים. לנגד עיני עלו רחובותיה וכיכרותיה של ברצלונה מקומות נופים ותנאי אקלים, אנשים סערות נפש ומצבים. הדציבלים גבוהים, המילים זורמות נופלות בשאון שורות של מילים וצלילים. יצאנו אל השקט אל האוויר הצח. אספתי אותה אלי חיבקתי אותה אל ליבי. 'הידיים שלך מסוקסות' אמרה.. בעודי עוטף אותה נושק לשפתיה ירכיה נוגעות בי צמודות. אכן מסוקסות סדוקות ומיובלות. שנות בדידותי במדבר ניכרו בהן היטב, השתדלתי להסתיר אותם מעיניה. ריח נשיקותיה היה לסם שיכרון קסם עיקצץ בקצה נחיריי. מה זה היה לי.. האם כבר שכחתי.. הנסיכה הזו הביאה אותי לשכוח את דתי. זה עתה יצאתי מן היער. מיומנותי החברתיות דלות וחסרות. חששתי מטעויות. לא רציתי לאבד אותה הייתי זקוק לזמן הסתגלות. בעוד מגע ירכיה מרטיט בשרירי מפשעתי. התנתקתי, נפרדתי לשלום. וספרה פיקדון בידי. לא חלפה אלא שעה וכבר אבדו בי רשמיה. ליבי געש וקרא לי לצאת בעקבותיה. לא הנחתי את ספרה וכבר צללתי בעולמה כול אותו הלילה והבוקר קראתי בספרה ובסופו לא ידעתי עוד להבחין בין אצילות נפשה לבין אצילות עולמו של הסופר - זוזה סאראמאגו מושא געגועיה..

עירא היא אישה נערית דקת גב, בת סוף העשור השלישי לחייה. עיניה כחולות וגדולות חולמות מבעד לריסים ארוכים לאות ועצלות. ביטנה שטוחה, רגליה ארוכות וחטובות. קבענו להיפגש בכניסה לבר תל אביבי לא ידוע, היא עמדה שם לבושה חולצה בהירה קצרת שרוול וחצאית אדומה מנוקדת פרחים לבנים צמודה וארוכה, שערה אסוף מעל חושף את צווארה תמיר וצחור. נישקתי לה קלות מתרשם ממידת שבריריותה. הבר עמום והדמויות נסתרות המוסיקה ערנית וחושקת, שוחחנו ואני ספק לוחש באוזנה ספק צועק. היא מצאה חן בעיני וכך גם אני בעיניה. היא ביקשה לעשן וחיפשה בתיק את קופסת הסיגריות. משלא מצאה הוציאה ספר שהיה שם בין כליה. אחזה בו בשתי ידיה אצבעותיה ארוכות ענוגות, מלטפות את פני הכריכה אוהבות. היא סיפרה על געגועיה אל נופי הספר והמחוזות על הזדהותה עם המחבר, על ליבה היוצא אל נפשו המיוסרת. על המלנכוליה האופפת אותה בין עמודיו. על איך שהיא נרדמת והוא למראשותיה ובבוקר אוספת אותו פרוע מבין כריותיה.. לקחתי את הספר בידי עלעלתי בין דפיו קראנו יחד. ראשינו שחים נוגעים ולא נוגעים. לנגד עיני עלו רחובותיה וכיכרותיה של ברצלונה מקומות נופים ותנאי אקלים, אנשים סערות נפש ומצבים. הדציבלים גבוהים, המילים זורמות נופלות בשאון שורות של מילים וצלילים. יצאנו אל השקט אל האוויר הצח. אספתי אותה אלי חיבקתי אותה אל ליבי. 'הידיים שלך מסוקסות' אמרה.. בעודי עוטף אותה נושק לשפתיה ירכיה נוגעות בי צמודות. אכן מסוקסות סדוקות ומיובלות. שנות בדידותי במדבר ניכרו בהן היטב, השתדלתי להסתיר אותם מעיניה. ריח נשיקותיה היה לסם שיכרון קסם עיקצץ בקצה נחיריי. מה זה היה לי.. האם כבר שכחתי.. הנסיכה הזו הביאה אותי לשכוח את דתי. זה עתה יצאתי מן היער. מיומנותי החברתיות דלות וחסרות. חששתי מטעויות. לא רציתי לאבד אותה הייתי זקוק לזמן הסתגלות. בעוד מגע ירכיה מרטיט בשרירי מפשעתי. התנתקתי, נפרדתי לשלום. וספרה פיקדון בידי. לא חלפה אלא שעה וכבר אבדו בי רשמיה. ליבי געש וקרא לי לצאת בעקבותיה. לא הנחתי את ספרה וכבר צללתי בעולמה כול אותו הלילה והבוקר קראתי בספרה ובסופו לא ידעתי עוד להבחין בין אצילות נפשה לבין אצילות עולמו של הסופר - זוזה סאראמאגו מושא געגועיה..

איך אפשר לכתוב ביקורת על ספר מופלא שכזה..? לפני שאנסה את כוחי בכך, אציין שזה לי שנים רבות שאני מתרגל את שיטות הלימוד התודעתי אותם מביא המחבר בספרו, קריאה בדרך הרביעית היא מסוג הקריאות הלימודיות ההן בהן חוזר הקורא שוב ושוב על קטע הקריאה חוזר אל הקטע שקדם לו ואף מתחיל וקורא שוב את הספר מתחילתו. למתעקשים המעמיקים מובטחת צלילה אל נבכי נפש האדם באופן אנליטי חד וצלול, אנליטיות המתכתבת רוחשת ומתחככת במופלא והפילאי שברוח האדם ועולמו. אט אט מוביל אוספנסקי את הקורא להכיר באפסיות האדם וחידלונו, בתעתועי מוחו ודימיונו תוך השארת פתח תקווה למי שנחוש דיו להיחלץ מבהמיותו המובנת. כל זאת עושה המורה אוספנסקי תוך הטמעת מושגי שפה אופייניים לשיטה כולה, מושגי שפה בלעדיהם לא יכול הקורא להתעלות לרמת הניתוח הנדרש כדי לחדור אל רזי השיטה כולה. שלוש דרכים להגיע אל ההארה - דרכו של הפקיר, הנזיר, והיוגי, שיטותיו של אוספנסקי ללימוד תודעתי מציעות 'דרך רביעית' דרך העושה שימוש בשלושת השיטות שקדמו לה ומשם היא פונה הלאה.