Uאוריה•לפני 14 שניםכן..כשסיפור לא מרגיש מושלם זה לפעמים יותר גרוע מבחייםעל הביקורת של מילים על התלקחות מאת סוזן קולינס
Uאוריה•לפני 14 שניםיפה למרות שגם את מדריך הטרמפיסט קראתי כבר ברצון לסלקטיביות, כברק רחוק חולף...על הביקורת של על מאת
Uאוריה•לפני 15 שניםבקורת ספר כמדריך תוכן לעיוןזו, כבקורות האחרות שלו, הן פתח לחשיבה, והכוונות לסקרנות, ואישור לפילוסוף החבוי, לאדם התוהה, להמשיך בדרך התעתועים ולא בטריוויה.על הביקורת של UnknownGuest על Language in Thought and Action: Fifth Edition מאת S.I. Hayakawa
Uאוריה•לפני 15 שניםנראה שאני חייב לקרוא את זהולו רק בגלל שבחורות מתלהבות ממשהו שאני יכול לדמיין חלקית.על הביקורת של עדי על גרגויל מאת אנדרו דיווידסון
חמדת•לפני 14 שניםבאותה מידה יכולת לכתוב שירערפילי,זה מעניק אווירה אבל לא מובן.איני מבקשת שתכתוב את מה שיש עג הכריכה האחורית,אבל לכתוב קורהנטי-זה מתבקש.איזה זרע?איזה רוסי?איזה דם?איזה רוק?האם הכוונה למוסיקה או בלוטות רוק?והנבואה ?-מה עליה ?!על הביקורת של אוריה על מותו של באני מונרו מאת ניק קייב
אפרתי•לפני 14 שניםאוריה, מותר לך לתת לו כוכבים?או שבהיותו לא ממש קונבנציונלי, אסור...על הביקורת של אוריה על ביצות מאת אנדרה ז'יד
שין שין•לפני 14 שניםיופי של בקורת.אהבתי מאד את משפט הסיכום.על הביקורת של אוריה על יער נורווגי מאת הרוקי מורקמי
מותו של באני מונרוניק קייבלא באנו לכאן להתחרות בפתוח עלילה רוסי קלאסי, אלא למופע רוק, ודם וזרע. כמוסות של מתח ותובנות תת הכרתיות נשפכות מתוך לתוך בקצב הדפדוף. עצרתי לרגע את הטירוף הכה קריא לקראת הסוף, או בגלל שפחדתי מהנבואה או כי לא רציתי לגמור מהר. או קיי... לקראת הסוף העלילתי קצת משוחזרים מדי תאורי הסביבה ששיחקו בעוצמתיות רבה כראי לנפש בתחילת הסיפור. אבל אם נתרכז בעיקר, מעבר לנדודי הזיין, יש פה הרבה געגוע, בעצם גם סוג של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד: וכאן הגיבור המסתתר דווקא סותר בתמימותו את הגלוי הרקוב, ומופיע בדמות הילד של באני מונרו, ואפשר לקרוא אותו כבאני הראשוני, האבוד. אשכרה בלדה לגבר, שיר לבן אדם.
מבוטלבכל פעם שאני משתקע בספר, נראה לי שהוא חזק, מעמיק, שובה מקודמו. אמנם אני לא מרבה קריאה, אבל בוחר בקפידה, ובמקרה הזה באמת קשה להתחרות. ספר של סופר של ספר אחד (הוא כתב עוד, אבל זו במובהק עבודת חייו) ובדומה-סליחה..-לתנ"ך- זו לא בושה לחזור ולקרוא ולעיין בו מכל מקום. ספר שאינו רומן, אינו פילוסופיה, וכאילו לא שירה, אבל הוא כל אלה, וכתוב כיומן המתעלה לדבר בשביל הכלל. מיתולוגיה של מחפש. אני באמצע.
מבוטלבכל פעם שאני משתקע בספר, נראה לי שהוא חזק, מעמיק, שובה מקודמו. אמנם אני לא מרבה קריאה, אבל בוחר בקפידה, ובמקרה הזה באמת קשה להתחרות. ספר של סופר של ספר אחד (הוא כתב עוד, אבל זו במובהק עבודת חייו) ובדומה-סליחה..-לתנ"ך- זו לא בושה לחזור ולקרוא ולעיין בו מכל מקום. ספר שאינו רומן, אינו פילוסופיה, וכאילו לא שירה, אבל הוא כל אלה, וכתוב כיומן המתעלה לדבר בשביל הכלל. מיתולוגיה של מחפש. אני באמצע.
ביצותאנדרה ז'ידאני הולך לכתוב כאן דבר אודות 'ביצות', אבל אין ממש טעם, כמו שאין טעם לקרוא אותו אם אתם מחפשים עלילה מסודרת, מתח מוצדק, או מספר עם סקסאפיל מוכח, בעצם אין טעם לקרוא בלי דחף ליצור בעצמכם מעין קורא למרחוק, הספר העלוב הזה לא מנסה אפילו להתחמק להזיות, לתיאורי סקס, לפתרונות, רק לסיפור בסיפור כמפלט מהחיפוש הקיומי, בעצם זה הנושא החשוף שלו, ספר רע שכמוהו, מזל שמישהו שידך ביננו.
מובי דיק | מהדורת מ. ניומן 1971הרמן מלווילאדיר, ולא אכפת לי שהפעם השניה שאני הולך בו תיקח לי כאורך הזמן שארך מסעו של המחבר+זמן הכתיבה... זה הנוסע הסמוי שבי. כי כן זה מסע של שנים, אבססיבי כמו החיים, כשאופי שונה ומטרות שונות חוברות ונתקלות על ואודות ספינה אחת בעקבות לווייתן/ים. אולי הפירוטים הטכניים (במקום פירואטים:) מטים אותו לצד 'הספרות הגברית', אבל היי!- תני ליסיבה לא לקרוא איזה ספר נשי טוב ואני אתבע אותך, לא, אטביע אותך_ וקניתי אותו בגירסת התרגום הישן- עם האיורים, שיקפצו לי.
מותו של באני מונרוניק קייבלא באנו לכאן להתחרות בפתוח עלילה רוסי קלאסי, אלא למופע רוק, ודם וזרע. כמוסות של מתח ותובנות תת הכרתיות נשפכות מתוך לתוך בקצב הדפדוף. עצרתי לרגע את הטירוף הכה קריא לקראת הסוף, או בגלל שפחדתי מהנבואה או כי לא רציתי לגמור מהר. או קיי... לקראת הסוף העלילתי קצת משוחזרים מדי תאורי הסביבה ששיחקו בעוצמתיות רבה כראי לנפש בתחילת הסיפור. אבל אם נתרכז בעיקר, מעבר לנדודי הזיין, יש פה הרבה געגוע, בעצם גם סוג של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד: וכאן הגיבור המסתתר דווקא סותר בתמימותו את הגלוי הרקוב, ומופיע בדמות הילד של באני מונרו, ואפשר לקרוא אותו כבאני הראשוני, האבוד. אשכרה בלדה לגבר, שיר לבן אדם.
עיין ערך: 'אהבה'דויד גרוסמן0ביד אמן הצליח גרוסמן בגיל צעיר יחסית לתאר את המכונה הנאצית את השלכותיה על החברה הישראלית ואת ניצחונהשל חיה הרעה על האדם מאז. סופו של הספר האנציקלופדיה הינה הדימוי החזק ביותר שמצאתי עד היום לניצחון המכונה על האדם . <br>גאוני
משאלה אחת ימינהאשכול נבו0מה שנקרא- סיפורת. מוטיבים לא קונבנציונליים, סיפור מסגרת בלתי צפוי שמכיל סיפור שמתעקל ונכנס לרבדים מדהימים.. הסיפור לא מלמד, או מעורר תובנות, או משקף זווית ראיה, אבל "משאלה אחת ימינה" עונה על ההגדרה- "ספר טוב"- כזה שאי אפשר להוריד מהידיים ואתה מרגיש שאתה מוכרח לדבר עליו ולהמשיך לקרוא בכל זמן נתון ובסוף אתה משתאה, תחושת הנאה אמיתית והתנתקות, התחברות מוחלטת לפעולת הקריאה, לדימיון ולדמויות. אז שוב תודה לאשכול נבו שמצליח לסחוף אותנו לסיפורת יפהפייה שכתובה לעילא, לתיאורים בתוך הארץ היפה שלנו, לגרום לנו לפתח רגשות לגיבורים ומזכיר לנו כמה אותנטיות היא דבר מבורך.
אוהב ימיםצבי איל0"מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב - נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ." ספר מעשיות אשר מגלה עוד על הגלוי. כאדם בעל זיקה לדת,אני מוכרחה לציין את התפילות המדהימות כמעט בכל סוף פרק. וללא קשר לדת או אמונה בהחלט כל איש יכול ללקוט את הנקודות הרגישות בספר אשר נוגעת באופיו ויופיו. נכון,כשסיימתי לקרוא חשבתי לעצמי שהרבה מין הכתוב היה גלוי לי קודם, אבל מוסר ההשכל שאספתי מכל מעשייה חיזק בי עוד מודעות,עוד הבנה שלפעמים אתה בטוח שאתה היחיד בעולם שחי את המחשבה והתחושה עם עצמך. כל הספר סה"כ מבוסס על אהבה לזולת ואהבה לעצמך וזה מדהים איך נוצר הקשר בין לשון הרע לכל. השפה היא תמיד דבר נורא עיקרי, איתה אנו יוצרים קשר לטוב ולרע. בכלל,עוד יותר מצאתי שהמילים איבדו את משמעותן וזה חבל. כי יפות המילים והלוואי האנשים גם. הרי,אומנם הנושא הכולל הוא לשון הרע וההשלכות הרעות והטובות לכך אבל בין השורות מצאתי שכן,"מחשבה יוצרת מציאות" היש אדם שלא יודע זאת היום?
