תיאור מותח וסוער מאוד - ולפעמים גם מצחיק - של ימי ראשית האימפריה הרומית, תקופה של פאר ועושר והרג ושחיתות מכל סוג. הכול מסופר באופן שוטף ורציף, כמעט ללא תיאורים - מזכיר במשהו את התנ"ך. למרבה המזל בתחילת הספר מופיע עץ המשפחה של קלאודיוס, ופה ושם נאלצתי להציץ בו כדי להיזכר מי זה מי. אבל המאמץ בהחלט משתלם - קשה שלא להתאהב בקלאודיוס האומלל והמפוזר והנחבא אל הכלים, שמשקיף על הכול בחרדה מאחורי ספרי הלימוד שלו, ומצד שני קשה להיפרד גם מליוויה המפלצת היפהפייה שאינה יודעת רחם, שהיא האמא של כל הפאם-פאטאליות שבאו אחריה. בזמן הקריאה הייתי הולך לאינטרנט וקורא על הדמויות המדוברות, ופעם אחר פעם נדהם לגלות איך כל מיני פרטים קטנים, שהייתי משוכנע שגרייבס בדה מליבו כדי להוסיף צבע לעלילה, לקוחים בעצם ממקורות קדומים. כך למשל ההערה על האסיר שהורעב ולבסוף נמצא מת כשפיו מלא בפתיתים ששימשו למילוי המזרון, או הבדיחות שהסתובבו ברומא על אופיים של תושבי פדואה. בקיצור, מומלץ בחום.

אני חייב להודות שלא תמיד יש לי סבלנות לאומברטו אקו ולשטיקים הקבועים שלו, אבל הספר הזה הוא ללא ספק פנינה אמיתית, וגם אחד הספרים האהובים עלי. אני אוהב איך אקו מצליח להיכנס (ולהכניס אותנו, הקוראים) לתוך ראשו של נזיר פשוט מימי הביניים, כזה שחווה חזיונות מיסטיים למראה פסלים אפוקליפטיים על שער של כנסייה, שמאמין בכל ליבו בכוחם של כל מיני קדושים מפוקפקים מחד ושדים ורוחות מאידך, ושליבו מחסיר פעימה למראה ספרייה מבוכית מלאה גווילי קלף. אקו מכיר את החומר היטב, והתיאורים של חיי המנזר מלאים חיים וצבע ואינספור פרטים קטנים שעוזרים לתת לקורא טעימה קטנה מן האווירה של אירופה בימי הביניים, שהזכירה יותר את העולם השלישי של ימינו מאשר את אירופה המוכרת. שתי הערות אזהרה לקוראים חדשים: ראשית, הספר נפתח במאמר ארוך ומשמים במיוחד (ומשמים בכוונה!), שבו מתאר מספר עלום-שם על גלגוליו (הפיקטיביים, כמובן) של כתב היד ואיך הגיע לידיו. מי שמכיר את בורחס ייהנה משלל הרמיזות אליו, אבל מי שלא מכיר עלול להשתעמם ולהניח את הספר מידיו. אני אומר: מי שמשתעמם שידלג על המבוא ויגיע ישר לגוף הספר. שנית: ממה שאני שומע, אנשים שראו את הסרט לפני שקראו את הספר נוטים להתאכזב מהספר, ולהיפך. אני קראתי את הספר לפני שראיתי את הסרט, והסרט נראה לי פשטני מאוד, סטנדרטי ומשעמם. אם מורידים מ"שם הוורד" את כל ההגיגים הפילוסופיים והתיאולוגיים, את כל האינטריגות הדתיות ואת כל הדיגרסיות המענגות למחוזות האזוטריה הימי-ביניימית, נשארים עם סיפור בלשי בינוני למדי. נוסף לכך, בסרט הוסיפו חטא על פשע והפכו את הסוף להפי אנד, בניגוד גמור לסיפור. אם כן: שומר נפשו ירחק מהסרט - או לפחות יחכה עד שיקרא את הספר תחילה.

אחד התרגומים הטובים והחשובים ביותר שזכינו להם מאז ומעולם - זנדבנק הצליח ליצור תרגום עסיסי וקולח כל כך, בלי להזדקק להנמכה של הטקסט או להתרחקות ממנו, עד שאין ספק שצ'וסר עצמו היה מהנהן בסיפוק ממקום מושבו בשמיים.

טוב, בלי להרבות במילים: זה לא הספר הכי טוב של א. ב. יהושע. גם לא השני הכי טוב. הייתי ממליץ עליו רק לחסידים מושבעים של יהושע (כמוני), שמוכנים לקרוא כל דבר שלו, גם אם זה לא מתעלה לגבהים ופסגות ספרותיות. הבעיה העיקרית של הספר הזה, לדעתי, היא שיהושע מתמכר בו מאוד לתחכום הצורני ול"אפקטים מיוחדים" כאלה ואחרים: פרטי מפתח שחוזרים על עצמם לכל אורך העלילה, התייחסות ליצירות אחרות, ובפרט ליצירות קודמות של המחבר עצמו, ובכלל, נסיונות להוסיף לעלילת הסיפור מין "מטא-עלילה". עד כאן אין חדש: יהושע, כמו סופרים רבים אחרים, תמיד משתמש באמצעים האלה, ובמינון הנכון הם מוסיפים לרומנים שלו עומק וברק. אלא שבדיוק פה קבור הכלב: המינון לא מוצלח. יהושע מניח ליצר האדריכלי שלו להשתלט עליו, ובעוד הוא בונה מבנים סיפוריים מתוחכמים ומתחכמים, העלילה נשמטת מידיו ומאבדת מיקוד, והדמויות שטוחות ודהויות, ובקושי רב ממלאות את חלל הסיפור. הדמויות אצל יהושע בדרך כלל מעוררות בקורא מידה מסוימת של ריחוק וניכור, אבל ב"חסד ספרדי" הריחוק הזה עובר איזה גבול בלתי נראה (שוב, הכול עניין של מינון) והתוצאה היא ספר שנראה מאומץ ומחושב מדי, כמעט נטול רגש. סצנת הסיום, לעומת זאת, ממש בעמודים האחרונים של הספר, הסצנה שאמורה להיות איזה שיא פילוסופי של הרומן, נראית כל כך תלושה משאר הרומן, והיא תפורה בחוטים כל כך גסים ומרושלים, עד שאין מנוס מן המסקנה שיהושע פשוט לא ידע איך להביא את הרומן שלו לידי גמר, ובסוף כתב את הסצנה הזו כלאחר יד ואולי גם בחוסר-סבלנות, רק כדי לגמור עם זה כבר. לסיכום, מדובר בספר מאכזב; ומאכזב שבעתיים, מאחר שיש בו איזו יומרה להיות רטרוספקטיבה של כלל יצירתו של יהושע.

אני חייב להודות שלא תמיד יש לי סבלנות לאומברטו אקו ולשטיקים הקבועים שלו, אבל הספר הזה הוא ללא ספק פנינה אמיתית, וגם אחד הספרים האהובים עלי. אני אוהב איך אקו מצליח להיכנס (ולהכניס אותנו, הקוראים) לתוך ראשו של נזיר פשוט מימי הביניים, כזה שחווה חזיונות מיסטיים למראה פסלים אפוקליפטיים על שער של כנסייה, שמאמין בכל ליבו בכוחם של כל מיני קדושים מפוקפקים מחד ושדים ורוחות מאידך, ושליבו מחסיר פעימה למראה ספרייה מבוכית מלאה גווילי קלף. אקו מכיר את החומר היטב, והתיאורים של חיי המנזר מלאים חיים וצבע ואינספור פרטים קטנים שעוזרים לתת לקורא טעימה קטנה מן האווירה של אירופה בימי הביניים, שהזכירה יותר את העולם השלישי של ימינו מאשר את אירופה המוכרת. שתי הערות אזהרה לקוראים חדשים: ראשית, הספר נפתח במאמר ארוך ומשמים במיוחד (ומשמים בכוונה!), שבו מתאר מספר עלום-שם על גלגוליו (הפיקטיביים, כמובן) של כתב היד ואיך הגיע לידיו. מי שמכיר את בורחס ייהנה משלל הרמיזות אליו, אבל מי שלא מכיר עלול להשתעמם ולהניח את הספר מידיו. אני אומר: מי שמשתעמם שידלג על המבוא ויגיע ישר לגוף הספר. שנית: ממה שאני שומע, אנשים שראו את הסרט לפני שקראו את הספר נוטים להתאכזב מהספר, ולהיפך. אני קראתי את הספר לפני שראיתי את הסרט, והסרט נראה לי פשטני מאוד, סטנדרטי ומשעמם. אם מורידים מ"שם הוורד" את כל ההגיגים הפילוסופיים והתיאולוגיים, את כל האינטריגות הדתיות ואת כל הדיגרסיות המענגות למחוזות האזוטריה הימי-ביניימית, נשארים עם סיפור בלשי בינוני למדי. נוסף לכך, בסרט הוסיפו חטא על פשע והפכו את הסוף להפי אנד, בניגוד גמור לסיפור. אם כן: שומר נפשו ירחק מהסרט - או לפחות יחכה עד שיקרא את הספר תחילה.

תענוג אמיתי - הרומן הכי לא-רגיל שקראתם אי פעם, כנראה, וספר כמעט בלי עלילה; ואף על פי כן, ההנאה מובטחת. מה סטרן לא זרק לסיר המבעבע שלו? דיונים על הטבלת עוברים שטרם נולדו ("בעזרת מזלף קטן"), דרשות נוצריות, הרהורים על מצב הרפואה ועל יתרונות ברית המילה, תיאורי מסע באירופה, תווי מוזיקה, תרשימים, שפע ציטוטים ממקורות שונים ומשונים, השתלחויות מרושעות במיוחד בבני-פלוגתא אינטלקטואלים מכל הסוגים והגוונים - בקיצור, מין "קבינט פלאות", מין Wunderkammer שכזה, מלא בפנינים בארוקיות לא-סימטריות ובכל מיני מפלצות מגוחכות או מבהילות. ספר מצחיק להפליא וצבעוני מאוד, וגם מעניין כמסמך היסטורי שנותן תמונה מאוד לא שגרתית על חיי האצולה הכפרית באנגליה במאה ה-18. בגלל העלילה (בעצם, ה"אין-עלילה") חסרת הכיוון, גיליתי שקל יותר לקרוא את הספר במנות קטנות כל פעם: גם כך עומס הפרטים והקישוטים עלול לסחרר את הראש. אבל אין להסיק מכך שהספר מייגע, חלילה: להיפך, הוא ארוחה שכולה מטעמים ומעדנים.