מתוך הבלוג של פרופ' עמיה ליבליך: "יום שבת. רוח, חול ואבק מרתיעים אותי מיציאה מהבית. אני מתחילה לקרוא בספרה של יעל נאמן "היינו העתיד",ובסופו של דבר אני מבלה את כל היום בחברתו המרתקת. בדרך כלל אני מתרחקת מספרים ש'כולם מדברים עליהם', וככזה תייגתי את ספרה של נאמן. למרות שעד לפני כחודשיים הייתה לגמרי אנונימית, סיפרה החדש זכה לשני מאמרי שבח ב"הארץ", ועוד כהנה וכהנה. אז מה יש לי להוסיף? ובכל זאת. אולי אני אכתוב משהו אישי יותר מהמבקרים שפרסמו את דבריהם עד כה. השעה מאוחרת כשאני מניחה את הספר מידי, מצטערת להיפרד. עוד קוראת את התודה ומראי המקום, ושתי שאלות עולות במוחי: מדוע אני דומעת עם סיומו של הספר? ואיך קרה שהספר הזה, שהוא כה ספציפי בתוכנו – סוג של אוטוביוגרפיה על התפתחותה של ילדה ונערה בקיבוץ יחיעם – הפך לרב מכר בכל הרשתות? ".... להמשך קריאה באתר "פסיכולוגיה עברית", היכנסו: http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=204

מתוך הבלוג של פרופ' עמיה ליבליך, באתר פסיכולוגיה עברית": .............. "..........סיפרו של קרליבך הוא בעיני נס בעצמו. איך יכול עיתונאי זר (ובמיוחד ישראלי-יהודי, עם כל הנרקיסיזם התרבותי המיוחד לנו!) לצאת מעולם המושגים שבו אנו מבינים כל רגע מחיינו, עולם המלמד אותנו מינקות מה נכון ומה בלתי נכון, מה רצוי ומה פסול – ולראות בעיניים צלולות עולם אחר. לעיתים נדמה לי כאילו לקח קרליבך לזמן מה עמדה מחוץ לתרבות ולזמן, כפי שביקש ארכימדס במאמרו הידוע "תנו לי נקודת משען ואוכל להזיז את כל העולם", כדי שיוכל לראות בצורה הוגנת ובלתי שיפוטית את התרבות ההודית מעיני ההודי המסורתי, ובהפניית ראש הוא עושה אותה אבחנה מדוקדקת לתרבותנו שלנו, ומוכיח בעליל כי הכל יחסי." .............. לקריאת הביקורת המלאה היכנסו: http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=387

מתוך הבלוג של פרופ' עמיה ליבליך, באתר פסיכולוגיה עברית": .............. "..........סיפרו של קרליבך הוא בעיני נס בעצמו. איך יכול עיתונאי זר (ובמיוחד ישראלי-יהודי, עם כל הנרקיסיזם התרבותי המיוחד לנו!) לצאת מעולם המושגים שבו אנו מבינים כל רגע מחיינו, עולם המלמד אותנו מינקות מה נכון ומה בלתי נכון, מה רצוי ומה פסול – ולראות בעיניים צלולות עולם אחר. לעיתים נדמה לי כאילו לקח קרליבך לזמן מה עמדה מחוץ לתרבות ולזמן, כפי שביקש ארכימדס במאמרו הידוע "תנו לי נקודת משען ואוכל להזיז את כל העולם", כדי שיוכל לראות בצורה הוגנת ובלתי שיפוטית את התרבות ההודית מעיני ההודי המסורתי, ובהפניית ראש הוא עושה אותה אבחנה מדוקדקת לתרבותנו שלנו, ומוכיח בעליל כי הכל יחסי." .............. לקריאת הביקורת המלאה היכנסו: http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=387

מתוך הבלוג של פרופ' עמיה ליליך, באתר "פסיכולוגיה עברית": ................ "השלישי בין ספרי, זה של נתן שחם, היה הקרוב לי ביותר. הוא אכן נכתב על ידי אדם בא בימים, אך שותף לי בהרבה רבדים של תרבותנו, ויכולתי להבין את דבריו עד תומם. נושאו של הרומן כפול: מותה המתקרב של אשת המספר, בהירה, אחרי שנפגעה בתאונת דרכים וסבלה במשך חודשים ארוכים מפגיעה מוחית מתעתעת מחד גיסא, ומותו של הקיבוץ השיתופי העובר תהליכי "שינוי" או הפרטה, מאידך גיסא. המספר הוא צייר קשיש חבר קיבוץ, הנדרש בפעם הראשונה בחייו במישרין להרוויח את לחמו על ידי מכירת עבודותיו. בלחץ הצעירים, מתקדמת ההפרטה בצעדי ענק בישוב בו הוא חי, וידיו קצרו מלעצור את התהליך האומלל בעיניו, תהליך ששם לאל את כל הערכים בהם האמין ולאורם חי....." לקריאת חוות הדעת היכנסו: http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=178 קריאה מהנה!

מתוך הבלוג של פרופ' עמיה ליבליך באתר "פסיכולוגיה עברית": ....עלילת הספר מורכבת מכמה הבטים המשתלבים היטב - סיפורי הגירה, הסתגלות ועלייה בסולם החברתי, ובתוך הקשר זה סיפורים על התבגרות והמפגש בין המינים של הצעירים באותה תקופה מחד גיסא, וחיי התרבות והספרות, הסופרים והשחקנים, של עולם היידיש, שפת היהודים השלטת באותה תקופה, מאידך גיסא. העלילה המרכזית מתארת את חייו הקטנים של נער שמתחיל את דרכו כשוליית סדרים בבית דפוס המתמחה בסיפרוני רומנים קטנים ביידיש, תעסוקה מיכנית אליה הוא מגיע בעקבות דודו. לאותו דוד הקולט אותו גם בביתו, בחדר משותף עם בת הדוד הצעירה, אמירה מקצועית חוזרת "אל תראה אותנו שאנחנו ככה, מרדכי. אנחנו מין חוליה, מרדכי, חוליה שמחברת בין הסופר והדף. הסופר, הוא מכיר את העט, ואנחנו, סדרי הדפוס, אנחנו מכירים את הדף". ..... מה שמופלא בספר זה אינו עלילתו, אלא שפתו. אף על פי שהפתיעה אותי הבקיאות הגדולה שגילה סופר ישראלי צעיר זה בעולם שהוא לחלוטין זר ושונה מכל מה שהוא מכיר בחייו הממשיים (כך אני מנחשת), ופנייתו לאפיק שלא הלכו בו כמדומני בעברית המודרנית מאז שלום עליכם - מה שכבש אותי לחלוטין הוא יכולתו לכתוב בעברית שנקראת כאילו הייתה יידיש. (אכן כתוב על כריכת הספר כי הוא מלמד ספרות עברית וספרות יידיש באוניברסיטת בן גוריון). בקריאת הספר, והחזרות המרובות עד אינסוף של קטעים, משפטים ומילים, מעביר חרמוני בכישרון רב את רוח השיח של שפת היידיש שכמעט נעלמה מהעולם.... לקריאת הביקורת המלאה: http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=557 קריאה מהנה!!

מתוך הבלוג של פרופ' עמיה ליבליך באתר "פסיכולוגיה עברית": .....הסיפור מתחיל בזוג הורים אחד, במטבחו הפרטי, וחורג וחובק עוד ועוד הורים שגורלם דומה. האב, המוכר בספר בכינויו "האיש ההולך", יוצא למסעו המעגלי אל בנו, ל"שם", ובהדרגה מצטרפים אליו אימהות ואבות אחרים, שגורלם כשלו. כל אחת מהדמויות ורמזי סיפורה, משקפים, כמו בחדר מראות, פנים נוספות של השכול, האבל והאובדן. האם ניתן להשלים עם אובדנים כאלה, ואיך זה קורה? בגלים, סחור סחור, לעולם לא בקו ישר, אומר גרוסמן, כמו אותן הקפות של שיירת ההורים שהוא חוזה. שאלות הרות משמעות עולות בשיחת ההורים: האפשר ללדת את הילד שנית, מחדש? האם יוכלו המתים להסביר לנו מה זה המוות? איך זה, כשמתים? ומה נגיד לך "שם" כאשר ניפגש? וגם הקריאה הנואשת: "צאו לנו מהחיים, שמעתם? הלוואי שתמותו". כל התיאוריות הפסיכולוגית על אבל יחגגו על הטקסט העדין הזה העולה עליהן אלף מונים. המסע ל"שם" הוא גם רגרסיה, במונחים הפסיכולוגים, אך גם השתחררות, ירידה-לצורך-עלייה, או מה שהיה מכונה בפסיכואנליזה "רגרסיה בשירות האני". נראה לרגעים כי ישנה השלמה, החלמה, אולם, לתהליך ההשלמה הזה מחיר כבד; הזיכרון הולך ומצמצם את החיים שהיו, אף פעם אינו מכיל הכל. הניתן לעצור את התהליך? הניתן להפריד את הזיכרון מהכאב? .... להמשך קריאה: http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=341