בתחילה היה לי הסיפור כצפיחית בדבש, ממין המגדנות שנוגסים בהם מעט מעט וטעמם משתהה על הלשון והשפתיים מצטמצמות כדי להשהות את מתק הטעם והעיניים נעצמות מפרץ העונג והאצבע נשלחת לאסוף עוד פירור של נופת צופים, והשתדלתי לקרוא באיטיות כדי למצות עד תום את ההנאה ולא נסתייע בידי כי העיניים כבר רצו קדימה, ואחר כך נהיה לי הסיפור ככוס של מים צוננים, שגומעים אותם בשקיקה והמים זורמים במורד הגרון ומטפטפים אל הבטן ומשאירים אחריהם שובל של קרירות לחה, שמיד מחרה מחזיק אחריה שטף של נועם ורצון טוב ומדי פעם הרמתי ראשי מן הדף והבטתי סביבי אל האנשים סביבי באוטובוס, הרי רק בנסיעות קראתי את הספר, ונדמה לי שהם מחזירים לי מבט רווי אהדה כאומרים, הנעימה לך קריאתו של ספר זה? וכבר לא נסיתי למתן קצב קריאתי אלא הרצתי מבטי על השורות ורק מדי פעם שבתי וחזרתי על משפט שנשא חן בעיני ולעתים אף כתבתיו בהערה בטלפון הנייד שלי כדי שאוכל להעלותו בערב מתהום הנשיה ולשתף את באי האתר אולי ישא חן גם בעיניהם, אך לקראת סוף הסיפור הפך המתוק למר והמים הצוננים עכרו, כי טון הסיפור הפך כהה וכיעור גדול התגלה מתחת לפניהם של אנשים שקודם לכן חשבתים להוגנים, אם לא לנדיבים ממש, ועתה הוסרו המסכות מעל פניהם ואין צדיק אחד בסדום, ומעי חמרמרו וכבר לא רציתי להשתהות ולטעום פרקי משפטים וצמדי מילים שנעמו לאזני אלא רק להגיע לסוף הסיפור ולדעת מה יתרחש ואמרתי לעצמי שבקריאה שניה אתעכב בדרך שעתה אני גומאת בשעטה, כי כבר בתחילת הסיפור ידעתי שהוא שייך לרשימת אלה שבטוח אקרא שוב, ופתאום הגענו לעיר ונאלצתי להפסיק קריאתי ועדיין שישים עמודים חסרים לסיום. נכנסתי הביתה ואצבעי תחובה במקום בו השהיתי קריאתי ופגשתני בתי ואמרה לי, הנקח את הכלב לאמפי? אך אני נפטרתי מלפניה ושקעתי בכסא ופתחתי את הספר ונשתקעתי שוב בקריאה, ובתי לא עזבה אותי ובאה ונעמדה מולי ואמרה, נו, הולכים? והתכוונתו לפטור אותה בשפה רפה, כגון שעדיין חם מדי והשמש קופחת, אך גם הכלב בא ונתן בי מבט מתחנן והניח כפתו על ברכי, ובא גם אישי הטוב והוסיף משלו, לאמור, הוא נראה לחוץ, כדאי כבר לקחת אותו, עוד מעט יחשיך, ונעתרתי להם והלכנו לאמפי, רק הספר עדיין בידי, וכשהגענו לאמפי (שהוא עיגול מדושא שעורכים בו חגיגות, ובבוקרי חול של ימי החופש הגדול משחקים בו הילדים כדורגל ובשעות בין הערביים מתכנסים בו מרבית כלבי העיר ובעליהם לשיחת חולין ומפגש חברים) רץ לו הכלב בשמחה למלא את צרכיו, שהם רחרוח וסימון וגרגור וחרחור על קולגות ובני פלוגתא, וגם עשיית צרכים שלשם כך הבאתי עמי שקית מהסופר, והתרוצץ לו בזנב מונף ועיניים בורקות ולשון מלחיתה, ובתי התעכבה לברך חברים אנושיים וכלביים ואילו אני, בשינוי מנוהגי, ישבתי בצד ופתחתי ספרי והמשכתי לקרוא עד ששקעה השמש ונאלצתי לשבות, ואז חזרנו הביתה ואחרי ארוחת הערב סוף סוף התפניתי לגמור קריאתי בלב נכמר ועיניים דומעות ובסיימי את הספר נשמתי נשימה עמוקה שמילאה את ריאותי וחשבתי לי שאין פה צדיקים ואין רשעים אלא אנשים סתם, טובים יותר וטובים פחות, וכל שאיפתם למעט אהבה, אם אמיתית ואם בדיונית, מעט חברה להפיג את בדידותם, מעט הערכה להסיק בה את האגו, וכולם ראויים למחילה במידה זו או אחרת ולא נותר אלא לחייך חיוך רחב ולפשוט את הזרועות ולקרוא בקול גדול המפריח צפורים: הופלה!

בתחילה היה לי הסיפור כצפיחית בדבש, ממין המגדנות שנוגסים בהם מעט מעט וטעמם משתהה על הלשון והשפתיים מצטמצמות כדי להשהות את מתק הטעם והעיניים נעצמות מפרץ העונג והאצבע נשלחת לאסוף עוד פירור של נופת צופים, והשתדלתי לקרוא באיטיות כדי למצות עד תום את ההנאה ולא נסתייע בידי כי העיניים כבר רצו קדימה, ואחר כך נהיה לי הסיפור ככוס של מים צוננים, שגומעים אותם בשקיקה והמים זורמים במורד הגרון ומטפטפים אל הבטן ומשאירים אחריהם שובל של קרירות לחה, שמיד מחרה מחזיק אחריה שטף של נועם ורצון טוב ומדי פעם הרמתי ראשי מן הדף והבטתי סביבי אל האנשים סביבי באוטובוס, הרי רק בנסיעות קראתי את הספר, ונדמה לי שהם מחזירים לי מבט רווי אהדה כאומרים, הנעימה לך קריאתו של ספר זה? וכבר לא נסיתי למתן קצב קריאתי אלא הרצתי מבטי על השורות ורק מדי פעם שבתי וחזרתי על משפט שנשא חן בעיני ולעתים אף כתבתיו בהערה בטלפון הנייד שלי כדי שאוכל להעלותו בערב מתהום הנשיה ולשתף את באי האתר אולי ישא חן גם בעיניהם, אך לקראת סוף הסיפור הפך המתוק למר והמים הצוננים עכרו, כי טון הסיפור הפך כהה וכיעור גדול התגלה מתחת לפניהם של אנשים שקודם לכן חשבתים להוגנים, אם לא לנדיבים ממש, ועתה הוסרו המסכות מעל פניהם ואין צדיק אחד בסדום, ומעי חמרמרו וכבר לא רציתי להשתהות ולטעום פרקי משפטים וצמדי מילים שנעמו לאזני אלא רק להגיע לסוף הסיפור ולדעת מה יתרחש ואמרתי לעצמי שבקריאה שניה אתעכב בדרך שעתה אני גומאת בשעטה, כי כבר בתחילת הסיפור ידעתי שהוא שייך לרשימת אלה שבטוח אקרא שוב, ופתאום הגענו לעיר ונאלצתי להפסיק קריאתי ועדיין שישים עמודים חסרים לסיום. נכנסתי הביתה ואצבעי תחובה במקום בו השהיתי קריאתי ופגשתני בתי ואמרה לי, הנקח את הכלב לאמפי? אך אני נפטרתי מלפניה ושקעתי בכסא ופתחתי את הספר ונשתקעתי שוב בקריאה, ובתי לא עזבה אותי ובאה ונעמדה מולי ואמרה, נו, הולכים? והתכוונתו לפטור אותה בשפה רפה, כגון שעדיין חם מדי והשמש קופחת, אך גם הכלב בא ונתן בי מבט מתחנן והניח כפתו על ברכי, ובא גם אישי הטוב והוסיף משלו, לאמור, הוא נראה לחוץ, כדאי כבר לקחת אותו, עוד מעט יחשיך, ונעתרתי להם והלכנו לאמפי, רק הספר עדיין בידי, וכשהגענו לאמפי (שהוא עיגול מדושא שעורכים בו חגיגות, ובבוקרי חול של ימי החופש הגדול משחקים בו הילדים כדורגל ובשעות בין הערביים מתכנסים בו מרבית כלבי העיר ובעליהם לשיחת חולין ומפגש חברים) רץ לו הכלב בשמחה למלא את צרכיו, שהם רחרוח וסימון וגרגור וחרחור על קולגות ובני פלוגתא, וגם עשיית צרכים שלשם כך הבאתי עמי שקית מהסופר, והתרוצץ לו בזנב מונף ועיניים בורקות ולשון מלחיתה, ובתי התעכבה לברך חברים אנושיים וכלביים ואילו אני, בשינוי מנוהגי, ישבתי בצד ופתחתי ספרי והמשכתי לקרוא עד ששקעה השמש ונאלצתי לשבות, ואז חזרנו הביתה ואחרי ארוחת הערב סוף סוף התפניתי לגמור קריאתי בלב נכמר ועיניים דומעות ובסיימי את הספר נשמתי נשימה עמוקה שמילאה את ריאותי וחשבתי לי שאין פה צדיקים ואין רשעים אלא אנשים סתם, טובים יותר וטובים פחות, וכל שאיפתם למעט אהבה, אם אמיתית ואם בדיונית, מעט חברה להפיג את בדידותם, מעט הערכה להסיק בה את האגו, וכולם ראויים למחילה במידה זו או אחרת ולא נותר אלא לחייך חיוך רחב ולפשוט את הזרועות ולקרוא בקול גדול המפריח צפורים: הופלה!

אהבתי איך הסופרת מייחדת לכל אחת משלוש הנשים קול משלה, קול כה אופיני עד שלאחר הצגת הדמויות ניתן היה לזהות כל אחת גם ללא הכותרת בתחילת כל פרק. אהבתי גם את האופן בו כל אישה מתוארת על ידי שתי האחרות יותר מאשר על ידי עצמה. למרות היות הספר פרי ביכורים, התיאורים האלה כתובים ביד אומן. כמו כן אהבתי את תהליך הפקת הלקחים והתובנות שכל אישה עוברת (או לא עוברת). כמו בחיים, יש כאלה שלומדים משגיאות ומעמידה בנסיונות ויש כאלה שלא; יש כאלה שנשברים ויש שמתחזקים. אחת מהנשים נשברת, אחת נשארת פחות או יותר אותו הדבר ואילו בפי השלישית שמה הסופרת משפט אחד המציין שלאחר חויה קשה מנשוא היא מוכנה לפתוח בתהליך של השלמה והחלמה, ויהיה זה ממושך, קשה וכואב ככל שיהיה. כיצירת ביכורים זהו ספר יוצא מן הכלל. אני מצפה לעוד.

ראשית - הנחות יסוד: לא הכרתי את הסופרת, לא ראיתי את הסרט, שפטתי את הסיפור כמתאים לנוער וקראתי בשפת המקור כך שאין לי שום הערה על התרגום. יש פה עלילה לא רעה, זורמת ואמינה (בהתחשב בכך שזוהי פנטסיה). כל מיני "סימטאות" המתפצלות מהנתיב הראשי לא זכו לפיתוח מספיק ולדעתי הסיפור היה נשכר אם לעלילות המשנה היה יותר "בשר". נקודת החולשה האמיתית של הסיפור הן הדמויות. לטעמי יש להן הרגשה מאד קרטונית וחדגונית. אפילו סופי, הגיבורה, נראית בלתי גמורה, כאילו הסופרת לא חשבה עליה עד הסוף. עם קצת מאמץ ומחשבה היינו מקבלים גיבורה נהדרת, כי יש פה הרבה רעיונות יפים שנרמזים אך אינם ממומשים. בסך הכל נחמד. כדאי לקרוא. או לראות את הסרט.

עברתי היום ברחוב מקוה ישראל בת"א והצצתי בכתובות על הקיר. זה ה-אזור לגרפיטי מהסוג החושב, כמו למשל ציור של הרצל ומתחתיו "לא רוצים לא צריך". אותי זה הצחיק. ליד חברת החשמל מצאתי כתובת שהעלתה בי נשכחות: "מי זה ג'ון גאלט?" כמעט נפלתי ברצפה בכסא. לא להאמין, אבל בנעורי קראתי את הספר הזה אולי 3 פעמים. הוא הצית את דמיוני ושבה את לבי לחלוטין. היום אני נזכרת בזה בסלחנות; בכל זאת הייתי בת 16. בזמנו התביישתי שאני לא מצליחה לקרוא את הנאום הארוך כאורך הגלות עד סופו. היום אני מתביישת באלף העמודים שכן קראתי.

כל כך הרבה ביקורות כבר נכתבו על הספר הקטן הזה, חלקן קולעות בדיוק לדעתי וחלקן חולקות עליה, ואני קטונתי מלהכביר מלים משלי. רק זאת אוסיף, לכל המקטרגים על מאיר שלו שהוא ממחזר את הרומנים הקודמים שלו ואף שואל מהצלחתם של רומנים הסטוריים-משפחתיים כגון זה של עמוס עוז - הרי שלו מאז ומתמיד נהג כדברי השיר של רחל: "רק על עצמי לספר ידעתי". מרומן רוסי ועד עתה הוא מספר את דברי ימי משפחתו, מהעמק ומירושלים ומכל הארץ. בהדבר היה ככה הוא כותב זאת במפורש, ואף מספר על התלבטותו אם להוסיף כהנה וכהנה או לספר את המקרה "האמיתי" (החמור המעופף קאצ'קה). אני, שאהבתי את כל הרומנים ששלו פרסם, אהבתי מאד גם את זה, הקטן, ומקווה להמשיך ולקרוא עוד מיצירותיו.