קראתי את ״מתיר אסורים״, ואני חושבת שזה אחד הספרים החשובים שנכתבו כאן על התקופה הזאת.
לא רק בגלל הנושא, אלא בעיקר בגלל הבחירה הספרותית. מירון לא כתב תחקיר עיתונאי, לא מסמך פוליטי, ולא ספר זיכרונות שמנסה לקבע גרסה אחת של המציאות. הוא בחר בדרך מורכבת ועדינה בהרבה: רומן פרוזה שנולד מתוך אירועים אמיתיים וכבדים מאוד, אבל מצליח לעטוף אותם בצורה שמכבדת את המעורבים, שומרת על ריחוק נכון, ועדיין מאפשרת לקורא להתקרב אל הלב הפועם של הסיפור.
בעיניי, זה סוד הכוח של הספר.
כי יש דברים שאי אפשר באמת לספר אותם ישירות בלי לפגוע, בלי לחשוף יותר מדי, בלי להפוך אנשים אמיתיים לדמויות חד-ממדיות או אירועים כואבים לכותרות. דווקא הבחירה לכתוב רומן מאפשרת למירון לדבר על אחריות, אשמה, כאוס, נאמנות, חברות, פחד, שירות, משפחה ומדינה - בלי לרדד את זה לוויכוח של בעד ונגד.
במובן הזה, ״מתיר אסורים״ מרגיש כמו ספר ראשון מסוגו. הוא לא מנסה “לסכם” את 7 באוקטובר או את משבר החטופים. להפך. הוא מבין שאי אפשר לסכם. שהפצע עדיין פתוח. שהאנשים שחיו את התקופה הזאת מבפנים עדיין נושאים אותה בגוף. ולכן הוא לא בא לתת תשובות קלות, אלא להכניס את הקורא אל תוך המורכבות עצמה.
יש בספר משהו נדיר: מצד אחד הוא נקרא כמו רומן סוחף, כמעט כמו מותחן. מצד שני, הוא לא מנצל את הדרמה של המציאות. הוא נזהר בה. הוא מכבד אותה. הוא נותן מקום לכאב, אבל לא עושה ממנו הצגה. הוא מביא ביקורת, אבל לא מתענג עליה. הוא מדבר על כישלון, אבל לא בורח מהאהבה לאנשים שניסו לפעול בתוך מציאות בלתי אפשרית.
והעובדה שמירון בחר לתרום את כל הכנסותיו מהספר לנפגעי המלחמה רק מחזקת את התחושה שיש כאן משהו אחר. שזה לא פרויקט שנולד מרצון “לעשות רעש”, אלא מניסיון אמיתי לעבד, לזכור, לגעת, ואולי גם להחזיר משהו קטן למי ששילמו את המחיר הכבד ביותר.
