כשהייתי בן 11 בערך קראתי את כל 8 הספרים הראשונים של האגדה של דריזט. בזמנו אהבתי אותם מאוד וראיתי בהם אחת הסדרות הטובות שקראתי. בשביל ב11 שלא קרא ג'ורג' מרטין, רובין הוב או פטריק רותפס זה היה הגיוני. אבל היום הספרים האלה מרגישים לי די... בסדר כזה. אחלה, לא יותר. הראשון הוא ספר די נחמד על דריזט, אלף אפל שגדל כחלק מחברה מרושעת וזדונית של רוצחים מתועבים. הוא טוב כי ככה ונהיה טוב יותר מכולם הלחימה בצורה די מעצבנת. לא מרגיש בשום שחב שהוא מתאמץ או לומד מטעויות ולשארית הסדרה הוא די גיבור על. כסיפור התבגרות כן חשוב לציין שיש התפתחות, בעיקר מבחינת השקפת העולם שלו, שנהיית ריאליסטית וקודרת יותר ויותר. אם זאת, הוא עדיין לא מעורר אצלי הזדהות כל כך. העלילה חמודה, עם דמויות משניות טובות וזכירות, פוליטיקה בסדר ובניית עולם אחלה. הספר השני מתחיל מדהים עם הבדידות של דריזט במנהרות, ולראשונה הוא נהיה דמות באמת עמוקה ומעניינת. החברות שלו עם באלוואר כתובה אחלה אם כי מזורזת מדי (ברצינות? בלוואר פשוט מסתכל עליו כחבר מיד?) אם זאת, מהרגע שהם ביחד העלילה די צולעת, כשזה מתחיל להרגיש כמו הרפתקת די אנד די בלי פואנטה. הקרב בסוף מול זאקנפיין הוא שיא הקיטש, ולא הרגשתי בו (בקריאה חוזרת) טיפה של סיפוק או הזדהות אם אף אחד. סך הכל, אם ספרים 1 ו3 הם 4/5, גלות יורד ל3/5. שהות הוא בעיני הרבה יותר מוצלח, כי בו דריזט סוף סוף מפסיק להיות סופרמן או קדוש מעונה, וסוף סוף השאלות הפילוסופיות על מהו רוע והאם כולם נולדים טובים או רעים שעד כה היו די שטחיות ונדחפו בכוח נהיות מעניינות ומעוררות מחשבה. התיאורים בכל שלושת הסםרים הם די חלשים וכתובים בשפה יבשה ולא מעניינת, ככה שרוב מה שמחזיק את הסדרה הוא דריזט, שאף על פי שרעיון ה"אלפים אפלים רעים אבל אני שונה וכולם גזענים אלי" די מעצבן לפעמים, הוא עדיין עמוק בדרכים אחרות וממש ממש מגניב (בייסיקלי לכל דמויות הdnd שלי בכיתה ו היו חרבות מעוקלות).

כשהייתי בן 11 בערך קראתי את כל 8 הספרים הראשונים של האגדה של דריזט. בזמנו אהבתי אותם מאוד וראיתי בהם אחת הסדרות הטובות שקראתי. בשביל ב11 שלא קרא ג'ורג' מרטין, רובין הוב או פטריק רותפס זה היה הגיוני. אבל היום הספרים האלה מרגישים לי די... בסדר כזה. אחלה, לא יותר. הראשון הוא ספר די נחמד על דריזט, אלף אפל שגדל כחלק מחברה מרושעת וזדונית של רוצחים מתועבים. הוא טוב כי ככה ונהיה טוב יותר מכולם הלחימה בצורה די מעצבנת. לא מרגיש בשום שחב שהוא מתאמץ או לומד מטעויות ולשארית הסדרה הוא די גיבור על. כסיפור התבגרות כן חשוב לציין שיש התפתחות, בעיקר מבחינת השקפת העולם שלו, שנהיית ריאליסטית וקודרת יותר ויותר. אם זאת, הוא עדיין לא מעורר אצלי הזדהות כל כך. העלילה חמודה, עם דמויות משניות טובות וזכירות, פוליטיקה בסדר ובניית עולם אחלה. הספר השני מתחיל מדהים עם הבדידות של דריזט במנהרות, ולראשונה הוא נהיה דמות באמת עמוקה ומעניינת. החברות שלו עם באלוואר כתובה אחלה אם כי מזורזת מדי (ברצינות? בלוואר פשוט מסתכל עליו כחבר מיד?) אם זאת, מהרגע שהם ביחד העלילה די צולעת, כשזה מתחיל להרגיש כמו הרפתקת די אנד די בלי פואנטה. הקרב בסוף מול זאקנפיין הוא שיא הקיטש, ולא הרגשתי בו (בקריאה חוזרת) טיפה של סיפוק או הזדהות אם אף אחד. סך הכל, אם ספרים 1 ו3 הם 4/5, גלות יורד ל3/5. שהות הוא בעיני הרבה יותר מוצלח, כי בו דריזט סוף סוף מפסיק להיות סופרמן או קדוש מעונה, וסוף סוף השאלות הפילוסופיות על מהו רוע והאם כולם נולדים טובים או רעים שעד כה היו די שטחיות ונדחפו בכוח נהיות מעניינות ומעוררות מחשבה. התיאורים בכל שלושת הסםרים הם די חלשים וכתובים בשפה יבשה ולא מעניינת, ככה שרוב מה שמחזיק את הסדרה הוא דריזט, שאף על פי שרעיון ה"אלפים אפלים רעים אבל אני שונה וכולם גזענים אלי" די מעצבן לפעמים, הוא עדיין עמוק בדרכים אחרות וממש ממש מגניב (בייסיקלי לכל דמויות הdnd שלי בכיתה ו היו חרבות מעוקלות).

עם כל אהבתי לארץ ים, אני מכיר בכך שזאת היצירה הטובה, השלמה והגאונית ביותר של לה גווין. מרגיש לי לא נכון לכתוב על הספר ביקורת כאן, כי זה לא ספר שצריך לשפוט כרגיל לפי דמויות, פיתוח עלילה וכו' (הטוויסט הזה והזה לא היה בנוי מספיק טוב/ההתנהגות של הגיבור לא אמינה וכדומה). זה ספר שצריך ללמד בחוג למדעי החברה. הדרך שבה אורסולה מצליחה להשוות שתי חברות, אנרכיסטית וקפיטליסטית מבלי לומר זה טוב, זה רע היא מדהימה. איך שאני רואה את זה, אף חברה היא לא "נכונה". התפישה שאפשר פשוט לפתור את הבעייה האחת של הקפיטליזם, "להשמיד את העוני" ואז הכל יהיה טוב היא שגויה מהיסוד. אני מרכיש שאני עושה לספר עוול, ולכן אני אגיד לכם, פשוט תקראו אותו מיד ועכשיו.

כפי שניתן לראות מהכינוי שלי, ארץ ים הוא אחד הספרים האהובים עלי עם לא האהוב ביותר. הגאונות שלו היא בכך שהוא לוקח את הרעיונות של קרל יונג, על הצל כחלקים הלא רצויים באידיות שלנו, שאסור להדחיק אלא לקבל, ומשלבת אותן בסיפור התבגרות יפה, פשוט לכאורה, אבל עם הרבה סאבטקסט. גד מתחיל את מסעו פזיז, יהיר ושאפתן וממהר לעזוב את ביתו כדי ללמוד קסם. אז הוא עוזב גם את מורו, אוגיון, כדי ללכת למה שבעיניו עוצמתי יותר ומוצלח יותר, אף שבליבו הוא יודע שהוא מפספס משהו בכך. שם, כל היהירות והגאווה גורמות לו לבצע מעשה פזיז ומסוכן ולזמן צל אפל שפוגע בו. במשך זמן רב הוא מתעלם ממנו, בורח ממנו ומנסה לחיות בלעדיו. אבל לבסוף הוא נאלץ לקבל את האמת, שהצל הזה הוא בעצם חלק ממנו, ושעליו לקבל זאת. את הקוסם מארץ ים קראתי מעל עשר פעמים, והוא כזר לי יוצר מכל ספר אחר לצאת מדיכאון ומדכדוך. זהו ספר הפנטזיה האהוב עלי, וספר העזרה העצמית הכי טוב שאני מכיר.

עם כל אהבתי לארץ ים, אני מכיר בכך שזאת היצירה הטובה, השלמה והגאונית ביותר של לה גווין. מרגיש לי לא נכון לכתוב על הספר ביקורת כאן, כי זה לא ספר שצריך לשפוט כרגיל לפי דמויות, פיתוח עלילה וכו' (הטוויסט הזה והזה לא היה בנוי מספיק טוב/ההתנהגות של הגיבור לא אמינה וכדומה). זה ספר שצריך ללמד בחוג למדעי החברה. הדרך שבה אורסולה מצליחה להשוות שתי חברות, אנרכיסטית וקפיטליסטית מבלי לומר זה טוב, זה רע היא מדהימה. איך שאני רואה את זה, אף חברה היא לא "נכונה". התפישה שאפשר פשוט לפתור את הבעייה האחת של הקפיטליזם, "להשמיד את העוני" ואז הכל יהיה טוב היא שגויה מהיסוד. אני מרכיש שאני עושה לספר עוול, ולכן אני אגיד לכם, פשוט תקראו אותו מיד ועכשיו.

עם כל אהבתי לארץ ים, אני מכיר בכך שזאת היצירה הטובה, השלמה והגאונית ביותר של לה גווין. מרגיש לי לא נכון לכתוב על הספר ביקורת כאן, כי זה לא ספר שצריך לשפוט כרגיל לפי דמויות, פיתוח עלילה וכו' (הטוויסט הזה והזה לא היה בנוי מספיק טוב/ההתנהגות של הגיבור לא אמינה וכדומה). זה ספר שצריך ללמד בחוג למדעי החברה. הדרך שבה אורסולה מצליחה להשוות שתי חברות, אנרכיסטית וקפיטליסטית מבלי לומר זה טוב, זה רע היא מדהימה. איך שאני רואה את זה, אף חברה היא לא "נכונה". התפישה שאפשר פשוט לפתור את הבעייה האחת של הקפיטליזם, "להשמיד את העוני" ואז הכל יהיה טוב היא שגויה מהיסוד. אני מרכיש שאני עושה לספר עוול, ולכן אני אגיד לכם, פשוט תקראו אותו מיד ועכשיו.