נכנסתי לשייקספיר לאחרונה וגיליתי הרבה מעבר למה שחשבתי שאגלה — כל כך הרבה יצירות מיוחדות, השפה השייקספירית שאין דבר שמשתווה לה, הדמויות החד־פעמיות, הווירטואוזיות הסגנונית והעומק המחשבתי. הרבה מיצירותיו לא יצא לי להכיר לעומק או אפילו לדעת על עצם קיומן, ובין היצירות שגיליתי נמצאת היצירה הנהדרת הזאת. היצירה הזו היא אחת מן הרומנסות של שייקספיר — המחזות המאוחרים שלו, אשר משלבים סגנונות שונים ויוצרים אווירה של מסע, פלא וקסם. שייקספיר המאוחר לוקח את התמות האנושיות שבחן בעבר ומעבה אותן. אם למשל במקבת' השאיפה לכוח ושליטה היא כוח כמעט מיסטי שמניע את מקבת', כאן שייקספיר בוחן אלמנטים חדשים בתוך עולם דינמי ומקורקע יותר. הוא כבר לא בוחן רק מה דוחף את העולם אל התהום — אלא מה קורה אחרי הנפילה אליה. במחזה הזה השאיפה לכוח ושליטה, כפי שהיא מתבטאת בדמות המלכה, היא כוח חסר רסן שמפעיל מניפולציות וחותר תחת אנשים כדי להשיג את מטרותיו. אך היא אינה כוח דמוני טוטלי; היא מרגישה יותר כמו עיוות אנושי. המלכה פועלת למען קידום בנה מנישואיה הקודמים אל כס המלוכה, מנהלת את המלך ופועלת בניסיון לרצוח את בתו. המזימות, החתירה תחת אחרים והמאבק על כוח מוכרים לנו ממחזות קודמים של שייקספיר, אך כאן הם פועלים בתוך עולם דינמי יותר — עולם שבו הטוב והרע שזורים זה בזה, והאווירה המיסטית נוכחת אך במקביל גם מקורקעת מאוד. בלימת התוכנית של המלכה מתרחשת כמעט במקרה: רופא אחד חושד בכוונותיה הזדוניות ואינו מביא לה את הרעל שהיא חושבת שקיבלה. זהו הרגע שמשנה את הכול. המבנה עדיין נוטה לעבר הרס, אך מכיוון שאנחנו נמצאים בעולם מורכב ודינמי יותר מאשר בטרגדיות המוקדמות, הפעולה הקטנה הזאת משנה לחלוטין את תוצאות המזימה. העולם כבר אינו נע באופן טהור לעבר אבדון אנושי בלתי נמנע. האלמנטים הללו של אכפתיות, מקריות ואקטיביות אנושית הם התוספת החדשה ששייקספיר מכניס למעבדה הרעיונית שלו — מרחב שהוא פחות סטרילי וטרגי באופן מוחלט, ויותר אנושי וארצי. במקביל שייקספיר בוחן גם את תוצאותיה של הקנאה ואת היכולת למחול — נושאים שמלווים את הרומנסות שלו באופן מרכזי ומורכב. הוא בודק האם ניתן לתקן את המצב האנושי מתוך ההרס של העולם הטרגי. גם אם הדמויות כאן אינן טרגיות במבנה האריסטוטלי הקלאסי, שייקספיר עדיין שוזר לתוכן אלמנטים טרגיים מרכזיים ובוחן האם אפשר לצאת מן הצד השני ללא הסוף הטרגי המוחלט — האם ניתן לתקן משהו מתוך הכאב והתהום הנפשית. המחזה פועל בכמה קווי עלילה מקבילים, אשר מתחברים בסופו של דבר, ובכל אחד מהם שייקספיר מצליח להכניס עולם שלם של יופי, רעיונות ועומק באופן מדויק להפליא. כל פעם מחדש מדהימה אותי יכולת הזיקוק שלו — ליצור משהו כה מדויק באורך קצר יחסית. עוד מחזה נהדר של יוצר ענק. מומלץ במיוחד לאנשים שרוצים להיכנס לעולמו של שייקספיר אך חוששים מן האפלה והכובד של הטרגדיות הגדולות שלו.

ניגשתי לאותלו של שייקספיר כמעט ללא ידע מקדים ובציפיות רבות. לאחר הקריאה הובהר לי מדוע זהו אחד המחזות הידועים והמוערכים ביותר של שייקספיר. היכולת המדהימה של שייקספיר לבחון תמות פילוסופיות ורגש אנושי במחזותיו היא מן הגדולות והמורכבות שיצא לי לראות. הוא עושה זאת באופן חד ומזוקק, כך שנותר רק לקרוא ולהתפעל. באותלו נבחנת אהבה אדירה בין אותלו ודסדמונה אל מול שנאה טהורה של יגו כלפי אותלו. אצל שייקספיר יש מגוון רחב של סוגי רוע. באופן סכמטי וכללי מאוד, ישנם נבלים שפועלים "למען" מטרה מסוימת, ובשבילם כל האמצעים מקדשים את המטרה — כמו אדמונד או ריצ'רד השלישי. הסוג הנוסף הוא רשעים שפועלים "בגלל"; הם יעשו הכול מתוך דחף פנימי של שנאה, קנאה או טינה, ויגו הוא הדוגמה הבולטת ביותר לסוג הזה של הנבלים. יגו מתעב את אותלו. הוא חושד בו שבגד עם אשתו, שונא את מעמדו ואת העובדה שהוא כפוף לו, ונוטר לו טינה על כך שלא קידם אותו בדרגה. הוא חמוש באינטליגנציה חדה וביכולת מניפולטיבית אדירה, שאותן הוא מגייס כדי להתנקם ולהשמיד את אותלו. יגו הוא החור השחור שמניע את העלילה, וכל הדמויות נעות סביבו. אהבתם של אותלו ודסדמונה בנויה על כך שדסדמונה אוהבת את אותלו אהבה עיוורת. היא מקריבה למענו את הכול; היא התאהבה בו מתוך תחושת חמלה כלפי הסבל ותלאות החיים שעבר. אותלו אוהב את דסדמונה אהבה עזה. לראשונה בחייו הוא מרגיש נאהב באמת לאחר חיים של מאבק ובדידות, והוא אף ערב בחייו למען האהבה הזאת. יגו מוצא דרך לחדור אל תוך האהבה הזו באמצעות רגשות הקנאה. הוא מהנדס את המציאות כך שהמסקנה המתבקשת מכל ההתרחשויות תהיה שדסדמונה בוגדת באותלו. עיוורונו של אותלו, למרות עוצמת אהבתו לדסדמונה נובעת מתחושת חוסר השייכות התמידית שהוא חי בה, זה מה שמאפשר ליגו לחדור אליו. אותלו הוא שחור שחי בוונציה, מורי בעולם נוצרי; הוא חי תמיד בתחושת זרות וחוסר ערך מול סביבתו, ויגו יודע כיצד לנצל את הסדק הזה כדי לזרוע בו את הרגשות שמובילים אותו בהדרגה לעולם של טירוף וקנאה — ובסופו של דבר לרצח קר. הרצח של דסדמונה הוא רצח בכמה רבדים. כאשר אותלו אינו מאפשר לה אפילו את החסד של תפילה על נשמתה, הוא גוזר עליה לא רק מוות פיזי, אלא גם השמדה רוחנית. יגו מוביל את אותלו להשמדה מוחלטת של אהבתם, ולבסוף פקיחת עיניו של אותלו על מה שהתרחש ועל בגידתו שלו באהבתו הופכת אותו לדמות טרגית באמת ומובילה אותו להתאבדות. יגו, כמובן, אינו מביע חרטה. הוא הגשים את מטרתו. אף נדמה שיגו נהנה מתהליך ההשחתה והשליטה באנשים, ושמה שמניע אותו יותר מכל הוא עצם היכולת להשתמש במניפולציות ולפרק בני אדם מבפנים. שייקספיר מציג כאן מערכת תנאים שבה רגשות אנושיים טהורים מתנגשים זה בזה. הניסוי המחשבתי הזה מראה כיצד שנאה מובילה לחורבן, וכיצד אינטליגנציה חמושה במניפולציות מורכבות מסוגלת להשמיד כמעט הכול. שייקספיר שוזר באפלה של המחזה הזה כל כך הרבה יופי פיוטי ומורכבות אנושית בתוך אווירה חשוכה של ערפל, שנאה וקנאה. יצירת מופת של אדם חד־פעמי — פשוט מופלא.

נכנסתי לשייקספיר לאחרונה וגיליתי הרבה מעבר למה שחשבתי שאגלה — כל כך הרבה יצירות מיוחדות, השפה השייקספירית שאין דבר שמשתווה לה, הדמויות החד־פעמיות, הווירטואוזיות הסגנונית והעומק המחשבתי. הרבה מיצירותיו לא יצא לי להכיר לעומק או אפילו לדעת על עצם קיומן, ובין היצירות שגיליתי נמצאת היצירה הנהדרת הזאת. היצירה הזו היא אחת מן הרומנסות של שייקספיר — המחזות המאוחרים שלו, אשר משלבים סגנונות שונים ויוצרים אווירה של מסע, פלא וקסם. שייקספיר המאוחר לוקח את התמות האנושיות שבחן בעבר ומעבה אותן. אם למשל במקבת' השאיפה לכוח ושליטה היא כוח כמעט מיסטי שמניע את מקבת', כאן שייקספיר בוחן אלמנטים חדשים בתוך עולם דינמי ומקורקע יותר. הוא כבר לא בוחן רק מה דוחף את העולם אל התהום — אלא מה קורה אחרי הנפילה אליה. במחזה הזה השאיפה לכוח ושליטה, כפי שהיא מתבטאת בדמות המלכה, היא כוח חסר רסן שמפעיל מניפולציות וחותר תחת אנשים כדי להשיג את מטרותיו. אך היא אינה כוח דמוני טוטלי; היא מרגישה יותר כמו עיוות אנושי. המלכה פועלת למען קידום בנה מנישואיה הקודמים אל כס המלוכה, מנהלת את המלך ופועלת בניסיון לרצוח את בתו. המזימות, החתירה תחת אחרים והמאבק על כוח מוכרים לנו ממחזות קודמים של שייקספיר, אך כאן הם פועלים בתוך עולם דינמי יותר — עולם שבו הטוב והרע שזורים זה בזה, והאווירה המיסטית נוכחת אך במקביל גם מקורקעת מאוד. בלימת התוכנית של המלכה מתרחשת כמעט במקרה: רופא אחד חושד בכוונותיה הזדוניות ואינו מביא לה את הרעל שהיא חושבת שקיבלה. זהו הרגע שמשנה את הכול. המבנה עדיין נוטה לעבר הרס, אך מכיוון שאנחנו נמצאים בעולם מורכב ודינמי יותר מאשר בטרגדיות המוקדמות, הפעולה הקטנה הזאת משנה לחלוטין את תוצאות המזימה. העולם כבר אינו נע באופן טהור לעבר אבדון אנושי בלתי נמנע. האלמנטים הללו של אכפתיות, מקריות ואקטיביות אנושית הם התוספת החדשה ששייקספיר מכניס למעבדה הרעיונית שלו — מרחב שהוא פחות סטרילי וטרגי באופן מוחלט, ויותר אנושי וארצי. במקביל שייקספיר בוחן גם את תוצאותיה של הקנאה ואת היכולת למחול — נושאים שמלווים את הרומנסות שלו באופן מרכזי ומורכב. הוא בודק האם ניתן לתקן את המצב האנושי מתוך ההרס של העולם הטרגי. גם אם הדמויות כאן אינן טרגיות במבנה האריסטוטלי הקלאסי, שייקספיר עדיין שוזר לתוכן אלמנטים טרגיים מרכזיים ובוחן האם אפשר לצאת מן הצד השני ללא הסוף הטרגי המוחלט — האם ניתן לתקן משהו מתוך הכאב והתהום הנפשית. המחזה פועל בכמה קווי עלילה מקבילים, אשר מתחברים בסופו של דבר, ובכל אחד מהם שייקספיר מצליח להכניס עולם שלם של יופי, רעיונות ועומק באופן מדויק להפליא. כל פעם מחדש מדהימה אותי יכולת הזיקוק שלו — ליצור משהו כה מדויק באורך קצר יחסית. עוד מחזה נהדר של יוצר ענק. מומלץ במיוחד לאנשים שרוצים להיכנס לעולמו של שייקספיר אך חוששים מן האפלה והכובד של הטרגדיות הגדולות שלו.

נכנסתי לשייקספיר לאחרונה וגיליתי הרבה מעבר למה שחשבתי שאגלה — כל כך הרבה יצירות מיוחדות, השפה השייקספירית שאין דבר שמשתווה לה, הדמויות החד־פעמיות, הווירטואוזיות הסגנונית והעומק המחשבתי. הרבה מיצירותיו לא יצא לי להכיר לעומק או אפילו לדעת על עצם קיומן, ובין היצירות שגיליתי נמצאת היצירה הנהדרת הזאת. היצירה הזו היא אחת מן הרומנסות של שייקספיר — המחזות המאוחרים שלו, אשר משלבים סגנונות שונים ויוצרים אווירה של מסע, פלא וקסם. שייקספיר המאוחר לוקח את התמות האנושיות שבחן בעבר ומעבה אותן. אם למשל במקבת' השאיפה לכוח ושליטה היא כוח כמעט מיסטי שמניע את מקבת', כאן שייקספיר בוחן אלמנטים חדשים בתוך עולם דינמי ומקורקע יותר. הוא כבר לא בוחן רק מה דוחף את העולם אל התהום — אלא מה קורה אחרי הנפילה אליה. במחזה הזה השאיפה לכוח ושליטה, כפי שהיא מתבטאת בדמות המלכה, היא כוח חסר רסן שמפעיל מניפולציות וחותר תחת אנשים כדי להשיג את מטרותיו. אך היא אינה כוח דמוני טוטלי; היא מרגישה יותר כמו עיוות אנושי. המלכה פועלת למען קידום בנה מנישואיה הקודמים אל כס המלוכה, מנהלת את המלך ופועלת בניסיון לרצוח את בתו. המזימות, החתירה תחת אחרים והמאבק על כוח מוכרים לנו ממחזות קודמים של שייקספיר, אך כאן הם פועלים בתוך עולם דינמי יותר — עולם שבו הטוב והרע שזורים זה בזה, והאווירה המיסטית נוכחת אך במקביל גם מקורקעת מאוד. בלימת התוכנית של המלכה מתרחשת כמעט במקרה: רופא אחד חושד בכוונותיה הזדוניות ואינו מביא לה את הרעל שהיא חושבת שקיבלה. זהו הרגע שמשנה את הכול. המבנה עדיין נוטה לעבר הרס, אך מכיוון שאנחנו נמצאים בעולם מורכב ודינמי יותר מאשר בטרגדיות המוקדמות, הפעולה הקטנה הזאת משנה לחלוטין את תוצאות המזימה. העולם כבר אינו נע באופן טהור לעבר אבדון אנושי בלתי נמנע. האלמנטים הללו של אכפתיות, מקריות ואקטיביות אנושית הם התוספת החדשה ששייקספיר מכניס למעבדה הרעיונית שלו — מרחב שהוא פחות סטרילי וטרגי באופן מוחלט, ויותר אנושי וארצי. במקביל שייקספיר בוחן גם את תוצאותיה של הקנאה ואת היכולת למחול — נושאים שמלווים את הרומנסות שלו באופן מרכזי ומורכב. הוא בודק האם ניתן לתקן את המצב האנושי מתוך ההרס של העולם הטרגי. גם אם הדמויות כאן אינן טרגיות במבנה האריסטוטלי הקלאסי, שייקספיר עדיין שוזר לתוכן אלמנטים טרגיים מרכזיים ובוחן האם אפשר לצאת מן הצד השני ללא הסוף הטרגי המוחלט — האם ניתן לתקן משהו מתוך הכאב והתהום הנפשית. המחזה פועל בכמה קווי עלילה מקבילים, אשר מתחברים בסופו של דבר, ובכל אחד מהם שייקספיר מצליח להכניס עולם שלם של יופי, רעיונות ועומק באופן מדויק להפליא. כל פעם מחדש מדהימה אותי יכולת הזיקוק שלו — ליצור משהו כה מדויק באורך קצר יחסית. עוד מחזה נהדר של יוצר ענק. מומלץ במיוחד לאנשים שרוצים להיכנס לעולמו של שייקספיר אך חוששים מן האפלה והכובד של הטרגדיות הגדולות שלו.

ניגשתי לאותלו של שייקספיר כמעט ללא ידע מקדים ובציפיות רבות. לאחר הקריאה הובהר לי מדוע זהו אחד המחזות הידועים והמוערכים ביותר של שייקספיר. היכולת המדהימה של שייקספיר לבחון תמות פילוסופיות ורגש אנושי במחזותיו היא מן הגדולות והמורכבות שיצא לי לראות. הוא עושה זאת באופן חד ומזוקק, כך שנותר רק לקרוא ולהתפעל. באותלו נבחנת אהבה אדירה בין אותלו ודסדמונה אל מול שנאה טהורה של יגו כלפי אותלו. אצל שייקספיר יש מגוון רחב של סוגי רוע. באופן סכמטי וכללי מאוד, ישנם נבלים שפועלים "למען" מטרה מסוימת, ובשבילם כל האמצעים מקדשים את המטרה — כמו אדמונד או ריצ'רד השלישי. הסוג הנוסף הוא רשעים שפועלים "בגלל"; הם יעשו הכול מתוך דחף פנימי של שנאה, קנאה או טינה, ויגו הוא הדוגמה הבולטת ביותר לסוג הזה של הנבלים. יגו מתעב את אותלו. הוא חושד בו שבגד עם אשתו, שונא את מעמדו ואת העובדה שהוא כפוף לו, ונוטר לו טינה על כך שלא קידם אותו בדרגה. הוא חמוש באינטליגנציה חדה וביכולת מניפולטיבית אדירה, שאותן הוא מגייס כדי להתנקם ולהשמיד את אותלו. יגו הוא החור השחור שמניע את העלילה, וכל הדמויות נעות סביבו. אהבתם של אותלו ודסדמונה בנויה על כך שדסדמונה אוהבת את אותלו אהבה עיוורת. היא מקריבה למענו את הכול; היא התאהבה בו מתוך תחושת חמלה כלפי הסבל ותלאות החיים שעבר. אותלו אוהב את דסדמונה אהבה עזה. לראשונה בחייו הוא מרגיש נאהב באמת לאחר חיים של מאבק ובדידות, והוא אף ערב בחייו למען האהבה הזאת. יגו מוצא דרך לחדור אל תוך האהבה הזו באמצעות רגשות הקנאה. הוא מהנדס את המציאות כך שהמסקנה המתבקשת מכל ההתרחשויות תהיה שדסדמונה בוגדת באותלו. עיוורונו של אותלו, למרות עוצמת אהבתו לדסדמונה נובעת מתחושת חוסר השייכות התמידית שהוא חי בה, זה מה שמאפשר ליגו לחדור אליו. אותלו הוא שחור שחי בוונציה, מורי בעולם נוצרי; הוא חי תמיד בתחושת זרות וחוסר ערך מול סביבתו, ויגו יודע כיצד לנצל את הסדק הזה כדי לזרוע בו את הרגשות שמובילים אותו בהדרגה לעולם של טירוף וקנאה — ובסופו של דבר לרצח קר. הרצח של דסדמונה הוא רצח בכמה רבדים. כאשר אותלו אינו מאפשר לה אפילו את החסד של תפילה על נשמתה, הוא גוזר עליה לא רק מוות פיזי, אלא גם השמדה רוחנית. יגו מוביל את אותלו להשמדה מוחלטת של אהבתם, ולבסוף פקיחת עיניו של אותלו על מה שהתרחש ועל בגידתו שלו באהבתו הופכת אותו לדמות טרגית באמת ומובילה אותו להתאבדות. יגו, כמובן, אינו מביע חרטה. הוא הגשים את מטרתו. אף נדמה שיגו נהנה מתהליך ההשחתה והשליטה באנשים, ושמה שמניע אותו יותר מכל הוא עצם היכולת להשתמש במניפולציות ולפרק בני אדם מבפנים. שייקספיר מציג כאן מערכת תנאים שבה רגשות אנושיים טהורים מתנגשים זה בזה. הניסוי המחשבתי הזה מראה כיצד שנאה מובילה לחורבן, וכיצד אינטליגנציה חמושה במניפולציות מורכבות מסוגלת להשמיד כמעט הכול. שייקספיר שוזר באפלה של המחזה הזה כל כך הרבה יופי פיוטי ומורכבות אנושית בתוך אווירה חשוכה של ערפל, שנאה וקנאה. יצירת מופת של אדם חד־פעמי — פשוט מופלא.

ניגשתי לאותלו של שייקספיר כמעט ללא ידע מקדים ובציפיות רבות. לאחר הקריאה הובהר לי מדוע זהו אחד המחזות הידועים והמוערכים ביותר של שייקספיר. היכולת המדהימה של שייקספיר לבחון תמות פילוסופיות ורגש אנושי במחזותיו היא מן הגדולות והמורכבות שיצא לי לראות. הוא עושה זאת באופן חד ומזוקק, כך שנותר רק לקרוא ולהתפעל. באותלו נבחנת אהבה אדירה בין אותלו ודסדמונה אל מול שנאה טהורה של יגו כלפי אותלו. אצל שייקספיר יש מגוון רחב של סוגי רוע. באופן סכמטי וכללי מאוד, ישנם נבלים שפועלים "למען" מטרה מסוימת, ובשבילם כל האמצעים מקדשים את המטרה — כמו אדמונד או ריצ'רד השלישי. הסוג הנוסף הוא רשעים שפועלים "בגלל"; הם יעשו הכול מתוך דחף פנימי של שנאה, קנאה או טינה, ויגו הוא הדוגמה הבולטת ביותר לסוג הזה של הנבלים. יגו מתעב את אותלו. הוא חושד בו שבגד עם אשתו, שונא את מעמדו ואת העובדה שהוא כפוף לו, ונוטר לו טינה על כך שלא קידם אותו בדרגה. הוא חמוש באינטליגנציה חדה וביכולת מניפולטיבית אדירה, שאותן הוא מגייס כדי להתנקם ולהשמיד את אותלו. יגו הוא החור השחור שמניע את העלילה, וכל הדמויות נעות סביבו. אהבתם של אותלו ודסדמונה בנויה על כך שדסדמונה אוהבת את אותלו אהבה עיוורת. היא מקריבה למענו את הכול; היא התאהבה בו מתוך תחושת חמלה כלפי הסבל ותלאות החיים שעבר. אותלו אוהב את דסדמונה אהבה עזה. לראשונה בחייו הוא מרגיש נאהב באמת לאחר חיים של מאבק ובדידות, והוא אף ערב בחייו למען האהבה הזאת. יגו מוצא דרך לחדור אל תוך האהבה הזו באמצעות רגשות הקנאה. הוא מהנדס את המציאות כך שהמסקנה המתבקשת מכל ההתרחשויות תהיה שדסדמונה בוגדת באותלו. עיוורונו של אותלו, למרות עוצמת אהבתו לדסדמונה נובעת מתחושת חוסר השייכות התמידית שהוא חי בה, זה מה שמאפשר ליגו לחדור אליו. אותלו הוא שחור שחי בוונציה, מורי בעולם נוצרי; הוא חי תמיד בתחושת זרות וחוסר ערך מול סביבתו, ויגו יודע כיצד לנצל את הסדק הזה כדי לזרוע בו את הרגשות שמובילים אותו בהדרגה לעולם של טירוף וקנאה — ובסופו של דבר לרצח קר. הרצח של דסדמונה הוא רצח בכמה רבדים. כאשר אותלו אינו מאפשר לה אפילו את החסד של תפילה על נשמתה, הוא גוזר עליה לא רק מוות פיזי, אלא גם השמדה רוחנית. יגו מוביל את אותלו להשמדה מוחלטת של אהבתם, ולבסוף פקיחת עיניו של אותלו על מה שהתרחש ועל בגידתו שלו באהבתו הופכת אותו לדמות טרגית באמת ומובילה אותו להתאבדות. יגו, כמובן, אינו מביע חרטה. הוא הגשים את מטרתו. אף נדמה שיגו נהנה מתהליך ההשחתה והשליטה באנשים, ושמה שמניע אותו יותר מכל הוא עצם היכולת להשתמש במניפולציות ולפרק בני אדם מבפנים. שייקספיר מציג כאן מערכת תנאים שבה רגשות אנושיים טהורים מתנגשים זה בזה. הניסוי המחשבתי הזה מראה כיצד שנאה מובילה לחורבן, וכיצד אינטליגנציה חמושה במניפולציות מורכבות מסוגלת להשמיד כמעט הכול. שייקספיר שוזר באפלה של המחזה הזה כל כך הרבה יופי פיוטי ומורכבות אנושית בתוך אווירה חשוכה של ערפל, שנאה וקנאה. יצירת מופת של אדם חד־פעמי — פשוט מופלא.