סיפור מעניין על מדינה מרתקת שנמצאת בין עולמות: בין מזרח קרוב למזרח רחוק, בין תרבויות דתית וחילונית, בין שייכויות גיאופוליטיות, ובין שלטונות טוטליטריים מתחלפים. במקביל, זהו שיעור בדינמיות של מערכות בריתות והתבססותן על אינטרסים כלכליים ופוליטיים (בעיקר בתקופת המונרכיה, בשני השלישים הראשונים של הספר). בעיקרו, הספר הוא תיאור כרונולוגי של תולדותיה של איראן בתקופה המודרנית, החל מעליית השושלת הספווית במאה ה-16 ועד שנת 2025 ומלחמת שנים-עשר הימים הידועה אצלנו כמבצע "עם כלביא". מתוך שבעת פרקי הספר, שלושה עוסקים בתקופת שלטון שושלת פהלווי (1925-1979), ושלושה בתקופת שלטון האייתולות הנוכחי שמשכה דומה, כך שמבחינת נפח הוא מקדיש מידה דומה של תשומת לב לשתי התקופות, ובכל זאת ניכר כי תקופת השאה קרובה אקדמית במיוחד לליבו של כותב הספר (והוא אכן מצהיר בהקדמה שתחומי המחקר שלו משפיעים על בחירת החומרים והסיפר). בפרט, הסיפור המעניין של עלייתו ונסיבות הדחתו של ראש הממשלה מוחמד מוסדק ב-1953, שהביאו את המחבר לבחור באיראן כמושא מחקרו, זוכים להתייחסות מפורטת. סביב יציאתו של הספר, מעט לפני סבב ההסלמה של מרץ-אפריל 26 (שבמהלכה נכתבת ביקורת זו), נטען כי הוא משקף נסיון מופרך לצייר את משטר האייתולות כמתון מאשר מצטייר בשיח התקשורתי. לעניות דעתי, הספר לא מנסה או מתיימר להציג את השלטון הדתי באור חיובי או אפילו להציג תמונה מורכבת של מדיניות הדיכוי שהוא נוקט בה, והתייחסותו אליה היא חד-משמעית, אבל הוא אכן מצייר את הדיכוי של משטר השאה שקדם לו באור אפל לא פחות, וכן מראה כי לזהות ההנהגה האזרחית יש השפעה על הדיכוי ואכיפתו בפועל. בהנתן השיח התקשורתי והפוליטי החד ממדי והאינדוקטרינטיבי הנפוץ אצלנו, אני מוצא בכך ברכה. הכותב מגוון את רצף הקריאה בשילוב של יצירות (בפרט שירה ושירים), וכן, כצו התקופה, בקישורים לאתרים או סרטונים המציגים שירים (וגם פלייליסט להאזנה נלווית), נאומים ואירועים היסטוריים, ויפה שכך. עם זאת, חסרו לי מספר אלמנטים שהיו הופכים את חוויית הקריאה ואת הבנת הנושא לברורים ועשירים יותר. ראשית, בספר שכותרתו היא "החיים עצמם" הייתי מצפה ליותר מאשר סקירה כרונולוגית בעיקרה. בפרט, חסרים לי פרקים או חלקים המתמקדים באורח החיים של תושבי איראן לשכבותיהם הסוציו-אקונומיות בערים ובכפרים, ולמגזריהם הדתיים והאתניים המגוונים (ובפרט יהודים), וכן פרקים העוסקים בתרבות האיראנית ובאומנות האיראנית. כל אלו משובצים באופן תדיר בספר כחלק מהתיאור ההיסטורי כרונולוגי, אבל בעיקר באופן אפיזודי ואנקדוטלי, ולא כנושאים בפני עצמם. גם אם אלו אינם תחומי התמחותו של הכותב, הם בדיוק אלו המרכיבים בסופן של דבר את "החיים עצמם", ובהעדרם יש לשנות את כותרת הספר. בנוסף, חסרו לי מאוד מפות ושרטוטים, לפחות מפה של איראן עצמה כולל חלוקה למחוזות (שרבים מהם מוזכרים בספר, לא תמיד בליווי התייחסות גיאוגרפית ברורה) וציון כל המקומות המופיעים בכתוב. כמו-כן, לוח זמנים כרונולוגי ואינדקס היו עוזרים על ההתמצאות, בפרט כאשר מוזכרים אישים או מאורעות שהוזכרו קודם לכן. נקודה אחרונה – הכותב מודה שעיקר עיסוקו בכתיבה אקדמית ואינו רגיל בכתיבה פופולרית, ולשם כך נעזר בעריכה, אולם עדיין היו אי אלו סרבולים בניסוח ואף שגיאות הגהה פה ושם, ובעיקר, לא אחת הכוונה לא הייתה ברורה.

סיפור מעניין על מדינה מרתקת שנמצאת בין עולמות: בין מזרח קרוב למזרח רחוק, בין תרבויות דתית וחילונית, בין שייכויות גיאופוליטיות, ובין שלטונות טוטליטריים מתחלפים. במקביל, זהו שיעור בדינמיות של מערכות בריתות והתבססותן על אינטרסים כלכליים ופוליטיים (בעיקר בתקופת המונרכיה, בשני השלישים הראשונים של הספר). בעיקרו, הספר הוא תיאור כרונולוגי של תולדותיה של איראן בתקופה המודרנית, החל מעליית השושלת הספווית במאה ה-16 ועד שנת 2025 ומלחמת שנים-עשר הימים הידועה אצלנו כמבצע "עם כלביא". מתוך שבעת פרקי הספר, שלושה עוסקים בתקופת שלטון שושלת פהלווי (1925-1979), ושלושה בתקופת שלטון האייתולות הנוכחי שמשכה דומה, כך שמבחינת נפח הוא מקדיש מידה דומה של תשומת לב לשתי התקופות, ובכל זאת ניכר כי תקופת השאה קרובה אקדמית במיוחד לליבו של כותב הספר (והוא אכן מצהיר בהקדמה שתחומי המחקר שלו משפיעים על בחירת החומרים והסיפר). בפרט, הסיפור המעניין של עלייתו ונסיבות הדחתו של ראש הממשלה מוחמד מוסדק ב-1953, שהביאו את המחבר לבחור באיראן כמושא מחקרו, זוכים להתייחסות מפורטת. סביב יציאתו של הספר, מעט לפני סבב ההסלמה של מרץ-אפריל 26 (שבמהלכה נכתבת ביקורת זו), נטען כי הוא משקף נסיון מופרך לצייר את משטר האייתולות כמתון מאשר מצטייר בשיח התקשורתי. לעניות דעתי, הספר לא מנסה או מתיימר להציג את השלטון הדתי באור חיובי או אפילו להציג תמונה מורכבת של מדיניות הדיכוי שהוא נוקט בה, והתייחסותו אליה היא חד-משמעית, אבל הוא אכן מצייר את הדיכוי של משטר השאה שקדם לו באור אפל לא פחות, וכן מראה כי לזהות ההנהגה האזרחית יש השפעה על הדיכוי ואכיפתו בפועל. בהנתן השיח התקשורתי והפוליטי החד ממדי והאינדוקטרינטיבי הנפוץ אצלנו, אני מוצא בכך ברכה. הכותב מגוון את רצף הקריאה בשילוב של יצירות (בפרט שירה ושירים), וכן, כצו התקופה, בקישורים לאתרים או סרטונים המציגים שירים (וגם פלייליסט להאזנה נלווית), נאומים ואירועים היסטוריים, ויפה שכך. עם זאת, חסרו לי מספר אלמנטים שהיו הופכים את חוויית הקריאה ואת הבנת הנושא לברורים ועשירים יותר. ראשית, בספר שכותרתו היא "החיים עצמם" הייתי מצפה ליותר מאשר סקירה כרונולוגית בעיקרה. בפרט, חסרים לי פרקים או חלקים המתמקדים באורח החיים של תושבי איראן לשכבותיהם הסוציו-אקונומיות בערים ובכפרים, ולמגזריהם הדתיים והאתניים המגוונים (ובפרט יהודים), וכן פרקים העוסקים בתרבות האיראנית ובאומנות האיראנית. כל אלו משובצים באופן תדיר בספר כחלק מהתיאור ההיסטורי כרונולוגי, אבל בעיקר באופן אפיזודי ואנקדוטלי, ולא כנושאים בפני עצמם. גם אם אלו אינם תחומי התמחותו של הכותב, הם בדיוק אלו המרכיבים בסופן של דבר את "החיים עצמם", ובהעדרם יש לשנות את כותרת הספר. בנוסף, חסרו לי מאוד מפות ושרטוטים, לפחות מפה של איראן עצמה כולל חלוקה למחוזות (שרבים מהם מוזכרים בספר, לא תמיד בליווי התייחסות גיאוגרפית ברורה) וציון כל המקומות המופיעים בכתוב. כמו-כן, לוח זמנים כרונולוגי ואינדקס היו עוזרים על ההתמצאות, בפרט כאשר מוזכרים אישים או מאורעות שהוזכרו קודם לכן. נקודה אחרונה – הכותב מודה שעיקר עיסוקו בכתיבה אקדמית ואינו רגיל בכתיבה פופולרית, ולשם כך נעזר בעריכה, אולם עדיין היו אי אלו סרבולים בניסוח ואף שגיאות הגהה פה ושם, ובעיקר, לא אחת הכוונה לא הייתה ברורה.

סיפור מעניין על מדינה מרתקת שנמצאת בין עולמות: בין מזרח קרוב למזרח רחוק, בין תרבויות דתית וחילונית, בין שייכויות גיאופוליטיות, ובין שלטונות טוטליטריים מתחלפים. במקביל, זהו שיעור בדינמיות של מערכות בריתות והתבססותן על אינטרסים כלכליים ופוליטיים (בעיקר בתקופת המונרכיה, בשני השלישים הראשונים של הספר). בעיקרו, הספר הוא תיאור כרונולוגי של תולדותיה של איראן בתקופה המודרנית, החל מעליית השושלת הספווית במאה ה-16 ועד שנת 2025 ומלחמת שנים-עשר הימים הידועה אצלנו כמבצע "עם כלביא". מתוך שבעת פרקי הספר, שלושה עוסקים בתקופת שלטון שושלת פהלווי (1925-1979), ושלושה בתקופת שלטון האייתולות הנוכחי שמשכה דומה, כך שמבחינת נפח הוא מקדיש מידה דומה של תשומת לב לשתי התקופות, ובכל זאת ניכר כי תקופת השאה קרובה אקדמית במיוחד לליבו של כותב הספר (והוא אכן מצהיר בהקדמה שתחומי המחקר שלו משפיעים על בחירת החומרים והסיפר). בפרט, הסיפור המעניין של עלייתו ונסיבות הדחתו של ראש הממשלה מוחמד מוסדק ב-1953, שהביאו את המחבר לבחור באיראן כמושא מחקרו, זוכים להתייחסות מפורטת. סביב יציאתו של הספר, מעט לפני סבב ההסלמה של מרץ-אפריל 26 (שבמהלכה נכתבת ביקורת זו), נטען כי הוא משקף נסיון מופרך לצייר את משטר האייתולות כמתון מאשר מצטייר בשיח התקשורתי. לעניות דעתי, הספר לא מנסה או מתיימר להציג את השלטון הדתי באור חיובי או אפילו להציג תמונה מורכבת של מדיניות הדיכוי שהוא נוקט בה, והתייחסותו אליה היא חד-משמעית, אבל הוא אכן מצייר את הדיכוי של משטר השאה שקדם לו באור אפל לא פחות, וכן מראה כי לזהות ההנהגה האזרחית יש השפעה על הדיכוי ואכיפתו בפועל. בהנתן השיח התקשורתי והפוליטי החד ממדי והאינדוקטרינטיבי הנפוץ אצלנו, אני מוצא בכך ברכה. הכותב מגוון את רצף הקריאה בשילוב של יצירות (בפרט שירה ושירים), וכן, כצו התקופה, בקישורים לאתרים או סרטונים המציגים שירים (וגם פלייליסט להאזנה נלווית), נאומים ואירועים היסטוריים, ויפה שכך. עם זאת, חסרו לי מספר אלמנטים שהיו הופכים את חוויית הקריאה ואת הבנת הנושא לברורים ועשירים יותר. ראשית, בספר שכותרתו היא "החיים עצמם" הייתי מצפה ליותר מאשר סקירה כרונולוגית בעיקרה. בפרט, חסרים לי פרקים או חלקים המתמקדים באורח החיים של תושבי איראן לשכבותיהם הסוציו-אקונומיות בערים ובכפרים, ולמגזריהם הדתיים והאתניים המגוונים (ובפרט יהודים), וכן פרקים העוסקים בתרבות האיראנית ובאומנות האיראנית. כל אלו משובצים באופן תדיר בספר כחלק מהתיאור ההיסטורי כרונולוגי, אבל בעיקר באופן אפיזודי ואנקדוטלי, ולא כנושאים בפני עצמם. גם אם אלו אינם תחומי התמחותו של הכותב, הם בדיוק אלו המרכיבים בסופן של דבר את "החיים עצמם", ובהעדרם יש לשנות את כותרת הספר. בנוסף, חסרו לי מאוד מפות ושרטוטים, לפחות מפה של איראן עצמה כולל חלוקה למחוזות (שרבים מהם מוזכרים בספר, לא תמיד בליווי התייחסות גיאוגרפית ברורה) וציון כל המקומות המופיעים בכתוב. כמו-כן, לוח זמנים כרונולוגי ואינדקס היו עוזרים על ההתמצאות, בפרט כאשר מוזכרים אישים או מאורעות שהוזכרו קודם לכן. נקודה אחרונה – הכותב מודה שעיקר עיסוקו בכתיבה אקדמית ואינו רגיל בכתיבה פופולרית, ולשם כך נעזר בעריכה, אולם עדיין היו אי אלו סרבולים בניסוח ואף שגיאות הגהה פה ושם, ובעיקר, לא אחת הכוונה לא הייתה ברורה.

סיפור מעניין על מדינה מרתקת שנמצאת בין עולמות: בין מזרח קרוב למזרח רחוק, בין תרבויות דתית וחילונית, בין שייכויות גיאופוליטיות, ובין שלטונות טוטליטריים מתחלפים. במקביל, זהו שיעור בדינמיות של מערכות בריתות והתבססותן על אינטרסים כלכליים ופוליטיים (בעיקר בתקופת המונרכיה, בשני השלישים הראשונים של הספר). בעיקרו, הספר הוא תיאור כרונולוגי של תולדותיה של איראן בתקופה המודרנית, החל מעליית השושלת הספווית במאה ה-16 ועד שנת 2025 ומלחמת שנים-עשר הימים הידועה אצלנו כמבצע "עם כלביא". מתוך שבעת פרקי הספר, שלושה עוסקים בתקופת שלטון שושלת פהלווי (1925-1979), ושלושה בתקופת שלטון האייתולות הנוכחי שמשכה דומה, כך שמבחינת נפח הוא מקדיש מידה דומה של תשומת לב לשתי התקופות, ובכל זאת ניכר כי תקופת השאה קרובה אקדמית במיוחד לליבו של כותב הספר (והוא אכן מצהיר בהקדמה שתחומי המחקר שלו משפיעים על בחירת החומרים והסיפר). בפרט, הסיפור המעניין של עלייתו ונסיבות הדחתו של ראש הממשלה מוחמד מוסדק ב-1953, שהביאו את המחבר לבחור באיראן כמושא מחקרו, זוכים להתייחסות מפורטת. סביב יציאתו של הספר, מעט לפני סבב ההסלמה של מרץ-אפריל 26 (שבמהלכה נכתבת ביקורת זו), נטען כי הוא משקף נסיון מופרך לצייר את משטר האייתולות כמתון מאשר מצטייר בשיח התקשורתי. לעניות דעתי, הספר לא מנסה או מתיימר להציג את השלטון הדתי באור חיובי או אפילו להציג תמונה מורכבת של מדיניות הדיכוי שהוא נוקט בה, והתייחסותו אליה היא חד-משמעית, אבל הוא אכן מצייר את הדיכוי של משטר השאה שקדם לו באור אפל לא פחות, וכן מראה כי לזהות ההנהגה האזרחית יש השפעה על הדיכוי ואכיפתו בפועל. בהנתן השיח התקשורתי והפוליטי החד ממדי והאינדוקטרינטיבי הנפוץ אצלנו, אני מוצא בכך ברכה. הכותב מגוון את רצף הקריאה בשילוב של יצירות (בפרט שירה ושירים), וכן, כצו התקופה, בקישורים לאתרים או סרטונים המציגים שירים (וגם פלייליסט להאזנה נלווית), נאומים ואירועים היסטוריים, ויפה שכך. עם זאת, חסרו לי מספר אלמנטים שהיו הופכים את חוויית הקריאה ואת הבנת הנושא לברורים ועשירים יותר. ראשית, בספר שכותרתו היא "החיים עצמם" הייתי מצפה ליותר מאשר סקירה כרונולוגית בעיקרה. בפרט, חסרים לי פרקים או חלקים המתמקדים באורח החיים של תושבי איראן לשכבותיהם הסוציו-אקונומיות בערים ובכפרים, ולמגזריהם הדתיים והאתניים המגוונים (ובפרט יהודים), וכן פרקים העוסקים בתרבות האיראנית ובאומנות האיראנית. כל אלו משובצים באופן תדיר בספר כחלק מהתיאור ההיסטורי כרונולוגי, אבל בעיקר באופן אפיזודי ואנקדוטלי, ולא כנושאים בפני עצמם. גם אם אלו אינם תחומי התמחותו של הכותב, הם בדיוק אלו המרכיבים בסופן של דבר את "החיים עצמם", ובהעדרם יש לשנות את כותרת הספר. בנוסף, חסרו לי מאוד מפות ושרטוטים, לפחות מפה של איראן עצמה כולל חלוקה למחוזות (שרבים מהם מוזכרים בספר, לא תמיד בליווי התייחסות גיאוגרפית ברורה) וציון כל המקומות המופיעים בכתוב. כמו-כן, לוח זמנים כרונולוגי ואינדקס היו עוזרים על ההתמצאות, בפרט כאשר מוזכרים אישים או מאורעות שהוזכרו קודם לכן. נקודה אחרונה – הכותב מודה שעיקר עיסוקו בכתיבה אקדמית ואינו רגיל בכתיבה פופולרית, ולשם כך נעזר בעריכה, אולם עדיין היו אי אלו סרבולים בניסוח ואף שגיאות הגהה פה ושם, ובעיקר, לא אחת הכוונה לא הייתה ברורה.

סיפור מעניין על מדינה מרתקת שנמצאת בין עולמות: בין מזרח קרוב למזרח רחוק, בין תרבויות דתית וחילונית, בין שייכויות גיאופוליטיות, ובין שלטונות טוטליטריים מתחלפים. במקביל, זהו שיעור בדינמיות של מערכות בריתות והתבססותן על אינטרסים כלכליים ופוליטיים (בעיקר בתקופת המונרכיה, בשני השלישים הראשונים של הספר). בעיקרו, הספר הוא תיאור כרונולוגי של תולדותיה של איראן בתקופה המודרנית, החל מעליית השושלת הספווית במאה ה-16 ועד שנת 2025 ומלחמת שנים-עשר הימים הידועה אצלנו כמבצע "עם כלביא". מתוך שבעת פרקי הספר, שלושה עוסקים בתקופת שלטון שושלת פהלווי (1925-1979), ושלושה בתקופת שלטון האייתולות הנוכחי שמשכה דומה, כך שמבחינת נפח הוא מקדיש מידה דומה של תשומת לב לשתי התקופות, ובכל זאת ניכר כי תקופת השאה קרובה אקדמית במיוחד לליבו של כותב הספר (והוא אכן מצהיר בהקדמה שתחומי המחקר שלו משפיעים על בחירת החומרים והסיפר). בפרט, הסיפור המעניין של עלייתו ונסיבות הדחתו של ראש הממשלה מוחמד מוסדק ב-1953, שהביאו את המחבר לבחור באיראן כמושא מחקרו, זוכים להתייחסות מפורטת. סביב יציאתו של הספר, מעט לפני סבב ההסלמה של מרץ-אפריל 26 (שבמהלכה נכתבת ביקורת זו), נטען כי הוא משקף נסיון מופרך לצייר את משטר האייתולות כמתון מאשר מצטייר בשיח התקשורתי. לעניות דעתי, הספר לא מנסה או מתיימר להציג את השלטון הדתי באור חיובי או אפילו להציג תמונה מורכבת של מדיניות הדיכוי שהוא נוקט בה, והתייחסותו אליה היא חד-משמעית, אבל הוא אכן מצייר את הדיכוי של משטר השאה שקדם לו באור אפל לא פחות, וכן מראה כי לזהות ההנהגה האזרחית יש השפעה על הדיכוי ואכיפתו בפועל. בהנתן השיח התקשורתי והפוליטי החד ממדי והאינדוקטרינטיבי הנפוץ אצלנו, אני מוצא בכך ברכה. הכותב מגוון את רצף הקריאה בשילוב של יצירות (בפרט שירה ושירים), וכן, כצו התקופה, בקישורים לאתרים או סרטונים המציגים שירים (וגם פלייליסט להאזנה נלווית), נאומים ואירועים היסטוריים, ויפה שכך. עם זאת, חסרו לי מספר אלמנטים שהיו הופכים את חוויית הקריאה ואת הבנת הנושא לברורים ועשירים יותר. ראשית, בספר שכותרתו היא "החיים עצמם" הייתי מצפה ליותר מאשר סקירה כרונולוגית בעיקרה. בפרט, חסרים לי פרקים או חלקים המתמקדים באורח החיים של תושבי איראן לשכבותיהם הסוציו-אקונומיות בערים ובכפרים, ולמגזריהם הדתיים והאתניים המגוונים (ובפרט יהודים), וכן פרקים העוסקים בתרבות האיראנית ובאומנות האיראנית. כל אלו משובצים באופן תדיר בספר כחלק מהתיאור ההיסטורי כרונולוגי, אבל בעיקר באופן אפיזודי ואנקדוטלי, ולא כנושאים בפני עצמם. גם אם אלו אינם תחומי התמחותו של הכותב, הם בדיוק אלו המרכיבים בסופן של דבר את "החיים עצמם", ובהעדרם יש לשנות את כותרת הספר. בנוסף, חסרו לי מאוד מפות ושרטוטים, לפחות מפה של איראן עצמה כולל חלוקה למחוזות (שרבים מהם מוזכרים בספר, לא תמיד בליווי התייחסות גיאוגרפית ברורה) וציון כל המקומות המופיעים בכתוב. כמו-כן, לוח זמנים כרונולוגי ואינדקס היו עוזרים על ההתמצאות, בפרט כאשר מוזכרים אישים או מאורעות שהוזכרו קודם לכן. נקודה אחרונה – הכותב מודה שעיקר עיסוקו בכתיבה אקדמית ואינו רגיל בכתיבה פופולרית, ולשם כך נעזר בעריכה, אולם עדיין היו אי אלו סרבולים בניסוח ואף שגיאות הגהה פה ושם, ובעיקר, לא אחת הכוונה לא הייתה ברורה.

ציפיתי ליותר תיאור הספר במשפט אחד: נסיון להציע תובנות ממשגי עבר בארבע תקופות היסטוריות בתולדות העם העברי/יהודי ותוצאותיהם על מנת להבטיח עתיד טוב יותר בתקופה החמישית שאנו בפתחה. ויותר בפרוט: הספר מציע/טוען כי התבוננות באירועי עבר דרך משקפיים נרטיביים אלטרנטיביים מסייעת לסיעור מוחות המאפשר שיח עתידני בריא ושלם יותר. לצורך כך הוא מגדיר וסוקר ארבעה עידנים בהיסטוריה היהודית: עידן השבטים (השופטים), עידן המלכים (בית ראשון), עידן הכהונה (בית שני לפני ואחרי מלכות החשמונאים ועד מרד בר כוכבא) ועידן הרבנות (הגלות מתקופת רומי ועד ימינו), אשר כל אחד מהן הסתיים במפלה ובחילופי סגנון הנהגתי. בהמשך הוא מצביע על הצורך של פלגי העם היהודי לעבור מברית הגורל, המעצבת כיום את שותפותם, לברית של ייעוד. הוא מזהה שהמעבר בין העידנים השונים התבטא בצמיחה של מעמד שהיה קודם לכן דחוי לעמדה של הנהגה והתוויית הדרך, ובסיכומו של דבר מזהה ומציע את המין הנשי כמועמד הולם בעל חשיבה רעננה אך מעוגנת במסורה על מנת להוביל בהצלחה את העידן הבא בתולדות העם, ומצביע בקצרה על שרשרת יוזמות נוכחיות, בוסריות למדי, בכיוון. הסיבה ששטחתי את תקציר הספר, שלא כמנהגי, היא שמי שקרא אותו ימצא תוספת מועטה מאוד בקריאת הספר המלא. לאורך כ-250 עמודים המחבר חוזר על אותם שלושה ארבעה רעיונות שצוינו של תולדות עם-ישראל וחלוקתן לעידנים האמורים, חשיבות נרטיבים אלטרנטיביים וצורך בברית יעוד שוב ושוב (ושוב ושוב) בשינויי נוסח ופירוט, ומסתובב סביב עצמו בכדי להגיע בקצרה (כ-20 עמודים) לפואנטה של העצמת מנהיגות נשית (פלוס חצי רעיון לא אפוי בדבר חשיבות הצורך להיות חלק ממארג חברתי עולמי ולא ישות בפני עצמה), שאם הוא אמור להוות את פתרונו של פסיג למניעת המפלה החמישית, הרי שהעיסוק בו דל מדי (ובכל זאת הוא שהעניק מבחינתי לספר את הכוכב השני), ואם הינו רק חלק קטן מפתרון כולל הרי שכל הדיון המקדים החוזרני מסתיים בקול ענות חלושה. נקודה נוספת שגרמה לי לחוסר נוחות היא עצם בחירתו של פסיג להציג את תולדות העם היהודי כסיפור של כשלונות (במילות כותרת הספר, "המלכודת של ההיסטוריה היהודית"). אם עצם העובדה שכל עידן הסתיים לבסוף בפיאסקו הרסני-טרגי מייצגת קלקולים מובנים לכל אורכם של אותם עידנים, הרי שזו התבוננות פסימית למדי בתולדות העם היהודי, המעמידה בספק את תוחלתו ותכלית קיומו. מאידך, אם משכן הארוך של אותם עידנים הביא לידי ביטוי קיום ערכי ומפואר, הרי שייתכן שאותם רכיבים ומאפיינים שאפשרו מלכתחילה את אותו קיום מוצלח הם שהביאו גם באופן בלתי נמנע לסופם המר, בבחינת "לכל דבר טוב יש סוף", ו-"כל סוף הוא פתח להתחלה חדשה". יותר מכך, מבין השורות עולה באופן ברור למדי כי לדעת המחבר, תכליתו ועתידו של העם היהודי מחייבים ונעוצים באופן מוחלט בקיומה של מדינה יהודית עצמאית המהווה את משכנם של מרבית יהודי העולם (ודי בפרולוג היפה כשלעצמו של הספר על מנת להדגיש זאת). המחבר מציב את תפיסת בר-כוכבא, שאכנה "כוחנו בעצמאותנו", מול זו של ריב"ז, שאכנה "כוחנו בשרידותנו (ובפרט הרוחנית)". דא עקא, עיון אמיץ בהיסטוריה של עם ישראל מציב ספק גדול סביב הקשר בין השתיים, ואף מציע שקשר זה הוא הפוך, כאשר תקופות גלות היו אלו שבהן עוצבו הזהות והחשיבה היהודית לדורותיה, ואילו תקופות עצמאות התדרדרו עד מהרה לדלדול רוחני עוד טרם החורבן (ולי עצמי יש הסבר פשוט לכך, החורג מעניינה של ביקורת ספרותית). לשיטת ריב"ז, הרי שסיפורו של עם ישראל, ובפרט בעידן האחרון והרביעי המכונה על-ידי פסיג "העידן הרבני", הוא סיפור של הצלחה גדולה, שכן העם ותרבותו שרדו ולבלבו לאורך משך חסר תקדים בהיסטוריה האנושית (ולא נמחו גם כאשר תקופה זו הסתיימה בשואה היסטורית). זאת, באופן פרדוכסלי, דווקא משום שהיה מפוצל ומפורד (לפחות גיאוגרפית), כך שתמיד נמצא הפלג שישרוד וישמר את הגחלת. אם כך הדבר, הרי שעצם הצורך בדיון במפלות ובצורך במהפכה מנהיגותית ותפיסתית עומד בסימן שאלה. לא מצאתי בספר שום התייחסות לנקודה זו, שלדעתי מתבקש במסגרת חיבור שעיסוקו בנרטיבים אלטרנטיביים. לסיכום: פלוס – רעיון מקורי להמשך דרכם של העם והתרבות היהודית. מינוסים – חזרתיות רבה, העדר אתגור אמיתי של המוסכמות הנוכחיות באשר לגורל ולייעוד של העם היהודי.