“סיפור מעניין על מדינה מרתקת שנמצאת בין עולמות: בין מזרח קרוב למזרח רחוק, בין תרבויות דתית וחילונית, בין שייכויות גיאופוליטיות, ובין שלטונות טוטליטריים מתחלפים. במקביל, זהו שיעור בדינמיות של מערכות בריתות והתבססותן על אינטרסים כלכליים ופוליטיים (בעיקר בתקופת המונרכיה, בשני השלישים הראשונים של הספר).

בעיקרו, הספר הוא תיאור כרונולוגי של תולדותיה של איראן בתקופה המודרנית, החל מעליית השושלת הספווית במאה ה-16 ועד שנת 2025 ומלחמת שנים-עשר הימים הידועה אצלנו כמבצע "עם כלביא". מתוך שבעת פרקי הספר, שלושה עוסקים בתקופת שלטון שושלת פהלווי (1925-1979), ושלושה בתקופת שלטון האייתולות הנוכחי שמשכה דומה, כך שמבחינת נפח הוא מקדיש מידה דומה של תשומת לב לשתי התקופות, ובכל זאת ניכר כי תקופת השאה קרובה אקדמית במיוחד לליבו של כותב הספר (והוא אכן מצהיר בהקדמה שתחומי המחקר שלו משפיעים על בחירת החומרים והסיפר). בפרט, הסיפור המעניין של עלייתו ונסיבות הדחתו של ראש הממשלה מוחמד מוסדק ב-1953, שהביאו את המחבר לבחור באיראן כמושא מחקרו, זוכים להתייחסות מפורטת.
סביב יציאתו של הספר, מעט לפני סבב ההסלמה של מרץ-אפריל 26 (שבמהלכה נכתבת ביקורת זו), נטען כי הוא משקף נסיון מופרך לצייר את משטר האייתולות כמתון מאשר מצטייר בשיח התקשורתי. לעניות דעתי, הספר לא מנסה או מתיימר להציג את השלטון הדתי באור חיובי או אפילו להציג תמונה מורכבת של מדיניות הדיכוי שהוא נוקט בה, והתייחסותו אליה היא חד-משמעית, אבל הוא אכן מצייר את הדיכוי של משטר השאה שקדם לו באור אפל לא פחות, וכן מראה כי לזהות ההנהגה האזרחית יש השפעה על הדיכוי ואכיפתו בפועל. בהנתן השיח התקשורתי והפוליטי החד ממדי והאינדוקטרינטיבי הנפוץ אצלנו, אני מוצא בכך ברכה.

הכותב מגוון את רצף הקריאה בשילוב של יצירות (בפרט שירה ושירים), וכן, כצו התקופה, בקישורים לאתרים או סרטונים המציגים שירים (וגם פלייליסט להאזנה נלווית), נאומים ואירועים היסטוריים, ויפה שכך.

עם זאת, חסרו לי מספר אלמנטים שהיו הופכים את חוויית הקריאה ואת הבנת הנושא לברורים ועשירים יותר. ראשית, בספר שכותרתו היא "החיים עצמם" הייתי מצפה ליותר מאשר סקירה כרונולוגית בעיקרה. בפרט, חסרים לי פרקים או חלקים המתמקדים באורח החיים של תושבי איראן לשכבותיהם הסוציו-אקונומיות בערים ובכפרים, ולמגזריהם הדתיים והאתניים המגוונים (ובפרט יהודים), וכן פרקים העוסקים בתרבות האיראנית ובאומנות האיראנית. כל אלו משובצים באופן תדיר בספר כחלק מהתיאור ההיסטורי כרונולוגי, אבל בעיקר באופן אפיזודי ואנקדוטלי, ולא כנושאים בפני עצמם. גם אם אלו אינם תחומי התמחותו של הכותב, הם בדיוק אלו המרכיבים בסופן של דבר את "החיים עצמם", ובהעדרם יש לשנות את כותרת הספר.

בנוסף, חסרו לי מאוד מפות ושרטוטים, לפחות מפה של איראן עצמה כולל חלוקה למחוזות (שרבים מהם מוזכרים בספר, לא תמיד בליווי התייחסות גיאוגרפית ברורה) וציון כל המקומות המופיעים בכתוב. כמו-כן, לוח זמנים כרונולוגי ואינדקס היו עוזרים על ההתמצאות, בפרט כאשר מוזכרים אישים או מאורעות שהוזכרו קודם לכן.

נקודה אחרונה – הכותב מודה שעיקר עיסוקו בכתיבה אקדמית ואינו רגיל בכתיבה פופולרית, ולשם כך נעזר בעריכה, אולם עדיין היו אי אלו סרבולים בניסוח ואף שגיאות הגהה פה ושם, ובעיקר, לא אחת הכוונה לא הייתה ברורה.”