עצמו עיניים.
תדמיינו לכם שאתם חיים בברית המועצות בשנת 1930 לערך.
תדמיינו לכם שאתם איכרים חרוצים ועמלים עם משקים משלכם ורכוש.
תדמיינו לכם שיום אחד הצבא הרוסי מחרים לכם את הרכוש.
תדמיינו לכם שהצבא הרוסי מוציא אתכם מהבתים.
תדמיינו לכם שאתם עוברים מסע ארוך ומטלטל על פני קילומטרים רבים ברכבת, דחוקים עם עוד אנשים רבים כמוכם, עם הגבלות של אוכל ושתייה, חיים בתנאי מחיה בלתי נורמליים.
תדמיינו לכם שאתם מגיעים לסיביר הקפואה, וצריכים לשרוד בתנאים לא תנאים במחנה שהוקם בחיפזון, ואפילו לא טרחו לקרוא לו בשם.
תדמיינו לכם שאין לכם הרבה זמן לעצום עיניים ולדמיין לעצמכם, כי אתם עסוקים בלשרוד.
עכשיו הגיע הזמן לפקוח עיניים.
***
תקראו לזה צירוף מקרים, קארמה, או איך שתרצו, אבל יצא שקראתי את הספר הזה בצל אווירת המתיחות בין רוסיה לאוקראינה. השלג שראו בחדשות בערוצים השונים ואווירת המתח בין המדינות אשר הגיעה גם לארץ ולארצות הברית, השתלבו היטב וערבבו מציאות ודמיון.
הספר מספר על זוליכה, אישה טטרית (עם מוסלמי שחי ברוסיה, בעיקר באזור העיר קזן) החיה עם בעלה החסון מורטזה וחמותה הזקנה מאוד אופריכה. בין הכלה לחמותה אין יחסים טובים כל כך, ובכלל זוליכה לא מוצאת את מקומה בבית הזה.
יום אחד היא ומורטזה בעלה פוגשים בדרכם חיילים רוסיים שדורשים ממורטזה את הרכוש שלו. מורטזה מסרב, ונורה במקום. מהר מאוד זוליכה מוצאת את עצמה לבדה, בין אנשים זרים, עוברת מסע מטלטל, כשאל תוך המסע נכנס הילד שלה שנולד לו במהלכו, זרע מזרעו של בעלה המנוח. המסע הזה, בתוספת הילד, הופך למסע הישרדותי קשה פי כמה וכמה, מסע מעורר השראה על כוחה של אישה פשוטה ממעמד לא גבוה במיוחד, והתעלותה ברגעי המשבר הפוקדים אותה. בנוסף, מפקד המסע הרוסי, האדם שירה בבעלה המנוח, מתאהב בה, והיא נסחפת בעל כורחה אל תוך חצי סיפור אהבה וחצי סיפור שנאה, עם הרבה רגשי אשם.
