התקשורת שמאלנית. את זה (כמעט) כולנו יודעים. אבל למה זה כל כך נורא? אנחנו חיים בעולם חופשי ומותר לכל אחד להתבטא, ואם למישהו השמאלנות של התקשורת זה לא מתאים הוא תמיד יכול להקים חברת תקשורת מתחרה. לא? אז זהו, שזו לא הבעיה היחידה. בניגוד לרושם הראשוני שאולי יכול להתקבל, הספר של חנן עמיאור לא עוסק רק בהטיה הפוליטית של כתבי התקשורת - אם כי גם זה מופיע בספר. במקום זאת הוא מדבר על הדרכים של התקשורת הישראלית להנדס את התודעה. וזה כבר מטריד הרבה יותר. למשל, מתברר שכתבים מסוימים מרבים להשתמש ב"מקורות אנונימיים" "גורמים בכירים" ועוד כהנה וכהנה תארים מפוצצים, כאשר לא בטוח שה"מקורות" המצויניים בכלל קיימים; כתבות מפוצצות על "מחאות ספונטניות" רבות משתתפים נגד הממשלה, למרות שלפעמים מדובר בהצגות ממומנות ומבוימות היטב של התקשורת והשמאל; כתבים שעומדים בניגוד עניינים בולט בין קשריהם המשפחתיים ובין מושא הכתבה; "מיסגור" והוצאה מהקשר של אירועים שבהרבה פעמים חוטא לאמת ; וכמובן, הדבר שכמעט הכי חשוב – מלחמת סתימת הפיות וההשתקה שהשמאל מנהל כלפי גופי תקשורת מן הימין וכלפי "סקופים" של אנשי תקשורת ימניים. כאשר ההטיה הפוליטית בתקשורת מסתתרת תחת מעטה של אובייקטיביות ושל ניטרליות, כאשר גופים מנסים להשתיק ולהתיש גופי תקשורת ימניים באשר הם ימניים – כאן אנחנו נכנסים לתחום הרבה יותר בעייתי מאשר הטיה פוליטית גרידא. הספר מסתיים בפרק עם מבחר ציטוטים קיצוניים מתוך מדור הדעות של עיתון הארץ. זוהי קצת סטייה מהנושא המרכזי של הספר, אבל זה גם חשוב למי שרוצה להבין עד כמה התקשורת בישראל מעוותת. אבל אי אפשר בלא מעט ביקורת; לפעמים עמיאור נטפל לקטנות ולדקדקנות מיותרת שמורידה מערכו של הספר. למשל, באחד הפרקים עמיאור מספר כיצד הוא פנה מיוזמתו לעיתונאי "ידיעות אחרונות" רענן שקד, לאחר שהאחרון פרסם טור על התופעת היורדים מהארץ בה הוא נתקל, ושאל אותו כיצד זה מסתדר עם הנתונים שמראים ההיפך. כאן, לעניות דעתי, במקרה הזה תגובתו של שקד הייתה במקום – זהו טור אישי שמציין חוויות אישיות, וככזה הוא אינו מתאים ואינו חייב להתאים לנתונים. לא צריך לחפש "הנדסת תודעה" איפה שהיא לא קיימת, וסיפורים כגון דא דווקא מחלישים את הטענה. ונקודה נוספת - למרות שבסוף הספר הובאה רשימת המאמרים המצוטטים מעיתון "הארץ", היו חסרות לי הערות שוליים עם הפניות לאורך שאר הספר. אני יכול קצת להבין את ההיגיון של העורך; היות וזה מסורבל לכתוב הערות בכל שורה בפרק האחרון, הוא החליט להסתפק ברשימת מאמרים בסוף הספר ולוותר על ההפניות בשאר הפרקים. חוץ מזה, חלק מהדברים בלאו-הכי נאמרו בעל-פה. אבל למרות לימוד הזכות, לדעתי מדובר בטעות; ספר שעוסק במהימנות התקשורת לא יכול לוותר לעצמו על ההפניות. דווקא בגלל האישומים החמורים המובאים בספר, חבל שההוצאה לא עשתה מאמץ קל לשפר את האמינות. לסיכום, ספר קליל ומקיף, שראוי לכל אדם שרוממות הדמוקרטיה והעיתונות החופשית בגרונו לקרוא. מומלץ.

אם הרב נבון היה שואל לעצתי, לא הייתי נותן לספר את הכותרת המשנית "מעמד האישה בהלכה - בין עבר ועתיד". במקום זאת, הכותרת שאני הייתי נותן לספר הייתה "איך לומדים תורה בְכּנוּת". כי בעיניי, זוהי הנקודה המרכזית שחוזרת על עצמה רוב הספר; כיצד מקשיבים לדבר ה' בלי רעשי רקע חיצוניים. איך לומדים תורה בכנות. ואם לומר את האמת, אולי ביותר מדי כנות. הרב נבון מודע מאוד לבעייתיות של חילוץ ערכים מהתורה. הרבה מאמירות חז"ל והראשונים תלויות זמן והקשר, וכל נסיון ללמוד מהם לחיים שלנו נידון לכישלון מראש. מצד אחד עומדים ריאקציונרים שמנסים ללמוד מהתורה ערכים בלתי-ליברליים בעליל, ומצד שני עומדים רבנים מתנחמדים שמנסים לחלץ מהתורה בכוח ערכים ליברליים. אלו גם אלו, אומר הרב נבון, טועים. במקום זאת, הרב נבון מנסה לסלול דרך שלישית. הוא מנסה לזקק את האמירה הערכית של התורה על ידי התמקדות דווקא בעולם ההלכתי (שהרי בניגוד לאמירות המפוזרות בחלק האגדתי בחז"ל, העשויות להיות תלויות בזמן ובהקשר, מבחינה דתית העולם ההלכתי רלוונטי תמיד). אך גם שם, הרב נבון חושש ללמוד אמירה ערכית ממצוות דרבנן (שגם הם יכולות להיות תלויות זמן). במקום זאת הרב נבון מנסה להתייחס בספר שלו רק אל מצוות דאורייתא. אבל זה לא נגמר שם. גם כאשר מדובר במצוות דאורייתא, הרב נבון מבין שקשה לחלץ מהמצוות האלו אמירה ערכית - וכי זה שנשים פסולות להעיד (ברוב המקרים) - אומר משהו על פחיתותם? וכי בגלל שהתורה מבדילה בין חיוב גברים לנשים במצוות עשה שהזמן גרמן - ביכולתנו להצביע על מהות ההבדלים האלו? למעשה, לאחר הזיקוק הזה הרב נבון מגיע למסר כזה בערך: לא מכל הלכה צריך ללמוד אמירה ערכית, לפעמים מדובר בהלכה יוצאת דופן השונה מהמסר המרכזי של התורה, והוא שגבר ואשה שווים בבסיסם (זכר ונקבה בראם), אולם יש בניהם הבדלים מסוימים. לעניות דעתי, זוהי אמירה קצת "רזה" מדי. במובן מסוים הנסיון הזה של הרב נבון להיות מדויק הציב לי מראה; בעוונותי ומתוך חוסר ידיעה, פעם חשבתי שהרב נבון נוהה אחרי תרבות המערב. אבל כשהוא ביקר את הניסיון שלי להעמיס מסרים פסיכולוגיים-מודרניים של "גברים ממאדים ונשים מנוגה" בתוך דברי חז"ל - הוא הראה לי שגם חרדל"י שמרן שכמוני יכול לכופף את התורה לתרבות המערב. זוהי מעלתו של הספר, אך זהו גם חסרונו. כאשר נזהרים יתר על המידה מהסקת מסקנות מן התורה אל החיים - אז זה מרגיש כאילו לתורה אין שום אמירה ערכית משמעותית לחיים שלי. כאשר מנפים את התורה נפה אחר נפה, ייתכן ולבסוף נִשָאֶר עם אמירה מאוד "רזה" (גברים ונשים הם שונים, ובאופן כללי הם שווי זכויות), שכמעט ולא שופכת אור על החיים הפרטיים שלנו. ולמרות זאת, מדובר בספר מצוין. ראשית, הרעיון הבסיסי של הרב נבון, שעל מנת לחלץ מהתורה אמירה ערכית יש ללמוד את התורה בכנות ובלי פניות, נכון לחלוטין. דווקא בגלל הרושם הכנה והרציני של הרב נבון, הייתי רוצה שהוא יעשה מאמץ נוסף לחלץ מן התורה אמירה ערכית משמעותית יותר. ושנית, הכתיבה של הרב חיים נבון יפה ורהוטה, כמו תמיד. הספר מלא בלא מעט אנקדוטות יפות ומשעשעות, והוא משלב הגות שמרנית עם יראת שמיים טהורה. בקיצור, נהנתי מאוד לקרוא אותו. (הערה אחרונה - לא מבין למה הריווח בין השורות גדול כל-כך. אבל לא נורא).

אם הרב נבון היה שואל לעצתי, לא הייתי נותן לספר את הכותרת המשנית "מעמד האישה בהלכה - בין עבר ועתיד". במקום זאת, הכותרת שאני הייתי נותן לספר הייתה "איך לומדים תורה בְכּנוּת". כי בעיניי, זוהי הנקודה המרכזית שחוזרת על עצמה רוב הספר; כיצד מקשיבים לדבר ה' בלי רעשי רקע חיצוניים. איך לומדים תורה בכנות. ואם לומר את האמת, אולי ביותר מדי כנות. הרב נבון מודע מאוד לבעייתיות של חילוץ ערכים מהתורה. הרבה מאמירות חז"ל והראשונים תלויות זמן והקשר, וכל נסיון ללמוד מהם לחיים שלנו נידון לכישלון מראש. מצד אחד עומדים ריאקציונרים שמנסים ללמוד מהתורה ערכים בלתי-ליברליים בעליל, ומצד שני עומדים רבנים מתנחמדים שמנסים לחלץ מהתורה בכוח ערכים ליברליים. אלו גם אלו, אומר הרב נבון, טועים. במקום זאת, הרב נבון מנסה לסלול דרך שלישית. הוא מנסה לזקק את האמירה הערכית של התורה על ידי התמקדות דווקא בעולם ההלכתי (שהרי בניגוד לאמירות המפוזרות בחלק האגדתי בחז"ל, העשויות להיות תלויות בזמן ובהקשר, מבחינה דתית העולם ההלכתי רלוונטי תמיד). אך גם שם, הרב נבון חושש ללמוד אמירה ערכית ממצוות דרבנן (שגם הם יכולות להיות תלויות זמן). במקום זאת הרב נבון מנסה להתייחס בספר שלו רק אל מצוות דאורייתא. אבל זה לא נגמר שם. גם כאשר מדובר במצוות דאורייתא, הרב נבון מבין שקשה לחלץ מהמצוות האלו אמירה ערכית - וכי זה שנשים פסולות להעיד (ברוב המקרים) - אומר משהו על פחיתותם? וכי בגלל שהתורה מבדילה בין חיוב גברים לנשים במצוות עשה שהזמן גרמן - ביכולתנו להצביע על מהות ההבדלים האלו? למעשה, לאחר הזיקוק הזה הרב נבון מגיע למסר כזה בערך: לא מכל הלכה צריך ללמוד אמירה ערכית, לפעמים מדובר בהלכה יוצאת דופן השונה מהמסר המרכזי של התורה, והוא שגבר ואשה שווים בבסיסם (זכר ונקבה בראם), אולם יש בניהם הבדלים מסוימים. לעניות דעתי, זוהי אמירה קצת "רזה" מדי. במובן מסוים הנסיון הזה של הרב נבון להיות מדויק הציב לי מראה; בעוונותי ומתוך חוסר ידיעה, פעם חשבתי שהרב נבון נוהה אחרי תרבות המערב. אבל כשהוא ביקר את הניסיון שלי להעמיס מסרים פסיכולוגיים-מודרניים של "גברים ממאדים ונשים מנוגה" בתוך דברי חז"ל - הוא הראה לי שגם חרדל"י שמרן שכמוני יכול לכופף את התורה לתרבות המערב. זוהי מעלתו של הספר, אך זהו גם חסרונו. כאשר נזהרים יתר על המידה מהסקת מסקנות מן התורה אל החיים - אז זה מרגיש כאילו לתורה אין שום אמירה ערכית משמעותית לחיים שלי. כאשר מנפים את התורה נפה אחר נפה, ייתכן ולבסוף נִשָאֶר עם אמירה מאוד "רזה" (גברים ונשים הם שונים, ובאופן כללי הם שווי זכויות), שכמעט ולא שופכת אור על החיים הפרטיים שלנו. ולמרות זאת, מדובר בספר מצוין. ראשית, הרעיון הבסיסי של הרב נבון, שעל מנת לחלץ מהתורה אמירה ערכית יש ללמוד את התורה בכנות ובלי פניות, נכון לחלוטין. דווקא בגלל הרושם הכנה והרציני של הרב נבון, הייתי רוצה שהוא יעשה מאמץ נוסף לחלץ מן התורה אמירה ערכית משמעותית יותר. ושנית, הכתיבה של הרב חיים נבון יפה ורהוטה, כמו תמיד. הספר מלא בלא מעט אנקדוטות יפות ומשעשעות, והוא משלב הגות שמרנית עם יראת שמיים טהורה. בקיצור, נהנתי מאוד לקרוא אותו. (הערה אחרונה - לא מבין למה הריווח בין השורות גדול כל-כך. אבל לא נורא).

אם הרב נבון היה שואל לעצתי, לא הייתי נותן לספר את הכותרת המשנית "מעמד האישה בהלכה - בין עבר ועתיד". במקום זאת, הכותרת שאני הייתי נותן לספר הייתה "איך לומדים תורה בְכּנוּת". כי בעיניי, זוהי הנקודה המרכזית שחוזרת על עצמה רוב הספר; כיצד מקשיבים לדבר ה' בלי רעשי רקע חיצוניים. איך לומדים תורה בכנות. ואם לומר את האמת, אולי ביותר מדי כנות. הרב נבון מודע מאוד לבעייתיות של חילוץ ערכים מהתורה. הרבה מאמירות חז"ל והראשונים תלויות זמן והקשר, וכל נסיון ללמוד מהם לחיים שלנו נידון לכישלון מראש. מצד אחד עומדים ריאקציונרים שמנסים ללמוד מהתורה ערכים בלתי-ליברליים בעליל, ומצד שני עומדים רבנים מתנחמדים שמנסים לחלץ מהתורה בכוח ערכים ליברליים. אלו גם אלו, אומר הרב נבון, טועים. במקום זאת, הרב נבון מנסה לסלול דרך שלישית. הוא מנסה לזקק את האמירה הערכית של התורה על ידי התמקדות דווקא בעולם ההלכתי (שהרי בניגוד לאמירות המפוזרות בחלק האגדתי בחז"ל, העשויות להיות תלויות בזמן ובהקשר, מבחינה דתית העולם ההלכתי רלוונטי תמיד). אך גם שם, הרב נבון חושש ללמוד אמירה ערכית ממצוות דרבנן (שגם הם יכולות להיות תלויות זמן). במקום זאת הרב נבון מנסה להתייחס בספר שלו רק אל מצוות דאורייתא. אבל זה לא נגמר שם. גם כאשר מדובר במצוות דאורייתא, הרב נבון מבין שקשה לחלץ מהמצוות האלו אמירה ערכית - וכי זה שנשים פסולות להעיד (ברוב המקרים) - אומר משהו על פחיתותם? וכי בגלל שהתורה מבדילה בין חיוב גברים לנשים במצוות עשה שהזמן גרמן - ביכולתנו להצביע על מהות ההבדלים האלו? למעשה, לאחר הזיקוק הזה הרב נבון מגיע למסר כזה בערך: לא מכל הלכה צריך ללמוד אמירה ערכית, לפעמים מדובר בהלכה יוצאת דופן השונה מהמסר המרכזי של התורה, והוא שגבר ואשה שווים בבסיסם (זכר ונקבה בראם), אולם יש בניהם הבדלים מסוימים. לעניות דעתי, זוהי אמירה קצת "רזה" מדי. במובן מסוים הנסיון הזה של הרב נבון להיות מדויק הציב לי מראה; בעוונותי ומתוך חוסר ידיעה, פעם חשבתי שהרב נבון נוהה אחרי תרבות המערב. אבל כשהוא ביקר את הניסיון שלי להעמיס מסרים פסיכולוגיים-מודרניים של "גברים ממאדים ונשים מנוגה" בתוך דברי חז"ל - הוא הראה לי שגם חרדל"י שמרן שכמוני יכול לכופף את התורה לתרבות המערב. זוהי מעלתו של הספר, אך זהו גם חסרונו. כאשר נזהרים יתר על המידה מהסקת מסקנות מן התורה אל החיים - אז זה מרגיש כאילו לתורה אין שום אמירה ערכית משמעותית לחיים שלי. כאשר מנפים את התורה נפה אחר נפה, ייתכן ולבסוף נִשָאֶר עם אמירה מאוד "רזה" (גברים ונשים הם שונים, ובאופן כללי הם שווי זכויות), שכמעט ולא שופכת אור על החיים הפרטיים שלנו. ולמרות זאת, מדובר בספר מצוין. ראשית, הרעיון הבסיסי של הרב נבון, שעל מנת לחלץ מהתורה אמירה ערכית יש ללמוד את התורה בכנות ובלי פניות, נכון לחלוטין. דווקא בגלל הרושם הכנה והרציני של הרב נבון, הייתי רוצה שהוא יעשה מאמץ נוסף לחלץ מן התורה אמירה ערכית משמעותית יותר. ושנית, הכתיבה של הרב חיים נבון יפה ורהוטה, כמו תמיד. הספר מלא בלא מעט אנקדוטות יפות ומשעשעות, והוא משלב הגות שמרנית עם יראת שמיים טהורה. בקיצור, נהנתי מאוד לקרוא אותו. (הערה אחרונה - לא מבין למה הריווח בין השורות גדול כל-כך. אבל לא נורא).

את הספר הזה קראתי אחרי "המרד", ספרו המונומנטלי של מנחם בגין. "המרד" השאיר עלי רושם עז, ומה יותר טבעי מלהמשיך ולקרוא את האוטוביוגרפיה של מפקד המחתרת האחות, הלח"י? אולם כגודל ציפיותיי, כך גדלה גם אכזבתי. הספר הזה שונה כל כך מ"המרד", שאני בספק אם ניתן בכלל לשייך אותם לאותו ז'אנר; בגין עסק אך ורק בתקופה הסוערת של המרד בבריטים, ואילו שמיר מתאר חיים שלמים, שלמרות היותם מלאי עשייה - לא תמיד מעניינים באותה מידה. בגין כותב בלהט ובפאתוס, ואילו שמיר - בצניעות אופיינית ובקור רוח, כמעט ללא שום רגש. אין ספק שיצחק שמיר היה מנהיג משכמו ומעלה, אולי ראש הממשלה הכי טוב שהיה כאן מקום המדינה, אך הספר עצמו - יכול להיות מעט משעמם. הדברים ששמיר עשה חשובים וראויים בהחלט - העלאת יהודי ברית המועצות, למשל - אבל התיאור שלהם אינו מסעיר. יכול להיות שזה מספיק לחלק מהקוראים, שרוצים לדעת על פעילותו הפוליטית של שמיר. ולהם הספר בהחלט מומלץ. אבל כדאי לא לקרוא את הספר בציפייה לתיאור מפורט של פעילותו במחתרת או של פעולותיו החשאיות במוסד - מכל אילו אין כמעט זכר.

אם הרב נבון היה שואל לעצתי, לא הייתי נותן לספר את הכותרת המשנית "מעמד האישה בהלכה - בין עבר ועתיד". במקום זאת, הכותרת שאני הייתי נותן לספר הייתה "איך לומדים תורה בְכּנוּת". כי בעיניי, זוהי הנקודה המרכזית שחוזרת על עצמה רוב הספר; כיצד מקשיבים לדבר ה' בלי רעשי רקע חיצוניים. איך לומדים תורה בכנות. ואם לומר את האמת, אולי ביותר מדי כנות. הרב נבון מודע מאוד לבעייתיות של חילוץ ערכים מהתורה. הרבה מאמירות חז"ל והראשונים תלויות זמן והקשר, וכל נסיון ללמוד מהם לחיים שלנו נידון לכישלון מראש. מצד אחד עומדים ריאקציונרים שמנסים ללמוד מהתורה ערכים בלתי-ליברליים בעליל, ומצד שני עומדים רבנים מתנחמדים שמנסים לחלץ מהתורה בכוח ערכים ליברליים. אלו גם אלו, אומר הרב נבון, טועים. במקום זאת, הרב נבון מנסה לסלול דרך שלישית. הוא מנסה לזקק את האמירה הערכית של התורה על ידי התמקדות דווקא בעולם ההלכתי (שהרי בניגוד לאמירות המפוזרות בחלק האגדתי בחז"ל, העשויות להיות תלויות בזמן ובהקשר, מבחינה דתית העולם ההלכתי רלוונטי תמיד). אך גם שם, הרב נבון חושש ללמוד אמירה ערכית ממצוות דרבנן (שגם הם יכולות להיות תלויות זמן). במקום זאת הרב נבון מנסה להתייחס בספר שלו רק אל מצוות דאורייתא. אבל זה לא נגמר שם. גם כאשר מדובר במצוות דאורייתא, הרב נבון מבין שקשה לחלץ מהמצוות האלו אמירה ערכית - וכי זה שנשים פסולות להעיד (ברוב המקרים) - אומר משהו על פחיתותם? וכי בגלל שהתורה מבדילה בין חיוב גברים לנשים במצוות עשה שהזמן גרמן - ביכולתנו להצביע על מהות ההבדלים האלו? למעשה, לאחר הזיקוק הזה הרב נבון מגיע למסר כזה בערך: לא מכל הלכה צריך ללמוד אמירה ערכית, לפעמים מדובר בהלכה יוצאת דופן השונה מהמסר המרכזי של התורה, והוא שגבר ואשה שווים בבסיסם (זכר ונקבה בראם), אולם יש בניהם הבדלים מסוימים. לעניות דעתי, זוהי אמירה קצת "רזה" מדי. במובן מסוים הנסיון הזה של הרב נבון להיות מדויק הציב לי מראה; בעוונותי ומתוך חוסר ידיעה, פעם חשבתי שהרב נבון נוהה אחרי תרבות המערב. אבל כשהוא ביקר את הניסיון שלי להעמיס מסרים פסיכולוגיים-מודרניים של "גברים ממאדים ונשים מנוגה" בתוך דברי חז"ל - הוא הראה לי שגם חרדל"י שמרן שכמוני יכול לכופף את התורה לתרבות המערב. זוהי מעלתו של הספר, אך זהו גם חסרונו. כאשר נזהרים יתר על המידה מהסקת מסקנות מן התורה אל החיים - אז זה מרגיש כאילו לתורה אין שום אמירה ערכית משמעותית לחיים שלי. כאשר מנפים את התורה נפה אחר נפה, ייתכן ולבסוף נִשָאֶר עם אמירה מאוד "רזה" (גברים ונשים הם שונים, ובאופן כללי הם שווי זכויות), שכמעט ולא שופכת אור על החיים הפרטיים שלנו. ולמרות זאת, מדובר בספר מצוין. ראשית, הרעיון הבסיסי של הרב נבון, שעל מנת לחלץ מהתורה אמירה ערכית יש ללמוד את התורה בכנות ובלי פניות, נכון לחלוטין. דווקא בגלל הרושם הכנה והרציני של הרב נבון, הייתי רוצה שהוא יעשה מאמץ נוסף לחלץ מן התורה אמירה ערכית משמעותית יותר. ושנית, הכתיבה של הרב חיים נבון יפה ורהוטה, כמו תמיד. הספר מלא בלא מעט אנקדוטות יפות ומשעשעות, והוא משלב הגות שמרנית עם יראת שמיים טהורה. בקיצור, נהנתי מאוד לקרוא אותו. (הערה אחרונה - לא מבין למה הריווח בין השורות גדול כל-כך. אבל לא נורא).