יום אחד, אולי לילה, אולי כשאשכב באיזה מיטה בבית חולים עורך סיכומים והשוואות בין חרטות לזיכרונות. לבד עם מחשבות כאלה שנדיר למצוא מישהו שאתן לו לרדת לסופן, מישהו כזה שיבוא איתי לפתולוגיה שבקומת המרתף כדי להסתכל לחיים בעיניים ולצחוק עליהם בעצב מפוכח, אולי אז תכה בי ההבנה הזאת שמה שיותר קשה מלשתף רגשות עם אחרים זה לשתף אחרים במחשבות שעומדות מאחורי הרגשות האלה. ההבנה הזאת מגיעה לרוב מאוחר מדי, במקרה הטוב כדי ללמדנו לקח, בפחות טוב כדי לרדוף אותנו. הולכים לפגוש את האיש כתוב בצורה שהכי מתגמלת את יחסי הגומלין שבין רגשות למחשבות, בין סיפור לקורא. כתוב כל כך יפה שזה כואב.

יום אחד, אולי לילה, אולי כשאשכב באיזה מיטה בבית חולים עורך סיכומים והשוואות בין חרטות לזיכרונות. לבד עם מחשבות כאלה שנדיר למצוא מישהו שאתן לו לרדת לסופן, מישהו כזה שיבוא איתי לפתולוגיה שבקומת המרתף כדי להסתכל לחיים בעיניים ולצחוק עליהם בעצב מפוכח, אולי אז תכה בי ההבנה הזאת שמה שיותר קשה מלשתף רגשות עם אחרים זה לשתף אחרים במחשבות שעומדות מאחורי הרגשות האלה. ההבנה הזאת מגיעה לרוב מאוחר מדי, במקרה הטוב כדי ללמדנו לקח, בפחות טוב כדי לרדוף אותנו. הולכים לפגוש את האיש כתוב בצורה שהכי מתגמלת את יחסי הגומלין שבין רגשות למחשבות, בין סיפור לקורא. כתוב כל כך יפה שזה כואב.

יום אחד, אולי לילה, אולי כשאשכב באיזה מיטה בבית חולים עורך סיכומים והשוואות בין חרטות לזיכרונות. לבד עם מחשבות כאלה שנדיר למצוא מישהו שאתן לו לרדת לסופן, מישהו כזה שיבוא איתי לפתולוגיה שבקומת המרתף כדי להסתכל לחיים בעיניים ולצחוק עליהם בעצב מפוכח, אולי אז תכה בי ההבנה הזאת שמה שיותר קשה מלשתף רגשות עם אחרים זה לשתף אחרים במחשבות שעומדות מאחורי הרגשות האלה. ההבנה הזאת מגיעה לרוב מאוחר מדי, במקרה הטוב כדי ללמדנו לקח, בפחות טוב כדי לרדוף אותנו. הולכים לפגוש את האיש כתוב בצורה שהכי מתגמלת את יחסי הגומלין שבין רגשות למחשבות, בין סיפור לקורא. כתוב כל כך יפה שזה כואב.

יום אחד, אולי לילה, אולי כשאשכב באיזה מיטה בבית חולים עורך סיכומים והשוואות בין חרטות לזיכרונות. לבד עם מחשבות כאלה שנדיר למצוא מישהו שאתן לו לרדת לסופן, מישהו כזה שיבוא איתי לפתולוגיה שבקומת המרתף כדי להסתכל לחיים בעיניים ולצחוק עליהם בעצב מפוכח, אולי אז תכה בי ההבנה הזאת שמה שיותר קשה מלשתף רגשות עם אחרים זה לשתף אחרים במחשבות שעומדות מאחורי הרגשות האלה. ההבנה הזאת מגיעה לרוב מאוחר מדי, במקרה הטוב כדי ללמדנו לקח, בפחות טוב כדי לרדוף אותנו. הולכים לפגוש את האיש כתוב בצורה שהכי מתגמלת את יחסי הגומלין שבין רגשות למחשבות, בין סיפור לקורא. כתוב כל כך יפה שזה כואב.

יום אחד, אולי לילה, אולי כשאשכב באיזה מיטה בבית חולים עורך סיכומים והשוואות בין חרטות לזיכרונות. לבד עם מחשבות כאלה שנדיר למצוא מישהו שאתן לו לרדת לסופן, מישהו כזה שיבוא איתי לפתולוגיה שבקומת המרתף כדי להסתכל לחיים בעיניים ולצחוק עליהם בעצב מפוכח, אולי אז תכה בי ההבנה הזאת שמה שיותר קשה מלשתף רגשות עם אחרים זה לשתף אחרים במחשבות שעומדות מאחורי הרגשות האלה. ההבנה הזאת מגיעה לרוב מאוחר מדי, במקרה הטוב כדי ללמדנו לקח, בפחות טוב כדי לרדוף אותנו. הולכים לפגוש את האיש כתוב בצורה שהכי מתגמלת את יחסי הגומלין שבין רגשות למחשבות, בין סיפור לקורא. כתוב כל כך יפה שזה כואב.

יום אחד, אולי לילה, אולי כשאשכב באיזה מיטה בבית חולים עורך סיכומים והשוואות בין חרטות לזיכרונות. לבד עם מחשבות כאלה שנדיר למצוא מישהו שאתן לו לרדת לסופן, מישהו כזה שיבוא איתי לפתולוגיה שבקומת המרתף כדי להסתכל לחיים בעיניים ולצחוק עליהם בעצב מפוכח, אולי אז תכה בי ההבנה הזאת שמה שיותר קשה מלשתף רגשות עם אחרים זה לשתף אחרים במחשבות שעומדות מאחורי הרגשות האלה. ההבנה הזאת מגיעה לרוב מאוחר מדי, במקרה הטוב כדי ללמדנו לקח, בפחות טוב כדי לרדוף אותנו. הולכים לפגוש את האיש כתוב בצורה שהכי מתגמלת את יחסי הגומלין שבין רגשות למחשבות, בין סיפור לקורא. כתוב כל כך יפה שזה כואב.