בעולם אחר מזו שבו אנו חיים, כזה שבו לשירה עברית יש מספיק עניין, אפשר לדמיין כתב עת אוניברסיטאי (או מגזין אינטרנטי משובח שמוקדש לשירה) שיעסוק בפסגות ובהעפלות של שירה עברית ניסוית, ביזארית ומוטנטית שמפליגה עם השפה העברית אל מעבר למחוזות אותן היא מכירה היטב (למשל, עוד שירי אהבה וחשק, עוד שירי הלל למולדת, לשבט ולזהות היחיד, וכן הלאה). ביקום המקביל הזה, אין לי ספק שהיו מציינים, בין היתר, את "חופה במדבר" של אבא קובנר, "מוח" של דן פגיס, "ארעא" של הרולד שימל, ושל"אקסיטציה" של יונדב פרידמן בהחלט היה מגיע להימנות בין הספרים הללו, משום שהוא מחדש לא רק בצורתו, שקשה להקיף אותה בפעם אחת בדיוק כשם שקשה להכיל את ההיפר-מציאות של ימינו (תנסו רק לחשוב על אסון האקלים והסורביילנס המפלצתי של מדינות ותאגידים ולהכיל את זה, או על שטף האינפורמציה שסוחף אותנו מהבוקר ועד הערב), אלא גם, שלפחות עבורי, הוא באמת ובתמים מנסה לתת ביטוי פואטי לעולם שבו יש בוטים, חשיבה כלכלית שדרכה הכול נתפס ובני אדם שעבורם אם השירה תיעלם מן העולם לא יקרה דבר (משום שהיא גם ככה לא חלק מקיומם). במובן הזה, יונדב פרידמן יוצר שירה שהיא עכשווית באופן אותנטי, שמכוונת אל מעבר לבעד או בנגד מתוך ניסיון לכונן ברית פואטית חדשה (כפי שאולי מרמזים הציטוטים מהברית החדשה שפותחים וסוגרים את הספר, שזוהי גם בחירה מעניינת שבמציאות אלטרנטיבית היו יכולים לשפוך עליה לא מעט דיו). אמנם אנחנו לא חיים עדיין במציאות שבה השירה העברית היא מרחב שלא נלחם על חייו בשוליים, אבל אם אתם רוצים בשירה אקספירמנטלית מצוינת מהעת האחרונה, אקסיטציה עלול להיות בשבילכם.

בעולם אחר מזו שבו אנו חיים, כזה שבו לשירה עברית יש מספיק עניין, אפשר לדמיין כתב עת אוניברסיטאי (או מגזין אינטרנטי משובח שמוקדש לשירה) שיעסוק בפסגות ובהעפלות של שירה עברית ניסוית, ביזארית ומוטנטית שמפליגה עם השפה העברית אל מעבר למחוזות אותן היא מכירה היטב (למשל, עוד שירי אהבה וחשק, עוד שירי הלל למולדת, לשבט ולזהות היחיד, וכן הלאה). ביקום המקביל הזה, אין לי ספק שהיו מציינים, בין היתר, את "חופה במדבר" של אבא קובנר, "מוח" של דן פגיס, "ארעא" של הרולד שימל, ושל"אקסיטציה" של יונדב פרידמן בהחלט היה מגיע להימנות בין הספרים הללו, משום שהוא מחדש לא רק בצורתו, שקשה להקיף אותה בפעם אחת בדיוק כשם שקשה להכיל את ההיפר-מציאות של ימינו (תנסו רק לחשוב על אסון האקלים והסורביילנס המפלצתי של מדינות ותאגידים ולהכיל את זה, או על שטף האינפורמציה שסוחף אותנו מהבוקר ועד הערב), אלא גם, שלפחות עבורי, הוא באמת ובתמים מנסה לתת ביטוי פואטי לעולם שבו יש בוטים, חשיבה כלכלית שדרכה הכול נתפס ובני אדם שעבורם אם השירה תיעלם מן העולם לא יקרה דבר (משום שהיא גם ככה לא חלק מקיומם). במובן הזה, יונדב פרידמן יוצר שירה שהיא עכשווית באופן אותנטי, שמכוונת אל מעבר לבעד או בנגד מתוך ניסיון לכונן ברית פואטית חדשה (כפי שאולי מרמזים הציטוטים מהברית החדשה שפותחים וסוגרים את הספר, שזוהי גם בחירה מעניינת שבמציאות אלטרנטיבית היו יכולים לשפוך עליה לא מעט דיו). אמנם אנחנו לא חיים עדיין במציאות שבה השירה העברית היא מרחב שלא נלחם על חייו בשוליים, אבל אם אתם רוצים בשירה אקספירמנטלית מצוינת מהעת האחרונה, אקסיטציה עלול להיות בשבילכם.

בעולם אחר מזו שבו אנו חיים, כזה שבו לשירה עברית יש מספיק עניין, אפשר לדמיין כתב עת אוניברסיטאי (או מגזין אינטרנטי משובח שמוקדש לשירה) שיעסוק בפסגות ובהעפלות של שירה עברית ניסוית, ביזארית ומוטנטית שמפליגה עם השפה העברית אל מעבר למחוזות אותן היא מכירה היטב (למשל, עוד שירי אהבה וחשק, עוד שירי הלל למולדת, לשבט ולזהות היחיד, וכן הלאה). ביקום המקביל הזה, אין לי ספק שהיו מציינים, בין היתר, את "חופה במדבר" של אבא קובנר, "מוח" של דן פגיס, "ארעא" של הרולד שימל, ושל"אקסיטציה" של יונדב פרידמן בהחלט היה מגיע להימנות בין הספרים הללו, משום שהוא מחדש לא רק בצורתו, שקשה להקיף אותה בפעם אחת בדיוק כשם שקשה להכיל את ההיפר-מציאות של ימינו (תנסו רק לחשוב על אסון האקלים והסורביילנס המפלצתי של מדינות ותאגידים ולהכיל את זה, או על שטף האינפורמציה שסוחף אותנו מהבוקר ועד הערב), אלא גם, שלפחות עבורי, הוא באמת ובתמים מנסה לתת ביטוי פואטי לעולם שבו יש בוטים, חשיבה כלכלית שדרכה הכול נתפס ובני אדם שעבורם אם השירה תיעלם מן העולם לא יקרה דבר (משום שהיא גם ככה לא חלק מקיומם). במובן הזה, יונדב פרידמן יוצר שירה שהיא עכשווית באופן אותנטי, שמכוונת אל מעבר לבעד או בנגד מתוך ניסיון לכונן ברית פואטית חדשה (כפי שאולי מרמזים הציטוטים מהברית החדשה שפותחים וסוגרים את הספר, שזוהי גם בחירה מעניינת שבמציאות אלטרנטיבית היו יכולים לשפוך עליה לא מעט דיו). אמנם אנחנו לא חיים עדיין במציאות שבה השירה העברית היא מרחב שלא נלחם על חייו בשוליים, אבל אם אתם רוצים בשירה אקספירמנטלית מצוינת מהעת האחרונה, אקסיטציה עלול להיות בשבילכם.

בעולם אחר מזו שבו אנו חיים, כזה שבו לשירה עברית יש מספיק עניין, אפשר לדמיין כתב עת אוניברסיטאי (או מגזין אינטרנטי משובח שמוקדש לשירה) שיעסוק בפסגות ובהעפלות של שירה עברית ניסוית, ביזארית ומוטנטית שמפליגה עם השפה העברית אל מעבר למחוזות אותן היא מכירה היטב (למשל, עוד שירי אהבה וחשק, עוד שירי הלל למולדת, לשבט ולזהות היחיד, וכן הלאה). ביקום המקביל הזה, אין לי ספק שהיו מציינים, בין היתר, את "חופה במדבר" של אבא קובנר, "מוח" של דן פגיס, "ארעא" של הרולד שימל, ושל"אקסיטציה" של יונדב פרידמן בהחלט היה מגיע להימנות בין הספרים הללו, משום שהוא מחדש לא רק בצורתו, שקשה להקיף אותה בפעם אחת בדיוק כשם שקשה להכיל את ההיפר-מציאות של ימינו (תנסו רק לחשוב על אסון האקלים והסורביילנס המפלצתי של מדינות ותאגידים ולהכיל את זה, או על שטף האינפורמציה שסוחף אותנו מהבוקר ועד הערב), אלא גם, שלפחות עבורי, הוא באמת ובתמים מנסה לתת ביטוי פואטי לעולם שבו יש בוטים, חשיבה כלכלית שדרכה הכול נתפס ובני אדם שעבורם אם השירה תיעלם מן העולם לא יקרה דבר (משום שהיא גם ככה לא חלק מקיומם). במובן הזה, יונדב פרידמן יוצר שירה שהיא עכשווית באופן אותנטי, שמכוונת אל מעבר לבעד או בנגד מתוך ניסיון לכונן ברית פואטית חדשה (כפי שאולי מרמזים הציטוטים מהברית החדשה שפותחים וסוגרים את הספר, שזוהי גם בחירה מעניינת שבמציאות אלטרנטיבית היו יכולים לשפוך עליה לא מעט דיו). אמנם אנחנו לא חיים עדיין במציאות שבה השירה העברית היא מרחב שלא נלחם על חייו בשוליים, אבל אם אתם רוצים בשירה אקספירמנטלית מצוינת מהעת האחרונה, אקסיטציה עלול להיות בשבילכם.

מבין כול שפע התרגומים המבורך, הנצרך והיקר מדרום-אמריקה שהוצאת תשע נשמות אחראית עליהן כיום (כמעט באופן בלעדי), פלופ הוא מתנה שיקרה לי במיוחד. מי שקראו בספר ירימו גבה אחת ויותר מאחת על עצם הבחירה שלי במילה "מתנה". שכן, פלופ מתאר עולם פוסט אפוקליפטי מגויד, עירום, עלוב ואכזרי מאין כמוהו, מציאות שתגרום למציאויות המתוארות בדיסטופיות של 1984, פרנהייט 451 או עולם חדש מופלא להיראות כציווליזציות מופתיות ואף מפתות. ועדיין אני עומד מאחורי המילה "מתנה" משום שיש בנובלה הזאת התאמה בין המינימליזם החד, האנורקטי והברוטאלי לבין העולם שהוא מנסה לתאר לנו, ומפני שאני חושב שרפאל פינדו מסמן לנו שאחרי ההרס של העולם המודרני לא בהכרח תהיה אפשרות לשוב להיות ציידים-לקטים (על הדברים הקשים והיפים שאולי היו בחברות שכאלו), שכן סביר יותר שהאינדיבידואליזם הקיצוני והאטומיסטי שנוצר בספירה הצרכנית לצד אקולוגיה שהוחרבה עד היסוד ייצרו מירוץ הישרדות שבו אין יותר מקום לעולם פנימי ולקשרים של ממש. ואת התסריט המבעית הזה פינדו מצייר ללא רחמים, בבחינת בפלופ נולדת ובפולפ תלך.

מבין כול שפע התרגומים המבורך, הנצרך והיקר מדרום-אמריקה שהוצאת תשע נשמות אחראית עליהן כיום (כמעט באופן בלעדי), פלופ הוא מתנה שיקרה לי במיוחד. מי שקראו בספר ירימו גבה אחת ויותר מאחת על עצם הבחירה שלי במילה "מתנה". שכן, פלופ מתאר עולם פוסט אפוקליפטי מגויד, עירום, עלוב ואכזרי מאין כמוהו, מציאות שתגרום למציאויות המתוארות בדיסטופיות של 1984, פרנהייט 451 או עולם חדש מופלא להיראות כציווליזציות מופתיות ואף מפתות. ועדיין אני עומד מאחורי המילה "מתנה" משום שיש בנובלה הזאת התאמה בין המינימליזם החד, האנורקטי והברוטאלי לבין העולם שהוא מנסה לתאר לנו, ומפני שאני חושב שרפאל פינדו מסמן לנו שאחרי ההרס של העולם המודרני לא בהכרח תהיה אפשרות לשוב להיות ציידים-לקטים (על הדברים הקשים והיפים שאולי היו בחברות שכאלו), שכן סביר יותר שהאינדיבידואליזם הקיצוני והאטומיסטי שנוצר בספירה הצרכנית לצד אקולוגיה שהוחרבה עד היסוד ייצרו מירוץ הישרדות שבו אין יותר מקום לעולם פנימי ולקשרים של ממש. ואת התסריט המבעית הזה פינדו מצייר ללא רחמים, בבחינת בפלופ נולדת ובפולפ תלך.