****
קשה לומר שאני נכנס לקריאה של ספר של אשכול נבו "טאבולה ראסה" בלי דעה מוקדמת. מצד שני, אולי גם אם לא הייתי יודע מי זה אשכול נבו, גם אז הייתי חושב אותו דבר. לעולם לא אדע. לא רק זה - נבו הוא סופר כל כך ישראלי, ישראלי יותר מ"ישראל ישראלי" שמודפס על כרטיסי האשראי בפרסומת של לאומי קארד, שאולי אי-אפשר, גם לא למי שבכלל לא קרא אף פעם ספרים שלו, להגיע אליהם טאבולה ראסה. אתה מכיר את כל הדמויות האלה, היית איתן בתיכון, בצבא, בהפגנה, בסופר, בדירת השותפים בגבעתיים, אלה האנשים שלך, החברים שלך, המשפחה שלך, בסיפור הראשון זה הרס"פ שלך, בסיפור הרביעי זאת ההיא שיצאת איתה פעם ושנתיים אחרי שנפרדתם אבא שלה מת והיא התחתנה עם הג'ינג'י שהיה פעם חרדי שכנראה מופיע בסיפור השביעי.
אז אני קורא את הסיפורים האלה אחד אחרי השני, והם נעימים ומוכרים ומחליקים בגרון ויש להם את כל הדברים שאני מחבב, מהעברית המדודה והחכמה דרך העלילה הפשוטה אבל לא פשטנית ולא מתיימרת, ובכל זאת - למרות שדי אהבתי חלק מהסיפורים - עדיין הרגשתי שמשהו לא לגמרי מילולי מנקר לי בעורף. מה זה? למה זה לא עובד לי? הכול נכון כאן.
סיימתי לקרוא את הספר בערב, ובחמש בבוקר פתאום התעוררתי והבנתי מה העניין. הדמויות של אשכול נבו הכי אמיתיות שיש. זה בדיוק הרס"פ ההוא מהמילואים וההיא שיצאתי איתה, אבל כמו שקראתי פעם באיזה מקום, סופר הוא למעשה סוג של כייס, של גנב זהויות. כשהוא יוצא לפאב לפגוש אנשים או מטייל בדרום אמריקה הוא רק כאילו נמצא שם. מה שקורה אצלו תכל'ס זה שהוא אוסף סיפורים, לרוב רק שברי סיפורים, שברי זהויות, התנהגויות, קטנות של יום-יום, דברים שאנשים רגילים מנפנפים הצידה כי זה לא חשוב, אצל סופר זה הברד אנד באטר. אחרי שנים של מיני תחקירים כאלה, נוצר ארסנל עצום של חתיכות של דמויות וסיפורים שאפשר לשזור יופי יופי לתוך סיפור חדש - זה, כמובן, בהנחה שאתה יודע לכתוב. ואשכול נבו יודע לכתוב הכי יפה שיש.
