'He said I dance now At every chance in honky tonks For drink and tips But most of the time I spend behind these county bars Cause I drinks a bit' (Nina Simone, Mr. Bojangles) הבית הספציפי הזה משירה של נינה סימון 'מר בוג'נגלס' מתאר בעיני את הספר בצורה הטובה ביותר; ההילולה והרקע הצבעוני, הרוקד והשמח מגיעים עם רובד לא נעים, קודר ועצוב בסופם. גם הכריכה הזו... הצבעים החיים, הזוג הצעיר הרוקד ומלא התשוקה והשם המעטר את אותה הכריכה הם הסתרה, אינם מנבאים לקורא את העתיד לבוא ואפילו גורמים לתחושה של שמחה ושעשוע בבחירת הספר שעל המדף. ספר בן פחות מ130 עמודים שמספר על משפחתם הקטנה של ג'ורג' ולואיז, בנם והציפור ההזויה שלהם או בשמה 'מדמואזל אין בה צורך'. חיים מלאי הפתעות, ריקודים, מסיבות בביתם, חופשות בבית הקיץ שלהם בספרד, אלכוהול ושעשוע אינסופי. לכל אורך הספר אנו נסחפים איתם לחייהם המלאים, במה שנראה, כל טו‎ב. עם זאת, הקורא מצליח לקבל סימנים שמשהו ממש לא בסדר באם המשפחה, משהו שם אינו רגיל ומובן. "הייתי מודע לכך שהשיגעון שלה עלול לרדת מהפסים יום אחד. זה לא היה ודאי, אבל בגלל הילד הייתי חייב להתכונן לזה. זה כבר לא נגע לגורלי, ילדון עמד להיות מעורב בעניין, וייתכן שהספירה לאחור כבר החלה. ובגלל אותו 'ייתכן' רקדנו וחגגנו מידי יום ביומו". (עמוד 48) זה מה שאומר ג'ורג' טרם לידתו של הילד במשפחה, המוכנות לקראת יום הדין, לקראת השגעון בר החלוף שהוא הרגיש שעומד להשתלט על משפחתם הוא מחליט שהם צריכים להמשיך באורח חייהם הנוכחי ולא להפסיק לרקוד לרגע. הספר מסופר ברובו על ידי הילד, מנקודת מבטו על החיים שהוא העביר בצל אימו המיוחדת ופגועת הנפש לצד אביו שלא יכל לקחת את חייהם לידיו והמשיך להסתחרר סביב אהבתו הבלתי נדלית לאם וסחף לתוך המערבולת הריגשית והנפשית הזו גם את הילד. הילד מראה לנו דרך עיניו את החיים לתוכם הוא גדל, מספר כיצד הוריו הוציאו אותו מבית הספר בדיוק בשל אורח חייהם היחודי, כיצד כבר מילדות הוא נחשף לאלכוהול רב, לפוליטיקה ולאנשים רמי מעלה שהתייחסו אליו כבוגר לכל דבר ועניין. הוא מספר כיצד הוא ראה את ההתרפסות של האב בפני 'השגעונות' של האם שבבוא היום הסתבר שאכן נבעו מפגיעות נפשיות כאלה ואחרות וכיצד הוא בתור ילד חש את הסביבה הזו והפנים אותה בצורה הלא מודעת למצב כלל. את הספר גם מעטרים קטעים מתוך יומנו של האב שנחשפו על ידי הילד מאוחר יותר וכך אנו גם מקבלים איזשהי זווית לחיים של משפחה זו גם מתוך תחושותיו של אב המשפחה. של ההבנה שלו כבר בשנים הראשונות שלו עם לואיז, כיצד הוא ניסה להפיח חיים ולהסתיר את הבעיות ואת הקושי וכיצד, מרוב אהבתו, הוא התעוור לעתיד לבוא וסירב להאמין לכך למרות שידע בעומק נשמתו את התוצאות גם לא לאחר הבלתי נמנע: "היסטריה, דו-קוטביות, סכיזופרניה, הרופאים העמיסו את כל הז'רגון המדעי שברשותם כדי להצביע על כך שהברגים שלה רופפים. אז הם קיבעו אותה להמון תרופות, וקיבעו אותה למרשם עם חותמת מטה הרמס. קיבעו אותה רחוק מאיתנו כדי לקרב אותה למטורפים. הדבר שהפחיד אותי נהפך למציאות. הדבר שסירבתי להאמין לו צנח לנו על הראש..." (עמוד 90) את חייהם של ג'ורג' ולואיז מלווה השיר 'מר בוג'נגלס' של נינה סימון, בגלל זה גם החלטתי לפתוח את הסקירה שלי איתו. ברגע שסיימתי לקרוא את הספר חיברתי אוזניות למחשב והאזנתי לשיר. לכל מי שמשתכנע לקרוא את הספר לאחר הסקירה שלי אני ממליצה לכם לעשות את אותו הדבר. הספר הזה קשה. מי שהתמודד אי פעם עם בן משפחה או מכר בעל פגיעה נפשית כזו או אחרת, קשה יותר או קשה פחות יבין את הטירוף שהספר הזה אפוף בו, את הכאב שמסתתר שם ואת ההתמודדות הבלתי נמנעת שמצב כזה מביא איתו. הרבה אנשים לא התחברו לספר, לסופר עצמו לקח המון זמן עד שהוצאה אחת הסכימה להוציא אותו לאור ולעיתים זה היופי בספרים מהסוג הזה. לא לכולם הם מתאימים. לא כל אדם בעולם הזה יקרא את הספר ויאמר שהוא ספר טוב. אינני מתיימרת לומר שאני יותר חכמה ממי שלא אהב את הספר בשל סיבה כזו או אחרת, אני רק אומרת שספרים מהסוג הזה נוגעים בכל אדם בדרך שונה בדיוק בגלל הנושא של הספר והדרך שבה הוא כתוב. ההצגה שלו כצבעוני ומלא בשעשוע ו"שיגעון טוב" יכולה לגרום לאנטגוניזם אצל אנשים מסוימים ואני חושבת שדווקא בגלל זה קיבלנו כאן ספר שהוא מצוין, מפתיע, קשה לעיכול ומאד מאד טוב. כבר בעמודים הראשונים של הספר ניתן להבין שהספר הולך להפתיע את הקורא כי הוא כלל וכלל לא מה שחשבנו שהוא וכבר מהעמודים הראשונים אנו מקבלים סטירת לחי ומבינים שהמשפחה אינה בסדר ולכן אל תחשבו שהסקירה גילתה לכם משהו שלא הייתם אמורים לקבל טרם הקריאה, אני פה לנתח את מה שמובן כבר מלכתחילה ומנסה לשכנע אתכם לתת לספר הזה סיכוי ולבקש מכם שתיגשו אליו בראש פתוח ומבין. הוא לחלוטין שווה את זה.

כשאנו מדברים על השואה לא פעם אנו מדברים על עדויות שאנו מכירים - בין אם שמענו, קראנו וכדומה. רוב רובן של העדויות הינן של אנשים מבוגרים אשר כתבו על קורותיהם בשואה בזמן שהינם ילדים, או מעט מבוגרים מתקופת הילדות - אך עדיין, מסופרים על ידי אנשים בוגרים כבר, בתקופת חיים שונה אשר עברו לא מעט גם אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה. הספר הזה מציג את ההיפך הגמור ממה שכולנו מכירים - הספר הזה מביא לנו את עדויות הילדים בעודם ילדים. בשנת 1944, מיד לאחר שחרור פולין נוסדה הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית של פולין. המשימה של הוועדה הזו הייתה לקבץ את כלל העדויות שניתן למצוא - בכתב, בתמונות וכהנא וכהנא לצורך תיאור מפורט של כלל האירועים והקורות בשואה וזאת לצורך עזרה בהעמדה לדין של הפושעים הנאצים ועוזריהם. המטרה הייתה לקבל את העדויות כשהן עדיין טריות במוחם של האנשים שחוו על בשרם את המלחמה. נציגי הוועדה לא פסחו על אף עד, החשיבות הכי גדולה מבחינתם הייתה לאסוף עדויות של המקורות הכי כאובים שניתן לאסוף מהם עדות והם הילדים של השואה. הספר הזה מציג לנו 55 עדויות שונות של ילדים שונים, מכלל ילדי החברה שסבלו אז - בעלי רקע שונה, בעלי עדה ומוצא שונים ובעלי חוויות שונות ויחודיות לכל אחד מהילדים שבסופו של דבר מתנקזים לכדי עדות אחת קשה וקורעת לב. העדויות הללו נאספו לתוך הספר הבודד הזה מתוך 429 עדויות של ילדים ומתוך סך של 7300 עדויות בסך הכל. העדויות נגבו על ידי 3 ניצולי שואה בעצמם שראו בהתנדבותם באיסוף העדויות חובה מוסרית בתיעוד המעשים הנוראיים של הנאצים הפושעים. העדויות נגבו בעזרת חוברת ובה הסבר פסיכולוגי מנחה וכן שאלון לאכוונת גביית העדות - כך שקבלת העדות מהילד לא תהיה יותר טראומטית ולא תגרום נזק נוסף למוסר העדות - שכן יש לזכור, כי הזכרונות עודם בשלים וטריים ואך זה עתה נחוו ויש צורך רב בהתחשבות בנפשם העדינה של הילדים שאותם מתשאלים. על כן הניצולים שהיו אחראיים על תשאול הילדים עברו בדיקות ואף היו מחוייבים להצהיר כי הם אכן מסוגלים להתחשב במצב הילד ולגבות את העדות בדרך הכי מוסרית ומותאמת שיכולה להיות. אני חייבת להתוודות, לקח לי זמן מה לקרוא את הספר. אומנם כל העדויות נעות בין 2-7 עמודים בממוצע (שזה דבר מיוחד בפני עצמו שכן אנו רגילים לעדויות בנות עשרות ומאות עמודים לרוב...) אך בסופו של דבר אלו עדויות של ילדים, ולקרוא שפה מיוחדת שיש לילד להסביר זוועות שכאלה זה לא פשוט ואדם באמת צריך לקחת הפסקה בין עדות לעדות ולתת לה לחלחל אלייך. ישנן עדויות שכתובות בשפה כה ילדותית שלעיתים לקח לי זמן להבין שמדובר בעדות שואה ולא בסיפור שילד מספר לך אחרי שהוא חוזר מבית הספר. הטעויות בדיבור ושגיאות כתיב ובתחביר נשמרו בעדויות על מנת לשמר את האותנטיות של העדות, אך לפעמים זה גרם לקצת ריחוק ומן שמירת דיסטנס מהעדות של הילד מכיוון שמאד קשה לקרוא "סיפור" שילד מספר לך כשהוא בן 10 ולהתחבר לזה באופן סופי ועמוק. צריך לדעת להתנתק מהשגיאות הכתובות ולתת לנפש שלך להיכנס לעומק הנפש של אותו ילד או ילדה ולהבין שהמילים האלו, שהסיפור הזה שמסופר על ידו/ידה הם הסיפור הכי קשה שילד יוכל אי פעם לדלות מדל שפתיו! העובדה שילד יכול להוציא מהפה שלו את המשפט "ראיתי איך הורגים את אבא והוא משפריץ דם" רק גורם למעיים שלך להתכווץ ולרצות להקיא את ארוחת הצהריים שלך. הילדים לא פעם הראו נקודת מבט שאדם בוגר לא יוכל להראות, כגון עדותו של סברין דוברצקי, עמודים 102-111 שבה הוא מספר : "אני הייתי אז קטן, אבל אני התפלאתי, אני לא ידעתי אם זה גנב או שודד, גנב גונב הכל ובורח, אבל זה שהיה פה גם עוד אמר לנו להסתלק. אני חשבתי שהוא שודד מגעיל." - מסופר כאן על גרמני שהגיע יום בהיר אחד לדירת הוריו של סברין והחל להחרים את כל רכוש המשפחה ואף סילק אותם לדרכם באיומי מוות ועצם המחשבה של הילד כשהוא אומר - אני לא ידעתי אם מדובר בשודד שרק גונב להם את הדברים אבל אז הוא התפלא כי השודד הזה עוד סילק אותם מהבית שלהם לאור יום. זה מדהים, מחשבה של ילד וראיית עולמו של ילד היא כל כך מופלאה ומיוחדת שאין ספק שנעשתה כאן עבודת קודש באיסוף העדויות מהילדים בעודם ילדים. אין לי ספק כלל וכלל שהספר הזה הוא חלק מזיכרון השואה שלנו, כפי שחשוב לקרוא עדויות של אנשים המספרים על עברם הרחוק בשואה כך יש גם להתוודע אל הספר הזה. כפי שנכתב בהדרכה המתודית לגובי העדות וצורפה בסוף הספר: "כשאנו עורכים חקירות עם ילדים, מתלכתחילה מודעים אנו יפה לכך שהכוח הראייתי שבדבריהם עשוי להיות מצומצם יותר, אבל במקום זה ערכם הפסיכולוגי לא יסולא בפז, פשוטו כמשמעו. ואת זה אין המבוגרים יכולים לתת לנו." בסופו של הספר מצורפת כנספח ההדרכה המתודית שהיוותה את הבסיס לעדויות. בהם הסבר כיצד לגשת לילדים וכיצד לגבות מהם את העדות מבלי לפגוע עוד בנפשם העדינה. מצורף גם השאלון שהנחה את הגובה עדות בתשאול של הילדים וכשעוברים על השאלון ובעצם מעלים את כל העדויות שזה אתה קראתם מבינים עד כמה זה לא יכול לקרות שוב שאדם יצטרך לשאול ילד שאלות מזעזעות שכאלו וכמה שזה לא הגיוני שילד יצטרך לספר את ההיסטוריה הכה קצרה של חייו והכה מזעזעת שאף אחד מאיתנו, בתקווה, לא יחווה לעולם. פשוט לקרוא ולהזדעזע. אז למי שרוצה לקבל נקודת מבט שונה ממה שהכרנו עד כה, להיכנס לתוך עולם של ילדים שחוו את השואה ולראות זאת ממש דרכם ואתם חושבים שכן תוכלו להתנתק רגשית וכן להיות מחוברים רגשית בו זמנית אתם מוזמנים לקחת הפסקה מהרומנים ומספרי המדע הבדיוני ולקחת את ספר העדויות הזה ליד ואני מבטיחה לכם שלעולם לא תשכחו את מה שקראתם. מפאת הכבוד לספר לא אציין אותו במדד כוכבים, כי לעדות לא ניתן לתת כוכבים ולבקר אותה.

דדה חייל בסדיר שמשרת בבסיס מודיעין בסיני בצה״ל של שנות ה70, צבא ההגנה לישראל נראה ומרגיש שונה לגמרי מהצבא של היום ועם זאת נראה כי נקודות דמיון מסוימות ניתן למצוא. דדה מנסה להילחם באחד המפקדים שמסתבר משתמש במרותו לא לשמור על בסיסו וחייליו אלא לשמור על תחתוני חיילות הבסיס ואונו הגברי, בין אם אותן חיילות רוצות את חברתו ובין אם לא... דדה לא אוהב את זה, מתקומם ונכנס לכלא באשמה מומצאת כלשהי. לאחר שהדבר נודע המלחמה שלו הופכת להיות המלחמה של חיילים בודדים נוספים מה שיוצר בסופו של דבר כריתת ראשים מסוימים וכאוס בבסיס הקטן בסיני שמגיע לידיעת האחראים בישראל. בנוסף למלחמתו בבסיס דדה גם נלחם בשדים של עצמו - אם שחולה בסרטן, אח שטס ונטש את המשפחה, אבא שמנסה להכיל את המציאות ואהבתו של דדה שמתה והתחדשה. התמודדות אחת אחרי השנייה, בבעיות ושאלות קיומיות שלא מפסיקות לצוץ בראשו זה מה שמוגש לנו כקוראים לשבור עימו את הראש. לא הצלחתי להכיל את דמותו של דדה, מצד אחד הוא נלחם בהטלת מרות לא נכונה של מפקדו ומצד שני מסרב להבין כשחיילת שבה התאהב נותנת לו רמזים ברורים שאיננה מעוניינת בו, והוא בשלו... נלחם במלחמות אישיות, בכאב ולב שבור מסיבות שונות ונתקע כאשר המציאות שלו מסרבת לקדם אותו. אני באופן אישי הצלחתי להתחבר לתקופה למרות שלא זכיתי (או שלא...) לחוות את הזמנים הללו, עלו בראשי החזיונות של סיני של פעם, המדבר, החול והחום, המדים של צה"ל וההווי שזרק אותי משום מה לסרט 'גבעת חלפון אינה עונה'. אבל לדדה לא הצלחתי להיקשר, משהו בחוסר היציבות שלו גרם לי להתהרהר ולרצות להתרחק ממנו ולא מצאתי את השלווה שלי עם הספר הזה. אני כן חושבת שיש כאן אמירות ביקורת רבות בספר, על התנהלות של אנשים שונים, על מצב ועל תקופה והשלכותיה אבל מכאן ועד המלצה על הספר רחוקה דעתי, זה מסוג הספרים שאני ממליצה לקרוא קודם ביקורות נוספות לפני שמבינים אם רוצים לקרוא, לאו דווקא כי הספר גרוע, אלא כי לא יתאים לכל קורא כנראה... לשיקולכם. מילה הנוגעת לעטיפה - עיצוב ותמונה נהדרים, בחירה מצוינת!

נתן זהבי לא אהוב עליי בלשון המעטה. כולנו מכירים את זהבי עצבני ולרובנו יצא להתעצבן עליו או בגללו לא אחת, הרבה מאיתנו גם הסכימו איתו לא פעם ולא פעמיים ויש כאלה שגם אדישים לסוג כזה של אנשים. עם זאת, הספר לא עליו. רק סיפורים שעברו בחייו, סיטואציות שאליהן נחשף, שבהן התבגר ואליהן הזדקן. 38 סיפורים. חלקם קשים, חלקם מעצבנים וחלקם גורמים לנשמה שלך לבכות. אני מודה – עם כל החוסר אהבה שלי לזהבי לא יכולתי שלא להישאב עם כל נשמתי לתוך הספר הזה כי הייתה כאן יחודיות כל כך טובה וכל כך מעניינת שלא יכולתי שלא לקרוא ברגש את הכתוב. הסיפורים הם חייו של זהבי, לאו דווקא לפי סדר זמנים מסוים ולאו דווקא עליו אלא יותר את הסובב אותו – אנשים שעברו בחייו, שעיצבו את המציאות שלו גם אם לא התכוונו לכך, אנשים אשר סיפור החיים שלהם שנשזר בדרך כלשהי בחיים של זהבי שופך אור על כמה נסתר יש שם מתחת לפני השטח. הסיפורים לא עוסקים בקונספט מסוים לדעתי, יש אנשים שיגידו שאלו סיפורים על חיים קשים של אנשים, אני לא הייתי מגדירה את זה כך. יש בסיפורי הדוקו הללו הכל מהכל – טוב, רע, קשה, משעשע, מעצבן, מרגש ונורא. בעצם, בליל של רגשות שמרוב שחלקם הזויים תהיתי כמה מהמסופר הוא אכן אמת ואז חזרתי למציאות, נתתי לעצמי סטירה ואמרתי לעצמי שעצם זה שזה נשמע לי הזוי רק אומר שאולי לא יצא לי, במציאות של חיי, להיחשף למאורעות מסוגים כאלו ואל לי לקפוץ למסקנות לא נכונות או מטילות ספק (גם אם זה מטבעי...). אני אתן את כל הקרדיט לזהבי לחלוטין, אין ספק מדוע הבן אדם עיתונאי מוערך כל כך. הכתיבה שלו חודרת, עוצמתית וביקורתית מאד. מי ששמע את זהבי אי פעם לא יוכל שלא לקרוא חלק מהסיפורים ולדמיין את זהבי מקריא אותם בקולו בתוך הראש, במיוחד כאשר נזרקות שם מספר של קללות עסיסיות. אם תרצו להיזרק אל תוך ספר שישרוט אתכם מעט, אם חסר לכם קצת מהפלפל של זהבי ומהחיים עצמם אין ספק שאתם צריכים לקרוא את הספר. אני נהנתי והתרגשתי מכל רגע!

'He said I dance now At every chance in honky tonks For drink and tips But most of the time I spend behind these county bars Cause I drinks a bit' (Nina Simone, Mr. Bojangles) הבית הספציפי הזה משירה של נינה סימון 'מר בוג'נגלס' מתאר בעיני את הספר בצורה הטובה ביותר; ההילולה והרקע הצבעוני, הרוקד והשמח מגיעים עם רובד לא נעים, קודר ועצוב בסופם. גם הכריכה הזו... הצבעים החיים, הזוג הצעיר הרוקד ומלא התשוקה והשם המעטר את אותה הכריכה הם הסתרה, אינם מנבאים לקורא את העתיד לבוא ואפילו גורמים לתחושה של שמחה ושעשוע בבחירת הספר שעל המדף. ספר בן פחות מ130 עמודים שמספר על משפחתם הקטנה של ג'ורג' ולואיז, בנם והציפור ההזויה שלהם או בשמה 'מדמואזל אין בה צורך'. חיים מלאי הפתעות, ריקודים, מסיבות בביתם, חופשות בבית הקיץ שלהם בספרד, אלכוהול ושעשוע אינסופי. לכל אורך הספר אנו נסחפים איתם לחייהם המלאים, במה שנראה, כל טו‎ב. עם זאת, הקורא מצליח לקבל סימנים שמשהו ממש לא בסדר באם המשפחה, משהו שם אינו רגיל ומובן. "הייתי מודע לכך שהשיגעון שלה עלול לרדת מהפסים יום אחד. זה לא היה ודאי, אבל בגלל הילד הייתי חייב להתכונן לזה. זה כבר לא נגע לגורלי, ילדון עמד להיות מעורב בעניין, וייתכן שהספירה לאחור כבר החלה. ובגלל אותו 'ייתכן' רקדנו וחגגנו מידי יום ביומו". (עמוד 48) זה מה שאומר ג'ורג' טרם לידתו של הילד במשפחה, המוכנות לקראת יום הדין, לקראת השגעון בר החלוף שהוא הרגיש שעומד להשתלט על משפחתם הוא מחליט שהם צריכים להמשיך באורח חייהם הנוכחי ולא להפסיק לרקוד לרגע. הספר מסופר ברובו על ידי הילד, מנקודת מבטו על החיים שהוא העביר בצל אימו המיוחדת ופגועת הנפש לצד אביו שלא יכל לקחת את חייהם לידיו והמשיך להסתחרר סביב אהבתו הבלתי נדלית לאם וסחף לתוך המערבולת הריגשית והנפשית הזו גם את הילד. הילד מראה לנו דרך עיניו את החיים לתוכם הוא גדל, מספר כיצד הוריו הוציאו אותו מבית הספר בדיוק בשל אורח חייהם היחודי, כיצד כבר מילדות הוא נחשף לאלכוהול רב, לפוליטיקה ולאנשים רמי מעלה שהתייחסו אליו כבוגר לכל דבר ועניין. הוא מספר כיצד הוא ראה את ההתרפסות של האב בפני 'השגעונות' של האם שבבוא היום הסתבר שאכן נבעו מפגיעות נפשיות כאלה ואחרות וכיצד הוא בתור ילד חש את הסביבה הזו והפנים אותה בצורה הלא מודעת למצב כלל. את הספר גם מעטרים קטעים מתוך יומנו של האב שנחשפו על ידי הילד מאוחר יותר וכך אנו גם מקבלים איזשהי זווית לחיים של משפחה זו גם מתוך תחושותיו של אב המשפחה. של ההבנה שלו כבר בשנים הראשונות שלו עם לואיז, כיצד הוא ניסה להפיח חיים ולהסתיר את הבעיות ואת הקושי וכיצד, מרוב אהבתו, הוא התעוור לעתיד לבוא וסירב להאמין לכך למרות שידע בעומק נשמתו את התוצאות גם לא לאחר הבלתי נמנע: "היסטריה, דו-קוטביות, סכיזופרניה, הרופאים העמיסו את כל הז'רגון המדעי שברשותם כדי להצביע על כך שהברגים שלה רופפים. אז הם קיבעו אותה להמון תרופות, וקיבעו אותה למרשם עם חותמת מטה הרמס. קיבעו אותה רחוק מאיתנו כדי לקרב אותה למטורפים. הדבר שהפחיד אותי נהפך למציאות. הדבר שסירבתי להאמין לו צנח לנו על הראש..." (עמוד 90) את חייהם של ג'ורג' ולואיז מלווה השיר 'מר בוג'נגלס' של נינה סימון, בגלל זה גם החלטתי לפתוח את הסקירה שלי איתו. ברגע שסיימתי לקרוא את הספר חיברתי אוזניות למחשב והאזנתי לשיר. לכל מי שמשתכנע לקרוא את הספר לאחר הסקירה שלי אני ממליצה לכם לעשות את אותו הדבר. הספר הזה קשה. מי שהתמודד אי פעם עם בן משפחה או מכר בעל פגיעה נפשית כזו או אחרת, קשה יותר או קשה פחות יבין את הטירוף שהספר הזה אפוף בו, את הכאב שמסתתר שם ואת ההתמודדות הבלתי נמנעת שמצב כזה מביא איתו. הרבה אנשים לא התחברו לספר, לסופר עצמו לקח המון זמן עד שהוצאה אחת הסכימה להוציא אותו לאור ולעיתים זה היופי בספרים מהסוג הזה. לא לכולם הם מתאימים. לא כל אדם בעולם הזה יקרא את הספר ויאמר שהוא ספר טוב. אינני מתיימרת לומר שאני יותר חכמה ממי שלא אהב את הספר בשל סיבה כזו או אחרת, אני רק אומרת שספרים מהסוג הזה נוגעים בכל אדם בדרך שונה בדיוק בגלל הנושא של הספר והדרך שבה הוא כתוב. ההצגה שלו כצבעוני ומלא בשעשוע ו"שיגעון טוב" יכולה לגרום לאנטגוניזם אצל אנשים מסוימים ואני חושבת שדווקא בגלל זה קיבלנו כאן ספר שהוא מצוין, מפתיע, קשה לעיכול ומאד מאד טוב. כבר בעמודים הראשונים של הספר ניתן להבין שהספר הולך להפתיע את הקורא כי הוא כלל וכלל לא מה שחשבנו שהוא וכבר מהעמודים הראשונים אנו מקבלים סטירת לחי ומבינים שהמשפחה אינה בסדר ולכן אל תחשבו שהסקירה גילתה לכם משהו שלא הייתם אמורים לקבל טרם הקריאה, אני פה לנתח את מה שמובן כבר מלכתחילה ומנסה לשכנע אתכם לתת לספר הזה סיכוי ולבקש מכם שתיגשו אליו בראש פתוח ומבין. הוא לחלוטין שווה את זה.

'He said I dance now At every chance in honky tonks For drink and tips But most of the time I spend behind these county bars Cause I drinks a bit' (Nina Simone, Mr. Bojangles) הבית הספציפי הזה משירה של נינה סימון 'מר בוג'נגלס' מתאר בעיני את הספר בצורה הטובה ביותר; ההילולה והרקע הצבעוני, הרוקד והשמח מגיעים עם רובד לא נעים, קודר ועצוב בסופם. גם הכריכה הזו... הצבעים החיים, הזוג הצעיר הרוקד ומלא התשוקה והשם המעטר את אותה הכריכה הם הסתרה, אינם מנבאים לקורא את העתיד לבוא ואפילו גורמים לתחושה של שמחה ושעשוע בבחירת הספר שעל המדף. ספר בן פחות מ130 עמודים שמספר על משפחתם הקטנה של ג'ורג' ולואיז, בנם והציפור ההזויה שלהם או בשמה 'מדמואזל אין בה צורך'. חיים מלאי הפתעות, ריקודים, מסיבות בביתם, חופשות בבית הקיץ שלהם בספרד, אלכוהול ושעשוע אינסופי. לכל אורך הספר אנו נסחפים איתם לחייהם המלאים, במה שנראה, כל טו‎ב. עם זאת, הקורא מצליח לקבל סימנים שמשהו ממש לא בסדר באם המשפחה, משהו שם אינו רגיל ומובן. "הייתי מודע לכך שהשיגעון שלה עלול לרדת מהפסים יום אחד. זה לא היה ודאי, אבל בגלל הילד הייתי חייב להתכונן לזה. זה כבר לא נגע לגורלי, ילדון עמד להיות מעורב בעניין, וייתכן שהספירה לאחור כבר החלה. ובגלל אותו 'ייתכן' רקדנו וחגגנו מידי יום ביומו". (עמוד 48) זה מה שאומר ג'ורג' טרם לידתו של הילד במשפחה, המוכנות לקראת יום הדין, לקראת השגעון בר החלוף שהוא הרגיש שעומד להשתלט על משפחתם הוא מחליט שהם צריכים להמשיך באורח חייהם הנוכחי ולא להפסיק לרקוד לרגע. הספר מסופר ברובו על ידי הילד, מנקודת מבטו על החיים שהוא העביר בצל אימו המיוחדת ופגועת הנפש לצד אביו שלא יכל לקחת את חייהם לידיו והמשיך להסתחרר סביב אהבתו הבלתי נדלית לאם וסחף לתוך המערבולת הריגשית והנפשית הזו גם את הילד. הילד מראה לנו דרך עיניו את החיים לתוכם הוא גדל, מספר כיצד הוריו הוציאו אותו מבית הספר בדיוק בשל אורח חייהם היחודי, כיצד כבר מילדות הוא נחשף לאלכוהול רב, לפוליטיקה ולאנשים רמי מעלה שהתייחסו אליו כבוגר לכל דבר ועניין. הוא מספר כיצד הוא ראה את ההתרפסות של האב בפני 'השגעונות' של האם שבבוא היום הסתבר שאכן נבעו מפגיעות נפשיות כאלה ואחרות וכיצד הוא בתור ילד חש את הסביבה הזו והפנים אותה בצורה הלא מודעת למצב כלל. את הספר גם מעטרים קטעים מתוך יומנו של האב שנחשפו על ידי הילד מאוחר יותר וכך אנו גם מקבלים איזשהי זווית לחיים של משפחה זו גם מתוך תחושותיו של אב המשפחה. של ההבנה שלו כבר בשנים הראשונות שלו עם לואיז, כיצד הוא ניסה להפיח חיים ולהסתיר את הבעיות ואת הקושי וכיצד, מרוב אהבתו, הוא התעוור לעתיד לבוא וסירב להאמין לכך למרות שידע בעומק נשמתו את התוצאות גם לא לאחר הבלתי נמנע: "היסטריה, דו-קוטביות, סכיזופרניה, הרופאים העמיסו את כל הז'רגון המדעי שברשותם כדי להצביע על כך שהברגים שלה רופפים. אז הם קיבעו אותה להמון תרופות, וקיבעו אותה למרשם עם חותמת מטה הרמס. קיבעו אותה רחוק מאיתנו כדי לקרב אותה למטורפים. הדבר שהפחיד אותי נהפך למציאות. הדבר שסירבתי להאמין לו צנח לנו על הראש..." (עמוד 90) את חייהם של ג'ורג' ולואיז מלווה השיר 'מר בוג'נגלס' של נינה סימון, בגלל זה גם החלטתי לפתוח את הסקירה שלי איתו. ברגע שסיימתי לקרוא את הספר חיברתי אוזניות למחשב והאזנתי לשיר. לכל מי שמשתכנע לקרוא את הספר לאחר הסקירה שלי אני ממליצה לכם לעשות את אותו הדבר. הספר הזה קשה. מי שהתמודד אי פעם עם בן משפחה או מכר בעל פגיעה נפשית כזו או אחרת, קשה יותר או קשה פחות יבין את הטירוף שהספר הזה אפוף בו, את הכאב שמסתתר שם ואת ההתמודדות הבלתי נמנעת שמצב כזה מביא איתו. הרבה אנשים לא התחברו לספר, לסופר עצמו לקח המון זמן עד שהוצאה אחת הסכימה להוציא אותו לאור ולעיתים זה היופי בספרים מהסוג הזה. לא לכולם הם מתאימים. לא כל אדם בעולם הזה יקרא את הספר ויאמר שהוא ספר טוב. אינני מתיימרת לומר שאני יותר חכמה ממי שלא אהב את הספר בשל סיבה כזו או אחרת, אני רק אומרת שספרים מהסוג הזה נוגעים בכל אדם בדרך שונה בדיוק בגלל הנושא של הספר והדרך שבה הוא כתוב. ההצגה שלו כצבעוני ומלא בשעשוע ו"שיגעון טוב" יכולה לגרום לאנטגוניזם אצל אנשים מסוימים ואני חושבת שדווקא בגלל זה קיבלנו כאן ספר שהוא מצוין, מפתיע, קשה לעיכול ומאד מאד טוב. כבר בעמודים הראשונים של הספר ניתן להבין שהספר הולך להפתיע את הקורא כי הוא כלל וכלל לא מה שחשבנו שהוא וכבר מהעמודים הראשונים אנו מקבלים סטירת לחי ומבינים שהמשפחה אינה בסדר ולכן אל תחשבו שהסקירה גילתה לכם משהו שלא הייתם אמורים לקבל טרם הקריאה, אני פה לנתח את מה שמובן כבר מלכתחילה ומנסה לשכנע אתכם לתת לספר הזה סיכוי ולבקש מכם שתיגשו אליו בראש פתוח ומבין. הוא לחלוטין שווה את זה.