אנחנו מבקשים את עזרתכם בחיפושים אחרי 3 ילדים, ועוד אינספור פוטנציאליים.

האם ראיתם את הילדה הזאת?
קוראים לה שירן אלימלך והיא בת 13, ונראית כבר לגמרי כמו פרחה. הבגדים שלה קצרים וצמודים מדי, האיפור שלה בולט מדי. יש לה בפה מסטיק ורוד מדי ותמידי מדי. שירן אומרת אומייגאד על כל דבר ומוסיפה את סיומת ה-וש הידועה, כמו רוב הפרחות שאנחנו מכירים. כשהיא מדברת עם חברות, השירן אלימלך הזאת, היא תמיד תאמר "חיים שלי בלב יפה אחת!!1" או משהו בסגנון. היא מפלרטטת עם בנים ונמרחת עליהם עם הגופיות ספגטי שלה. חוץ מזה, היא לובשת טייץ חצי שקוף כאילו בטעות, אבל כולם יודעים שהיא מחפשת צומי, הזונה.
שירן אלימלך כל היום עם האייפון שלה, מסמסת בציפורניי-מניקור-חדש. כל היום היא רק מעלה עוד ועוד תמונות עם הביקיני שלה, שיראו את הגוף, את העגיל בטבור. היא עפה על עצמה לגמרי, שירן אלימלך. האמת, סתם עוד ילדה מממלכתי ב'. פרחה. אין מה להגיד.

האם ראיתם את הילד הזה?
שמו הוא אבנר כספי, הוא עוד מעט בן 15. לפני כמה שנים המילה היחידה שהוא אמר הייתה בצרפתית והוא רק חזר עליה שוב ושוב, למרות שהוא כבר היה בכיתה ד' כשזה קרה. הוא קרוע לגמרי, דפוק על כל הראש. שמעתי שהוא שותה וודקה עם החברים השרוטים שלו, אבל בבית ספר הוא מנסה להיות נורמאלי, למרות שרוב הילדים יודעים שהוא קצת לא בסדר. הוא טחון לגמרי, מפוצץ כסף, אבל סנוב שאין דברים כאלה ואף פעם לא מזמין אליו הביתה, לא נאה לו. הוא מסוג הילדים שמעמידים פנים שהם קצת מדוכאים, אבל רק עד גבול המגניב. אבנר כספי גם לא מביא אוכל לבית ספר, ויש שמועות בקשר למשפחה שלו. אחותו בכלל מוזרה, הרגשות שלה מנותקים ממנה, היא כמו איזה רובוט. בקיצור, אבנר הזה, תכל'ס, מחוק כזה יש בכל כיתה כמעט.

האם ראיתם את הילדה הזאת?
השם הוא שירה גנות. היא באמצע. יש לה שיער כהה ועיניים חומות. היא עדינה כזאת, צוחקת בקול רם מדי. יש לה כמה חברות טובות. היא בסדר גמור, שירה, אתם יודעים, אחלה בנאדם. לפעמים קצת חופרת, אבל בסדר. באמת ממש בסדר.

אנחנו מבקשים עזרה בחיפוש ילדים אלו. יש להם סיפור, הם חיים בעולם הזה. האם ראיתם אותם? לא? את מי כן ראיתם? מה, רק ילד עם עיוות בפנים? כמובן, זה חשוב מאוד. צריך לעורר תשומת לב למקרים כאלו, מובן מאליו.
תודה רבה לכם.

הילדים לא נמצאו, מעטים האנשים שהבחינו בהם. תשומת לב יכולה להיות במקרים רבים שלילית ואכזרית, אבל עבור ילדים כמו אוגוסט - היא תמיד קיימת.

לו רק היו רבים יותר המתייחסים לפרחה מהממלכתי שמתמודדת עם דימוי גוף שגוי, לאבנר הקצת דפוק, שהמקום האחרון שהוא רוצה להיות בו הוא ביתו, ולשירה, שהיא לגמרי בסדר. אבל כנראה הרבה יותר קל לכתוב על הדוגמאות הקיצוניות עם המשפחות המקסימות והתומכות. ואיפה החלק בסיפור שאותו דווקא ג'וליאן מספר, ואיפה מירנדה, שרק בגללה הספר הזה היה שווה את זה.

במקביל לתשומת הלב שאנו נותנים לילדים כמו אוגוסט, בואו ננסה לראות אם אנחנו רואים גם את שאר האנשים, שלא החיצוניות שלהם מפריעה לראות את פנימיותם ואת אופיים, אלא להיפך.

אלוהים הוא בסיפורים הקטנים.

***

You see things, you keep quiet about them. And you anderstand. You are a wallflower.

~וואו. כל כך הרבה זמן לא כתבתי ביקורת. אני קצת חלודה, מקווה שילך~
~אזהרת ספוילרים, אין לי מושג מתי הם יכנסו לפה~

<B><I>אני שבורה. מקולקלת, הרוסה, מתקלפת, מנופצת, מקוללת.
אני שונאת את עצמי, ואת כל הדברים שעשיתי.
את כל הדברים שגרמתי להם לקרות.
אני שונאת להיות אני. אני רוצה להיות מישהי אחרת, ולו רק ליום אחד.
אני רוצה לשים קץ לחיים, אין לי כבר למה לחיות.
כשזה קורה, כל האשמה הנוראה מוטלת על כתפיי, ואני רוצה למות מרוב בושה, רוצה לקבור את עצמי, ללכת לאנשהו ופשוט להיעלם מהעולם, כי אין דרך אחרת לברוח.
אולי אפילו להתאבד.</B></I>


אם תהיתם, זה מה שעבר לי בראש כשסיימתי לקרוא את הספר. כן, אני יודעת. <I>למה.</I>
ובכן, 'משחקי הרעב' היה טוב. קצת קריפי, אבל מעולה מבחינת כתיבה, לא הצלחתי להפסיק לקרוא אפילו שידעתי מה יהיה הסוף. 'התלקחות' היה קצת פחות מעניין (רק בגלל כל התיכנונים של המרד), אבל עדיין נהניתי לקרוא אותו. ו'עורבני חקיין'? לא יודעת. הוא היה מוזר.
כי קטניס כבר מלאה בצלקות נפשיות כל כך גדולות וכל כך מטורפות והיא לא נותנת לעצמה זמן להתרפא מהן, והיא כל הזמן מעמיסה על עצמה צרות חדשות ושוב ושוב היא זאת שמצילה את המצב למרות שהיא לא חייבת.
וזה גורם לה לעוד צלקות, מבינים? כי אז היא צריכה לקחת עוד עול של לקיחת אחריות על המעשים של עצמה. כי אז היא צריכה לחשב עוד רשימה של מתים שמתו בגללה.
והיא כל כך מצולקת ומוטרפת וכבר מפחיד לקרוא את הספר בגוף ראשון. אבל הכתיבה כל כך מהפנטת שאי אפשר להפסיק.

התאריך הוא הראשון בינואר 2015, ילדה קוראת את הדף האחרון של ספר. עיניה הרעבות בולעות את המילים במהירות, עד שהיא מגיעה לסופו. היא סוגרת אותו ובוהה בכריכה האחורית לכמה שניות, מתקשה להאמין. מנסה לנשום נשימות סדירות. ואז חברתה מופיעה בפתח ואומרת לה שתפסיק לקרוא ושתצא כבר מהחדר. היא מהנהנת בהיסח דעת ויוצאת מהחדר אחרי אותה חברה. בידיעה שהספר שהיא סיימה הרגע הולך לרדוף אותה כל היום.

רוב הביקורות פה אמרו שעורבני חקיין הוא הספר החלש ביותר בטרילוגיה, שהוא מאכזב, שהוא גרוע. לדעתי עורבני חקיין הוא הספר הכי מעורר מחשבה בטרילוגיה, הכי אכזרי, הכי אנושי, הוא מראה כמה מלחמה זה אכזרי, כמה חסר רחמים. ותאמינו או לא, כל האכזריות שבו רק גרמה לי לאהוב אותו עוד יותר, היא הפכה אותו למציאותי יותר.

הכתיבה של קולניס סוחפת ושומרת על מתח כתמיד, אי אפשר להפסיק לקרוא.
הדמיות בנויות היטב ואנושיות להפליא, ואי אפשר שלא להזדהות איתן,כל סערת הרגשות של קטניס היתה כל כך מוחשית שלאורך כל הספר הרגשתי שאני זו שעוברת אותה.

אני גם התאכזבתי מהסוף, אמנם הייתה סגירת מעגל, שהכל סוג של נגמר, אבל כשסיימתי אותו הייתה תחושה....ריקה, הרגשתי שזה לא הסוף, שהוא לא צריך להיות ככה, שכל כך הרבה חסר שם, הרגשתי שזה מאולץ.

אחרי שקראתי אותו שאלתי את עצמי מה היה קורה אם העולם שלנו היה הופך להיות העולם של משחקי הרעב.
חשבתי על זה המון זמן והגעתי לתובנה המזעזעת שהוא כבר כזה.
תחשבו על זה,
יש המון אנשים בעולם שחיים בעוני ורעב ורעב קשה, כמו במחוז 12, ויש מקומות שבהם מגייסים לצבא ילדים ומכריחים אותם להילחם, כמו משחקי הרעב.